בטרם עת: נתניה נפרדה משלומי וילנר
בשבת לפני שבועיים לאחר מאבק ממושך במחלה קשה, נפטר שלומי וילנר. שחקן מכבי נתניה שסומן כהבטחה גדולה והפך למאמן מצליח. החבר הטוב בני לם ספד לו בדמעות: "אני נפרד מבן שהביא לי הרבה גאווה ואושר"
למרות שבין שני האחים מפרידה שנה, הם היו כמו אחים תאומים, כששלומי דואג ללירון במשך כל חייו. מאות מנחמים הגיעו במהלך השבוע לבית משפחת וילנר, בהם שחקני עבר של המועדון, שחקנים ששיחקו עם שלומי בקבוצת הנוער ואפילו בקבוצת הילדים, שחקנים מהקבוצה הנוכחית וגם המאמן ראובן עטר.
שלומי וילנר, שהיה בן 31 במותו, גדל במחלקת הנוער של מכבי נתניה מגיל שבע והחל את צעדיו הראשונים בבית הספר לכדורגל של המועדון, במגרש הישן בשכונת בן ציון. הקשר המחונן היה השחקן המוביל של הקבוצות בהן שיחק עד גיל נוער, כמו כן הוא גם נחשב לאחד השחקנים הטובים והמוכשרים בארץ לגילו וכבש בכל עונה עשרות שערים, זאת למרות היותו עושה המשחק של הקבוצה.
לשיאו הגיע וילנר כשזכה עם קבוצת הנוער של מכבי נתניה באליפות האחרונה שלה בשנת 94' בעונה חלומית של הקבוצה, תחת הדרכתם של בני לם וברוך חסן. את קריירת הבוגרים שלו, התחיל וילנר בקבוצה בה גדל, כשזו שיחקה באותם ימים בליגה הארצית והתבססה על שחקני בית רבים, אותם שחקנים שזכו באליפות עם קבוצת הנוער. לאחר שנתיים במכבי נתניה, עבר השחקן לעירוני רמת השרון, משם להפועל בת ים ולאחר מכן פרש מכדורגל ולמד ועבר קורס מאמנים.
לפני כשלוש שנים, כשבני לם הגיע למכבי נתניה כמנהל המקצועי של מחלקת הנוער, הוא החזיר את וילנר למועדון ומינה אותו למאמן הילדים של שנתון 98'. וילנר מילא את התפקיד בהצלחה מרובה והפך את קבוצת הילדים שלו לטובה ביותר בארץ. החותמת לעבודה הטובה שעשה המאמן הצעיר והמוכשר בקבוצה הגיעה בסיום העונה שעברה, כשהקבוצה אותה הוא מאמן בצוותא עם יוסי טוויל, זכתה באליפות כשהיא דורסת במחזור הסיום את מכבי חיפה עתירת המשאבים והכישרונות.
בשש השנים האחרונות נלחם שלומי וילנר במחלה קשה. במהלך השנים הוא ידע עליות ומורדות במצבו הבריאותי, אך על דבר אחד הוא לא ויתר, על הכדורגל שהוא כל כך אהב. לפני כשנה וחצי, כשחלה הטבה מסוימת במצבו, הוא התחתן עם בחירת לבו פנינית, במטרה להקים בית ומשפחה בישראל. בשבת לפני שבועיים, בשעה שלוש אחר הצהריים, נקטע החלום של וילנר, כשגופו לא היה יכול עוד למחלה הקשה והוא נפטר.
חברו הטוב ביותר של וילנר וידיד המשפחה במשך שנים רבות הוא בני לם, שאימן את השחקן והמאמן בימיו היפים בקבוצת הנוער. לם, שביום רביעי השבוע חיתן את בתו שונית, עסק במשך השבת בהכנות האחרונות לחתונה, עד שהגיעה בשורת האיוב מבית החולים שניידר. "ישבתי עם הבת שלי ואשתי וסידרנו את מקומות הישיבה בחתונה", נזכר לם ומשחזר: "כשהגענו למשפחת וילנר, אמרתי לאשתי ולבת שלי שיגיעו שמונה בני משפחה ולא עשרה, כי שלומי ואשתו לא יגיעו.
