דר שפיגל: כך הפך החלום של רנן שור למציאות קולנועית איכותית
התל אביבים נפגעו. האליטות צקצקו. מזל שקולק וחשין דחפו. זהו סיפורו המדהים של בית הספר לקולנוע סם שפיגל, שחוגג 20 שנה. מי אמר שלאליטה אין מקום בירושלים? יובל הימן פגש את המייסד והמנהל המיתולוגי, רנן שור, וחזר לבוגרים שמובילים היום את התעשייה
איש עסוק שור, מנהל בית הספר לקולנוע על שם סם שפיגל. גילה לי את זה מישהו במעלית. שאלתי איפה סם שפיגל, אמר קומה שלוש. שאל את מי אני מחפש. אמרתי רנן שור. הסתכל עליי מלמטה למעלה, הישיר מבט, חייך חיוך של אחד שיודע הרבה יותר ממני ואמר, כמו חייל צייתן וטוב למפקדיו, "אתה יודע שהוא מאוד עסוק". החזרתי לו מבט וחיוך קל של אחד שיודע יותר ממה שהוא חושב שאני יודע. מבטו השתנה והוא, במעט קנאה, החזיר, "אתה קשור לפסטיבל, אה?". אמרתי, "אה".
והנה אנו באים בשעריו של מוסד ירושלמי אנין טעם שנפתח לפני 20 שנה, בנה לעצמו שם של בית ספר איכותי מאוד לקולנוע והחל מהשבוע האחרון טורח ועמל כדי לספר על כך לכל העולם. זה לא המקום לעממיקו, אף שיש סיכויים גבוהים שהוא מופיע בלא מעט סרטים שהסטודנטים ייצרו, מייצרים ועוד ייצרו, ככוכב.
סם שפיגל, כבית ספר, לא כמפיק, הצליח לנפץ הרבה מיתוסים שקשורים בבירת ישראל. ראשית, הוא הצליח לקטוף את ההגמוניה ממתחריו שמלמדים קולנוע בעיר נוצצת ומזמינה יותר עבור
ואולי זה השם? אם גיורא שפיגל היה השחקן הכי אלגנטי שדרך על דשא ישראלי והדר שפיגל הוא שם נרדף לעיתונות איכותית, מדוע שסם שפיגל לא יהיה אליטיסטי? זאת חובה שבאה עם השם ועם העובדה שבוגרי בית הספר אינם מוגדרים סתם במאים, מפיקים או תסריטאים או אפילו איליה קזאנים, ג'ורג' לוקסים או ריצ'רד קרטיסים, אלא כמובילי התרבות, לא פחות, של דורם.
לרנן שור תמיד יזכרו את "בלוז לחופש הגדול", אף שאת חלק הארי של הקריירה שלו הקדיש ללימוד ולניהול. את סם שפיגל הקים אחרי שהספיק ללמד בבית צבי ולעשות כאמור את הסרט שבנה לו שם בתעשייה. לפחות על פי המניארות, אפשר היה לחשוב ששור הגיע מהתאטרון. בשעת דיבור תנועות ידיו נראות כאילו התאמן עליהן מול מראה בצעירותו והיום הן חלק בלתי נפרד מישותו. הוא מרכין ראש בזמן הנכון, מסובב מבט מדוד לכיוון החלון, כאילו מביט אל החזון באופק שמוסתר על ידי שיכון רכבת מצופה אבן ירושלמית על גבול בקעה-תלפיות.
יש לו יכולת להרביץ מונולוג ארוך רווי זליגות למחוזות מן העבר בקול נמוך ועם ניואנסים של סופרסטאר. נדמה היה לי שמולי יושב פרפורמר, לא מנהל של בית ספר, אבל אז ראיתי שבתוך ספל שחור עומדים 20 עטים שחורים זהים ואחיהם התאום עושה משמרת על השולחן. מולם זקפו קומה 13 עפרונות עם המחק כלפי מעלה. תהיה סטאר כמה שאתה רוצה, אחרי 20 שנות ניהול האדמיניסטרציה מחלחלת דרך הנקבוביות הקטנות ביותר.
הדעות חלוקות לגבי שור, הן ברמה האישית והן מבחינת ניהול בית הספר. אומרים שהוא טיפוס קשה שלא יודע לפרגן לאחרים, זאב בודד שנוהג לקחת קרדיט לעצמו, אף שבראיון הוא שופע מחמאות לנס בר נחום, המנהל הטכני שהתחיל לעבוד מיום הקמת בית הספר, ולרותי דיסקין, העוזרת המיתולוגית שלו, שזיהתה את פוטנציאל שיווק הסרטים לחו"ל והיום היא בעלת משרד עצמאי שמתמחה בהפצת סרטים דוקומנטריים לעולם. ולתלמידים, כמובן, אלה שהוועדה יודעת לבחור בפינצטה.
