תל אביב על הכוונת של החמאס? אל דאגה, אפשר להמשיך את החגיגה
רקטות על הקלרה? כשמר ביטחון נמצא בצד התל-אביבי של המפה אפשר בלב שקט להמשיך את המסיבה. אם רקטה תפגע בעיר, ערך הדירה שעליה הוא רוצה 30 מיליון שקלים יירד, ואז הוא לא יחכה שמונה שנים, אפילו לא שמונה ימים
זה תמיד קורה לי שאני נכנס לכוננות כשיונית לובשת את פרצוף ההודעה החשובה שלה. אתם בטח יודעים למה אני מתכוון - יש לה אוסף של פרצופים חשובים, אבל זה אחד החשובים במיוחד: היא מחברת את הגבות, מורידה ראש כמו חלוץ כדורגל שעומד לנגוח כדור מהרמת קרן, מושיטה את היד עם העט קדימה, ואז אני יודע שאנחנו בצרות. אז אני יודע שעם ישראל שוב אכל אותה. ועובדה, אז באה ההודעה עם עמוס ידלין והרקטה, ושישים קילומטר וחמאס.
ואם זה לא הספיק, המסך נחצה לשניים, ורוני דניאל הופיע בריבוע נפרד לצדה של יונית, ואז ידעתי שאנחנו ממש בצרות. רוני אמר שזאת התפתחות מדאיגה, ומיד, בתור אזרח נאמן, התחלתי לדאוג. בעיקרון אני אוהב את רוני.
הוא נותן לי תחושה שהעניינים בשליטה. גם אם מטבעו רוני לא נוטה לכיוון המתון, הרגוע יותר של העסק, גם אם באופן עקרוני הוא תמיד מעדיף לדחוף ולדרדר את המצב לכיוון של מלחמת עולם ולדרבן את מנהיגינו לפתוח את הימ"חים בזה הרגע, בכל זאת כשאני רואה את רוני על המסך ומתחת מופיע
לעולם אני לא מניח להיכרותי עם רוני ולידיעה שמיד בתום השידור הוא מסיר את המקטורן ויורד לפאב הקרוב לרדת על איזה דרינק להפריע לתחושת הביטחון שלי שהוא יודע על מה הוא מדבר. ואם רוני אומר שהרקטה של חמאס היא התפתחות מדאיגה, הרי זאת התפתחות מדאיגה.
אלא שלא הכול היה שלילי ברקטה החמאסית החדשה. גם דברים חיוביים מצאתי בה, ובעיקר בחומרה האחידה שהתייחסו אליה בישראל עמוס ידלין, רוני דניאל ושימו לב, גם יונית, כפי שבבירור ניתן להבין מהאופן שהרכינה את ראשה האצילי לקראת הנגיחה: כולם כאחד ראו בעצם העובדה שרקטה מופנית לכיוון תל אביב התפתחות חמורה ומדאיגה. וזה היה מעודד.
זה היה יפה, כלומר רקטות על מקומות אחרים בארץ, זה מתקבל על הדעת. על תל אביב - לא. בתל אביב מתנהגים אחרת. כאן יש נימוסים. כאן אוכלים בפה סגור, אומרים שלום גבירתי ושלום אדוני, ממחזרים בקבוקי פלסטיק ולא זורקים טילים ברחובות.
בשדרות למשל אפשר לזרוק טילים עשרים שנה. זה מחיר מתקבל על הדעת שניתן לנשוך שפתיים ולשלם אותו. בשביל טילים על שדרות או על חדרה למשל ראש אמ"ן לא הולך לוועדת חוץ וביטחון. בשביל חדרה רוני לא לובש ז' קט ויוצא מהבית. בשביל חדרה יונית משאירה את החדשות לקושמרו. אבל תל אביב? זאת התפתחות מדאיגה. זה חמור.
הגישה הזאת של הקברניטים יונית, רוני ועמוס, שמציינת ומבדילה את תל אביב משאר ערים בארץ, בהחלט ראויה לציון. יש רק שני מקומות בארץ, אגב, שזוכים לטיפול הביטחוניסטי הקפדני הזה של מסך טלוויזיוני חצוי יונית-רוני: תל אביב והכור הגרעיני בדימונה. כשמתפתח איזשהו איום ביטחוני חדש במרחב בעל טווח מאיים על שתי נקודות אסטרטגיות חשובות אלו לביטחון המדינה, מובן מיד לכל בר בי רב שמדובר בהתפתחות מדאיגה.