"איך שאנחנו מדברים ואני מסביר לבנות על מצבו של שלומי, הטלפון
לם היה האדם היחיד שלא ממשפחת וילנר, לו הרשה שלומי לבוא לבקר אותו בבית החולים. בכל יום היה עושה לם את הדרך לבית החולים, מתייצב ליד מיטתו של שלומי ומדבר איתו על האירוע הקרב ובעיקר על כדורגל. "התייעצתי עם שלומי המון לגבי החתונה, אם זה על הצלם, על הדי-ג'יי או על המנות שיוגשו לאורחים.
הוא היה צוחק עליי ואומר לי: 'תירגע בני, אתה לחוץ כאילו אתה זה שמתחתן, תן לבת שלך ולאשתך לטפל בדברים האלה'. זהו שבוע קשה מאוד בשבילי. אני נמצא כל השבוע בין השבעה לבין החתונה של הבת שלי. אני נמצא כל יום בבית משפחת וילנר, אפילו היום, שזה ערב לפני החתונה. קשה לי מאוד השבוע הזה. שלומי יחסר לי מאוד מחר ובכלל, הוא יחסר לי למשך כל החיים".
בדרכו האחרונה של וילנר, ליוו אותו למנוחת עולמים למעלה מאלף אנשים שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. את דברי ההספד נשא לם, שנחנק והתקשה לדבר ובין היתר אמר: "אני עומד כאן מולך ואמור להיפרד לתמיד מחבר, מאח, מבן. איך אני אמור לעשות את זה? מה עושים עם כל הכאב הזה?
בתקופה האחרונה כשהמצב שלך היה פחות טוב ואושפזת בבית חולים, התגעגעתי אליך, היית חסר לי. היית חסר לי כשלא שתיתי איתך קפה בבוקר, כשלא שמעתי ממך כל כמה שעות בטלפון, כשלא ראיתי אותך על המגרש באימונים ובמשחקים, ושכשלא היינו נפגשים. אבל אז לפחות התנחמתי בפגישות איתך בבית חולים, והתפללתי וקיוויתי שתבריא ותחזור להיות אותו שלומי בריא שכולנו התפללנו שתחזור להיות.
"אבל היום, היום אין לי במה להתנחם, אין לי יותר תקווה לראות אותך, לשמוע אותך, לדבר איתך, לחבק אותך, לייעץ ולהתייעץ. אתה איננו והשארת בי חור ענק. "אני מכיר אותך מהרגע שנולדת, אחר כך ליוויתי אותך כששיחקת כדורגל. היית כדורגלן מוכשר שרצה ללמוד כל הזמן. זכיתי לאמן אותך כשלקחת אליפות בקבוצת הנוער של מכבי נתניה - מועדון הכדורגל שכל כך אהבת. כמה רצית להמשיך ולחיות, כמה נלחמת במחלה הארורה, כמה ניסית להסתיר את הכאבים – כדי שאף אחד לא ירגיש כמה שאתה סובל.
הותרת לילדים האלה ולמחלקת הנוער של מכבי נתניה את המורשת שלך, את הדרך שלך ואת האופי שלך. עשית את הקבוצה הזאת לקבוצה הטובה בארץ אבל מעל הכול בדרך שלך ובחינוך שלך הפכת את השחקנים בה לבני אדם טובים יותר, ילדים מחונכים, בעלי משמעת ודרך ארץ.
"אמרת לי בשבוע שעבר כי לא תבוא ביום רביעי לחינה של הבת שלי שונית אבל גם אמרת שתעשה הכול על מנת להגיע לחתונה שלה השבוע. אתה אמנם לא תהיה פיזית בחתונה, אבל מבחינתי אתה תלווה אותי ותהיה לצדי בכל שנייה.