אחרים מספרים שהקו הלימודי ששור מנהיג בבית הספר נוקשה מדיי ולא מאפשר חופש יצירה. ברבות השנים שור הצליח להכעיס לא מעט אנשים במילייה הקולנועי-לימודי, בעיקר מאזור תל אביב–רמת גן. יש שמספרים כי ההלעזה מקורה בקנאה, ובכל מקרה על כמה דברים אין עוררין. אחד: שור הוא איש בעל חזון ויכולת לממש את חזונו. שניים: סם שפיגל הוא סיפור הצלחה בכל קנה מידה, הרבה בזכות שור.
תחילת סיפורו של סם שפיגל במרד סטודנטים במגמת הקולנוע של בית צבי בסוף שנת 1988. "התלמידים במגמת הקולנוע של בית צבי הרגישו כמו פלסטינים", נזכר שור, שלימד ואף ריכז את מגמת הקולנוע של בית צבי לאורך שלוש שנים. "דהיינו, שמגמת התאטרון היא המגמה היהודית. הכול מושקע בה: כל האכפתיות, האנרגיה והכסף, והם שוכנים בביבים. הם פתחו במרד נוסח 1968 (הכוונה למרד מאי 1968 שהתחיל בצרפת בשביתות של סטודנטים והסתיים בשביתה כללית - י"ה). המרד נמשך שלושה חודשים והסטודנטים הלכו לתקשורת ואמרו, 'דופקים אותנו, רוצים אוטונומיה ניהולית'. הם לא האמינו במנהל ובבורד.
שר החינוך דאז יצחק נבון הקים ועדה ציבורית שעבדה מהר והחליטה שהסטודנטים צודקים, שבתשתית, בית צבי הוא בית ספר לתאטרון ושבגלל שהמנהל בא מהתאטרון והבורד בא מהתאטרון, זה לא יקרה וצריך להקים בית ספר עצמאי לקולנוע בישראל".
נבון קיבל את המלצת הוועדה והציע לראשי שלוש הערים הגדולות הצעה שעל פיה העירייה תשווה כל שקל שהמדינה תיתן לטובת העניין. מי שהרימו את הכפפה בטרם הספיקה לנחות על הרצפה היו ראש העירייה דאז טדי קולק ורות חשין. "הם אמרו מיד כן", משחזר שור. "זאת הייתה תקופת האינתיפאדה והייתה הגירה שלילית של צעירים. הם רצו עוד עוגן סקסי.
בית ספר לקולנוע, לדברי קולק, היה כמו להביא את האוקיינוס לירושלים. טדי אמר לי, 'בחור צעיר, יונגרמן, תפתח תוך ארבעה חודשים'. זה היה ביולי. שאלתי בשביל מה המהירות. הוא אמר לי, 'זאת ארץ פוליטית. לא אכפת לי אם תעשה טעויות, תפתח תוך ארבעה חודשים, אחרת הפוליטיקה בתל אביב תנצח אותנו ויגנבו לנו את בית הספר. בידך האחת תבנה, בידך השנייה תכבה שריפות'. איזה משפט בעברית".
שלושה חודשים היו לשור להרים בית ספר לקולנוע מאפס. את המבנה הראשון, שבו שוכן בית הספר עד היום, הוא מכנה טנטטיבי. אלה היו החודשים היפים ביותר בחייו, הוא מספר. התקציב היה 550 אלף, הוא לא זוכר אם בשקלים או בדולרים. "זה היה הרבה כסף במונחים של פעם", הוא אומר. "איי ווז, אנד ווי וור, לאקי". מזלו של שור התמזל מכיוון שהמועמד המועדף על רות חשין, מוטי קירשנבאום, סירב להצעה.
"כשקיבלתי את זה הייתי עסוק גם בתאטרון סאטירי, גם בכתבות שעשיתי ובעבודה בשטח ולא רציתי לעזוב את כל העשייה המקצועית", מספר קירשנבאום. "ההתמסרות לבית הספר צריכה להיות טוטלית, אתה לא יכול להיות בבית ספר ולעשות עוד דברים. אם אתה מקים דבר כזה ומנהל אותו, זה צריך להיות מפעל חיים ומפעל החיים שלי היה במקום אחר. אני המלצתי כמובן על המנהל הנוכחי, שעשה בעיניי עבודה יוצאת מגדר הרגיל והפך את בית הספר הזה לאחד מבתי הספר החשובים לקולנוע, לא בארץ, אלא בעולם.