בטעות נוטים אנשים לייחס לעתים חשיבות לירושלים למשל שהיא אמנם עיר הנצח, מולדת העם היהודי וכור מחצבתנו לעולם ועד. לבבנו אמנם תמיד נמצא עם ירושלים, וימיננו תיבש אם נשכח אותה וכל זה. אבל רקטות בעלי טווח עד תל אביב? זו כבר התפתחות מדאיגה.
ברגעים הקשים האלה אי-אפשר כמובן שלא להיזכר בטילים שנחתו על תל אביב במלחמת המפרץ הראשונה. כצפוי, התגובות היו נזעמות, וגם אנשים רגועים ושוחרי שלום בימים כתיקונם נתקפו חמת זעם וקראו בטורי דעות בעיתונים לתקוף את עיראק בנשק גרעיני ולמחות אותה מעל פני האדמה. מה זה פה, שאלו עצמם האנשים, איפה כאן הטעם הטוב? איך אפשר לנהל ככה חיים נורמלים? איפה העידון? איפה הטאקט? מה אנחנו, שדרות? עוטף עזה? לעשות מיד מבגדאד הירושימה. אבק פורח. אבל בזה הרגע.
וזה רק צודק. זה הוגן. רק דמיינו לעצמכם את התמונה הזאת היום: רקטות על הקלרה, על הבראסרי, על החלונות הגבוהים, על הלימן ברדרס, על - השם ישמרנו - המדרכות החדשות של חולדאי! איך יהיה אפשר לחיות פה?
אלא שאיש בשורות אני היום, קוראים וקוראות נכבדים, והריני להודיע שאין באמת סיבה לדאוג, מכיוון שאנחנו בידיו של שר הביטחון אהוד ברק. אמנם כשהטילים נחתו על שדרות הוא השתהה שנים על גבי שנים. החיים בעוטף עזה הלכו לעזאזל, אזרחים יצאו מדעתם, ילדים עשו פיפי על קירות, והוא היה מגיע, לובש את הפרצוף האוי-אוי-אוי שלו.
יש לו כמו ליונית פרצוף לאירועי יום בכי וצרה, הוא כנראה התאמן עליו בבית מול הראי, כזה פרצוף שאומר שהעניין הזה באמת חמור, בזה צריך לטפל באמת, ואחר כך נכנס לאוטו ושוכח מזה, כי אנחנו הרי יודעים שהוא לא מתכוון לכלום, הרי אין באמת אהוד ברק, אין איש כזה, יש רק קרקס שקוראים לו אהוד ברק - לא חשוב, נחזור לזה פעם אחרת, בואו נחזור עכשיו לעניין הרקטות - אז בכל אופן שמונה שנים רקטות נחתו על שדרות, ואהוד ברק לא עשה כלום, ועכשיו יש דוח גולדסטון אז עכשיו יעברו שש עשרה שנים והוא לא יעשה כלום.
אבל מה אתם חושבים יקרה אם חמאס ישגר קטיושה חדשה שמגיעה עד תל אביב? כלומר לא על חדרה או על מגדיאל או אפילו על הכור בדימונה, אלא על הדירה במגדלי אקירוב, רבותיי. על הטלסקופ היקר של אהוד. על הג'קוזי. על האלבום תמונות שלו עם סרקוזי. עוד יכול, השם ישמרנו, ליפול קצת אבק על האלבום. על רצפת השיש.
או שהוא יפתח טלוויזיה ויראה שם את יונית ורוני על המסך בפרצוף חמור, מה שיוריד את ערך הדירה שהוא רוצה עליה 30 מיליון שקלים. זאת באמת תהיה מבחינתו התפתחות מדאיגה. לא רבותיי. כאן הוא לא יחכה שמונה שנים. גם לא שמונה ימים. פה באמת הלך על חמאס. כשמר ביטחון בצד שלנו, אחיי התל-אביבים, אפשר בלב שקט להמשיך את החגיגה.
נא להמתין לטעינת התגובות