"שלומי, ראיתי אותך גדל, מתבגר, ומתחתן והופך להיות אדם מדהים, יקר, מתחשב, שעושה רק טוב לאנשים. היום אנחנו נפרדים. ואני נפרד מחבר, מאח, מבן שהביא לי הרבה גאווה ואושר– דע לך שלומי, שהיה לי הכבוד להיות חלק מחייך. אוהב אותך תמיד. יהי זכרך ברוך!"
אחד מחבריו הקרובים של וילנר בשנים האחרונות היה יוסי טוויל, שאימן איתו את קבוצת הילדים. "אני מכיר את שלומי מגיל שש וחצי, כששיחקנו בבית הספר לכדורגל. עשינו ביחד את כל הדרך במחלקת הנוער של המועדון, זכינו ב-94' באליפות עם קבוצת הנוער ושיחקנו שנתיים גם בקבוצת הבוגרים", מספר טוויל כשדמעות בעיניו.
"גם בתיכון היינו יחד באותה כיתה במשך ארבע שנים. שיחקנו בנבחרת בית הספר של אורט לייבוביץ' וזכינו באליפות העולם. אבל הזכייה הכי גדולה היא להיות ליד אחד כמו שלומי. נהניתי מכל רגע איתו. ב-15 החודשים האחרונים שבהם אימנו ביחד את קבוצת הנוער, היינו קרובים יותר מאשר בכל שנותינו במחלקות השונות של המועדון. היינו נפגשים בכל יום, מדברים על הקבוצה כל הזמן ומעבירים אימונים ביחד, כך שהקשר בינינו היה מאוד אינטנסיבי וחזק".
טוויל מונה לעוזרו של וילנר בקבוצת הילדים בתחילת העונה שעברה. למרות שוילנר היה המאמן הראשי, טוויל אף פעם לא הרגיש שהוא העוזר שלו, אלא מאמן לכל דבר. "חלוקת העבודה בינינו הייתה כמו השוטר הטוב והשוטר הרע. שלומי היה הרע כביכול, זה שיותר לוחץ ודורש מהשחקנים, בעוד אני הייתי זה שדואג ללטף כשצריך.
"הייתה בינינו חלוקת עבודה שווה, למרות שלפני שנה הגעתי לקבוצה בתפקיד עוזר המאמן. כבר מהשנייה הראשונה של העבודה עם שלומי הוא נתן לי הרגשה טובה. הוא אף פעם לא התייחס אליי כעוזר, אלא כשותף לכל דבר. אני יודע איך מאמנים מתייחסים לעוזרים שלהם, אבל אצל שלומי הכול היה נהדר".
לאחר כל כך הרבה שנים של היכרות וחברות, טוויל מתקשה מאוד לדבר על שלומי בלשון עבר ובעיקר משתדל שלא להיחנק מהדמעות. הוא מנסה להיזכר ברגעים היפים והטובים שלהם ביחד והיו הרבה כאלה. "הייתה לנו אמונה טפלה משותפת", הוא מספר בחיוך, "ביום של משחק, היינו נפגשים בשעה שבע בבוקר בפיצוצייה שבפולג ושותים קפה.
"לא היה משנה לנו אם המשחק יתקיים רק בצהריים או אחר הצהריים, אנחנו חייבים לשתות קפה ביחד בדיוק בשעה שבע. שלומי היה מוציא אותי מהמיטה, כי האמנו שאם בשבע יש קפה, אנחנו מנצחים את המשחק.
"זה פשוט מדהים, כי מאז הקפה בבוקר, היה סיבוב שלם שבו לא הפסדנו באף משחק. שלומי כל כך יחסר לי ואני אתגעגע אליו מאוד. לחוש ההומור שלו, למפגשי הקפה בבוקר, לשיחות על כדורגל ולשיחות הטלפון. אם יש משהו שהוא בין חבר לאח, זה מה ששלומי היה בשבילי. הוא השאיר אצלי חור מאוד גדול.
"תמיד כשהיה אירוע או מפגש, שלומי היה המסמר של הערב, הוא היה זה שצוחק עם כולם ועושה שמח. גם כשהוא היה אומר משהו בעצבים, הוא עדיין היה עושה את זה בהומור ובחן, כי היה לו לב נקי ואי אפשר היה לכעוס עליו. גם כשהוא היה מעיר לאחד הילדים, הוא תמיד ליטף אותו לאחר מכן. במשך כל השנים שאני מכיר את שלומי, אני לא זוכר אפילו פעם אחת שבה כעסתי עליו".
בשבוע האחרון בחייו של שלומי, טוויל הסתובב עם תחושת בטן מוזרה שהוא לא היה יכול להסביר והרגיש כי משהו לא בסדר עם שלומי והוא חייב לראות אותו. "ביום רביעי שלפני השבת בה הוא נפטר, אני לא יודע למה, הרגשתי שאני חייב לבקר את שלומי ואמרתי למנהל הקבוצה שאנחנו נוסעים לבקר את שלומי.
"תבין, בשבועות האחרונים שלומי לא הסכים שיבקרו אותו, כי הוא היה במצב לא טוב. הוא הסכים רק שבני לם יבקר אותו. אמרתי למנהל הקבוצה שלי נורי: 'אני לא שואל אף אחד, אנחנו נוסעים לבקר את שלומי. אני לא יודע למה, אבל הלב שלי לא שקט ואני מרגיש שאנחנו חייבים לבקר אותו'. נורי אמר לי: 'יוסי, שלומי לא רוצה שיבקרו אותו'. אמרתי לו: 'לא מעניין אותי, אני חייב לנסוע'. הגענו לבית החולים בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, הגענו לחדר שלו וראינו שם את אימא שלו שישנה במיטה שלידו.
"ראיתי את שלומי שוכב במיטה, במצב הכי גרוע שיכול להיות. לדעתי הוא שקל משהו כמו 40 קילוגרם והיה במצב מאוד גרוע ומלא במורפיום. אימא שלו עליזה ראתה אותנו ואמרה לו: 'שלומי, שלומי, יוסי כאן, הוא בא לדבר איתך על הקבוצה'. היא נגעה בו והפצירה בו שיתעורר, אבל שלומי לא היה יכול לקום.
"אני לא יכולתי לעצור את הדמעות ואמרתי לאימא שלו: 'אל תעירי אותו'. אבל היא סיפרה שהוא כבר הרבה שעות במצב הזה ואמרה לי שאם הוא ישמע אותי ואדבר איתו על הקבוצה, זה יעשה לו טוב. לצערי, לא הצלחתי להעיר את שלומי והבנתי מבני שהוא התעורר רק למחרת, דיבר דברים שלא כל כך קשורים למציאות והבנו שזה הסוף".
עם היוודע דבר מותו של שלומי, פנה טוויל למנהל מחלקת הנוער איציק גניש ולמנהל המקצועי בני לם וסיפר להם על תחושותיו וכאביו. טוויל נכנס לבלק אאוט ולא ידע כיצד לספר לילדים בקבוצתו על מותו של מאמנם האהוב. "ביום שלישי השבוע הבאנו פסיכולוג לילדים וזה היה פשוט מדהים. אתה שומע ילדים בני 11 שאומרים דברים מדהימים ואתה לא מאמין שאלו בסך הכול ילדים בני 11 ולא אנשים מבוגרים.
היה ילד שאמר: 'אם אני אזכה בטוטו, אני אקנה מכונה שמחזירה את הזמן לאחור, אחזיר את הזמן שמונה שנים לאחור ואני אעשה את שלומי בריא'. ילד אחר אמר: 'אם הייתי יכול לעזור לאשתו של שלומי להביא לשלומי ילד, אני אתן את כל הכסף שיש לי בבית.
"יש לי בקופה 50 שקלים ואני אעזור לאשתו של שלומי'. הילדים הגדירו את שלומי כאדם אמיתי ואהבו אותו ברמה של אבא. לשלומי לא היו ילדים, כך שהילדים האלה היו כמו הילדים שלו. הילדים עצמם ביקשו להנציח את שלומי בכל דרך. הם ביקשו לקרוא לקבוצה על שמו ולהדפיס את שמו על החולצות שלהם, הם ביקשו לשחק עם סרטים שחורים עד סוף העונה וזה מה שיהיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