"כמי שבא מהפקולטה לקולנוע ביו-סי-אל-איי ומכיר קצת את הנושא, כבר מהשנים הראשונות, אני טוען שסם שפיגל עשו עבודה ברמה גבוהה מאוד וגם הפירות מצוינים. הסרטים נהדרים והעובדה היא שסרטים רבים הגיעו לפיצ'רים. יוצא מן הכלל. זה תענוג לראות. מי שבסופו של דבר הקים את זה הרבה יותר טוב ממה שאני הייתי יכול לעשות". אגב, קירשנבאום עשה את שלו למען בית הספר כשתרם שתי מצלמות.
הקמת בית הספר בירושלים עוררה אנטגוניזם אדיר בתל אביב. מבחינת אנשי השפלה, ירושלים הייתה מעבר להרי החושך, בטח לא מקום שבו יכול להתקיים בית ספר איכותי ללימודי הקולנוע, שצריך מינימום של 65 אחוז לחות, אחרת הסרט נתקע בגלגל. "כשהייתי הולך בתל אביב בשנה ובשנתיים הראשונות אנשים דיברו אליי כמו אל בוגד", נזכר שור בפרגון מקיר אל קיר, "בוגד בתל אביביות. כאילו אני שחקן בקבוצת כדורגל או כדורסל תל אביבית ופתאום ערקתי להפועל או בית"ר ירושלים".
235 מועמדים התייצבו בקומה השלישית של הבניין המכוער ברחוב יד חרוצים. 30 התקבלו. "רציתי להיות אליטיסט", הוא משיב לשאלה מדוע להיות כזה סלקטיבי ולא להרוויח עוד כמה גרושים מריבוי תלמידים.
רצית להיות אליטיסט בירושלים. למה?
"ככה".
עשרים אחוז מהתלמידים שהתקבלו היו ירושלמים. "להוריד רמה ולנסות להיות עממי זאת טעות שיווקית אך בעיקר טעות ערכית", עונה שור לכל מי שחושב שצריך להנמיך את קו המצח כשעוברים את שער הגיא. "קולנוע הוא מקצוע אליטיסטי ואיש קולנוע הוא מוביל תרבות".
נו, ואם הוא חייב להיות אליטיסט, זה עשוי לעורר אנטגוניזם.
"כשאני אומר אליטיסט זה כמו שהישיבה הכי טובה היא אליטיסטית כי היא בוחרת את המוחות הטובים ביותר. סיירת כמו אגוז, מטכ"ל, בוחרת את האנשים, לתפיסתם, הטובים ביותר. למה לא בקולנוע? מה השוני? אני רוצה להיות הכי טוב. מנהיגות קולנועית כרוכה באליטיזם. זאת לא מילה רעה".
הצלחת?
"כן".
כן?
"אה, אתה שואל?".
כן.
"שאני אגיד?".
כן.
"הרבה יותר ממה ששיערתי".
לפני 20 שנה המשוחרר הטרי מגבעתי גלעד טוקטלי, היום הבמאי הראשי של "עובדה", עשה היסטוריה בקומה השלישית ביד חרוצים 4. "אני התלמיד הראשון בתולדות בית הספר שנכנס לראיון קבלה אחרי שלב המבחנים", נזכר טוקטלי. "אמרו לי, 'תשמע, אתה הראשון, עוד לא עשינו את זה לפניך, אז בוא נתחיל'. זה היה די מפחיד גם בשבילם וגם בשבילי. זה היה באוגוסט 1989, באמת לפני הרבה זמן.
"זה היה על פיגומים בכלל. גם מבחני הכניסה וגם הראיון היו באולם שהיה לפני צביעה. היה ברור שהכול ראשוני ובתולי ובגלל זה התחושה הייתה מאוד נעימה. היה משהו מאוד מיוחד במחזור. אני חושב שהוא הכי הטרוגני שהיה להם. מכל קצוות הארץ הגיעו אנשים, בלי שום אפיון מיוחד. הייתה אז המון ציפייה למשהו החדש הזה שקם בירושלים".
איך קיבלו את זה פה אז? הרי הסיפור כאילו מאוד מתאים לתל אביב ולא לירושלים.
"לא כל כך התעסקתי עם זה כי אני ירושלמי אז קל לי עם השאלה הזאת. זה היה מתבקש שאני אלמד בירושלים. השתחררתי מהצבא, זה היה החלום שלי כל התיכון, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. כשהייתי בצבא קראתי שפותחים בית ספר בירושלים ומבחינתי זאת הייתה הבחירה הראשונה. לא היו אופציות בכלל. זה נראה מבטיח".
עם אילו כלים יצאת משם?
"אנחנו סיימנו את בית ספר כשערוץ 2 נפתח. אחד המשפטים שאני הכי זוכר זה, 'איפה עבדנו לפני כן?' ואף אחד מאיתנו לא עבד בשום מקום לפני כן. עד היום הבית ספר מוציא אותך לשוק כאילו שעבדת כמה שנים טובות בחוץ. אתה מפעיל את הברזלים וכל המכשירים ולא נבהל משום דבר. בסם שפיגל מחסן הציוד מהותי ואתה מקבל אקסס לכל מכשיר שיש בתעשייה. זאת הייתה מחמאה מאוד גדולה לשמוע שאלה כזאת ולהגיד, 'לא עבדתי בשום מקום, למדתי'. זה היה נראה כאילו יש לנו הרבה ניסיון וזה הוכיח את עצמו".
משם יצא גם עודד דוידוף, במאי פרסומות וסדרות טלוויזיה ("מישהו לרוץ איתו") בעל מוניטין, שהספיק להיכלל תקופה קצרה בקבוצה הבוגרת של בית"ר והיה ידוע ברנה קסין כברדקיסט לא קטן. "חוץ ממערכת שעות ומורים לא היה כלום", הוא מספר, "היינו כמו שפני ניסיון של בית הספר והיה המון חופש. זה היה כמו הבית שלנו. כמעט גרנו שם. גם בשעות לימודים וגם כי כל הזמן עשינו סרטים. זה לא היה דומה לבית ספר. היינו מעט מאוד תלמידים. העובדה שזה היה בירושלים, כשאני חושב בדיעבד, זה היה מעולה, כי היינו מנותקים מהתעשייה של הקולנוע שנמצאת בתל אביב ולא היו לנו שאיפות להיכנס לעבודה, היינו נורא תמימים, אני חושב".
בין המשתתפים בכנס לרגל 20 שנות סם שפיגל, שיארח את הבמאי הגרמני וים ונדרס, ישא דברים גם משה איבגי. "זה בית ספר מצוין עם סטודנטים מאוד מוכשרים", אומר איבגי שעשה שלושה סרטים עם סטודנטים מסם שפיגל. "הסטודנטים שם מצוינים, לא סתם הם זוכים כמעט כל שנה בפרסים. השתתפתי בסרטי סטודנטים אחרים, עשיתי את "סרט לילה" עם גור הלר, שהצליח בגלל גור. אבא שלו היה המפיק. בסם שפיגל מי שעושה סרט מקבל צוות שלם. זה לא שבבתי ספר אחרים לא עושים דברים טובים, אבל כבר השתתפתי בסרטי סטודנטים שלא הגיעו אפילו לשלב הגמר. זה גם אוניברסיטה וגם מקום שמלמד את הצדדים הטכניים".
עם כל המחמאות, היו גם נפילות, למשל, אי קבלתו של אחד, דובר קוסאשווילי שמו, ללימודים. "אותי לא קיבלו", אומר קוסאשווילי ומתחיל לצחוק. "היו להם מבחני קבלה כאלה משונים ונראה שלא הפגנתי שם את הכישורים הנכונים. זה היה מן ריפוי בעיסוק בפלסטיקה, לא יודע. לא עברתי את המבדקים, מה אני אעשה".
התעצבנת?
"בטח, מה זה, כל כך רציתי להתקבל, זאת הייתה אכזבה כבירה".
איפה למדת בסוף?
"למדתי באוניברסיטה בתל אביב".
היית יוצא אחר אם היית מתקבל?
"אני אומר שזה 90 אחוז תלמיד ועשרה אחוזים בית ספר. בית הספר נותן לך רק טכניקה. בתי ספר טובים מלמדים טכניקה במקרה הטוב. אם הם קצת יותר טובים, שיתפללו אם יש שם איזה פליני כי אחרת זה לא יעזור".
התלמידים עשו את סם שפיגל למה שהוא?
"אם יש בוגר שהוא עילוי זה יותר בגלל הבוגר ופחות בגלל בית הספר. תראה, נורא חשוב להיות בבית ספר טוב, אבל זה לא מה שקובע. אם מישהו מוכשר, הוא יהיה במאי טוב ואם הוא לא מוכשר, בית הספר ירים אותו להיות מספר סיפורים טוב, אבל יוצר גדול - לא".
סם שפיגל הפסיד או אתה זה שהפסדת?
"מי הפסיד? אני מקווה שהבית ספר, מה אני אגיד לך. לך תדע, אין לי מושג".
פגשת מישהו מוועדת הקבלה מאז?
"פגשתי את רנן עם פרויקט הגמר שלי והוא עזר לי למצוא מימון כדי לסיים אותו. הוא אמר לי, 'עשינו טעות שלא קיבלנו אותך', אחרי ההקרנה. מצד שני, ראיתי בוגרים של סם שפיגל וסרטים וזה היה בית ספר שהיה מדהים לראות את הפירות שלו. כשהייתי סטודנט כל הזמן הסתכלתי על מה שהם עושים והם היו עושים הצגות מדהימות, את זה אני יכול להגיד לך".
האם הם טובים יותר?
"מבחינת ארגון ומה שנותנים לסטודנטים, ראיתי עשרה סרטים משם ואמרתי, 'וואללה, מה זה, זה הוליווד מה שיש אצלם'. היה מה לקנא בהם. היה הרבה מה לקנא. זאת מסגרת שמוציאה פירות בשלים ומצד שני, אז הסטודנטים התלוננו שהמסגרת נורא נוקשה ואחידה במובן הזה שיש טעם לבית הספר ואם אתה לא מתאים את עצמך לטעם של בית הספר, אז נורא קשה לך לשרוד. היום אני לא יודע איך זה. אצלנו זה היה אחר לגמרי, הנגטיב של זה. לא היו את המסגרות הנכונות, אבל מצד שני היה חופש מוחלט".
מה עדיף?
"אני חושב שאם התלמיד חכם הוא ידע להסתדר בכל מקום. תלמיד טוב בא לקבל כלים כדי להתבטא, לא לריב ואז הוא ממשיך הלאה".
קוסאשווילי הוזמן לנאום בכנס. רוב המרואיינים לכתבה בטוחים שבישראל יש תעשיית קולנוע טובה מאוד. קוסאשווילי טוען שהכול בלוף שמיוצר על ידי פסטיבלי סרטים שכרגע יש להם רצון לעודד קולנוע כחול-לבן. "יש לי כותרת בומבסטית", הוא מספר על הנאום שהכין. "אני מדבר על הסכנות שבהצלחה של הקולנוע הישראלי. הסכנות הן שיש מראית עין של הצלחה אבל שהקולנוע בינוני כתמיד. ההתנהגות היא של הצלחה ואז זה משמר את המראית עין והולכים אחורה כל הזמן".
כולם אומרים שיש הצלחה.
"תגיד לי איפה יש הצלחה. זה קשקוש. יש תקופה שהפסטיבלים מעודדים את הקולנוע הישראלי, ובגלל זה אנחנו עושים יותר סרטים עם אפיל לפסטיבלים הבין-לאומיים, סרטי שכנות. אבל יום אחד הם יפסיקו לעודד את הקולנוע הישראלי וכמו שזה בא ככה זה יחלוף. יש הרגשה כאילו הקולנוע הישראלי מוצלח. למה? אוהבים אותנו בפסטיבלים בין-לאומיים. אוהבים אותנו לא בגלל שיש קולנוע מוצלח אלא בגלל שהחליטו לקדם את הקולנוע הישראלי, זה הכול. תעשיית הקולנוע הישראלית בינונית ומטה לגמרי. מבחינת האנשים שעובדים בה, האיכות שלהם, המסירות, המשמעת וגם היבולים".
אתה אומר שכמות הסרטים הטובים שיוצאים מכאן לא כל כך גדולה?
"אין סרטים מוצלחים, אין. אלה סרטים בינוניים ומטה".
מה, הסרטים שלך לא מוצלחים?
"אני על הסרטים שלי לא מעיד, אני משאיר את זה לאחרים. אבל בגדול אני אומר לך, אני מדבר על התעשייה הישראלית, מבחינת האיכות של הסרטים שהיא מייצרת היא בינונית ומטה. אנשים מלקקים אחד לשני על כלום. חושבים שמעמידים פה מאסטרים ואנחנו רחוקים מזה. אין כלום, הכול בינוני ומטה. כשהפסטיבלים ירדו מזה כולם יחזרו לגודל הטבעי שלהם, אבל בינתיים הנזק נעשה".
חזרה לסם שפיגל. שור לוקח אותנו למרפסת ארוכה מקושטת בעשרות עציצים מלאי צמחים, חלקם הגיעו לשם מבית הוריו בבית וגן לאחר שעברו לבית אבות. שור מסתכל על הג'ונגל ונושם עמוק. הוא מפנה את תשומת לבי לקישוטים בנוסח חג המולד שנתלו על הצמחים לרגל חגיגות ה-20. "בפנים", הוא אומר, "התלמידים נדרשים למשמעת ברזל. כאן בגינה יש להם חופש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם