ראשי » מקומי » שפלה » רחובות ונס ציונה

אווירת בחירות? לא בשכונה הכי מוזנחת ברחובות

יומיים לפתיחת הקלפיות, ובשכונה הכי מוזנחת ברחובות, קרית משה, לא תמצאו אף אחד במתח. המועמדים לא מתייחסים אליה, ובשכונה לא מתייחסים אליהם. "אומרים תבחר בנו ואז שוכחים", מסביר תושב, ותושבת אחרת שואלת: "רגע, עכשיו בוחרים לעירייה או לכנסת?"

ביום רביעי השבוע פסעו אם ובתה על שביל בוצי בשכונת קרית משה ברחובות. כמו מרבית תושבי השכונה, גם הן בנות העדה האתיופית והפער העצום בין הדורות ניכר בסגנון הלבוש שלהן: האם צועדת עם כיסוי ראש, חצאית, חולצה צנועה וסוודר. הבת, לעומת זאת, פוסעת לצדה עם מכנס צמוד וחולצה צמודה עם מחשוף נדיב.
 
על דבר אחד אין ביניהן ויכוח: שתיהן לא מתכוונות להגיע לקלפי ביום שלישי הקרוב. "אני לא בוחרת", אומרת לי הנערה בת ה-18 וחצי, "זה לא מעניין אותי. גם את החברים שלי זה לא מעניין".

האם מפנה אליי מבטים חשדניים, כיאה לשכונה בה לא ניתן לנבא את שיצפון לך העתיד הקרוב. היא חוככת בדעתה האם להתייחס לשאלתי. מתברר שהן ממהרות לקופת החולים. למקום בו הן אמורות לקבל פתרון מיידי לבעיותיהן ולא הבטחות שתתפוגגנה כלא היו.

"הם לא יעזרו בכלום", שוברת לבסוף האם את השתיקה, "אף אחד. הכל שטויות. כולם דואגים לכסא שלהם ולא מעניין אותם כלום. לא הילדים שלנו ולא השכונה. אני מכירה את המועמדים, אבל אני לא הולכת להצביע יותר. זהו! לא מעניין אותי אף אחד".

נראה כי לא רק את אותה אם עצבנית "לא מעניין אף אחד". סיור ברחובות השכונה חושף סוד ידוע של הזנחה מתמשכת, ובכל הקשור לבחירות - נראה כי הן מתרחשות בעיר אחרת. על חזיתות הבתים לא נראים שלטים, פליירים לא מפוזרים בתיבות הדואר, ותמונות של המועמדים כמעט שאינן בנמצא.

מי שבכל זאת מפגין נוכחות הוא המועמד רחמים מלול, שתמונותיו מעטרות את המבנה בו שוכנת המכולת השכונתית ומציצות מסוכה מאולתרת בסמוך

לאחת הכיכרות. אגב, מאוחר יותר, כשניכנס פנימה למכולת, תתנער מהן בעלת המקום: "אני לא תומכת באף אחד. אני לא מתעניינת בבחירות וזה לא מעניין אותי".

על לוח המודעות הסמוך למתנ"ס תלויות הוראות משרד הפנים ליום הבחירות, אך איש לא מתעכב לקרוא אותן. בני מלסה (27) יכול להסביר לכם מדוע: "תשמע, אין פה שינוי. עשר שנים אני פה ואין שום חידוש. כביש פה, בלטה שם. קצת ניקיון. תכל'ס אין פה שינוי".
מה הבעיה העיקרית שממנה סובלת השכונה?
"חוגים למבוגרים. היום הם רק יושבים ומתארגנים". הוא מצביע על קבוצת מבוגרים היושבת ליד תחנת האוטובוס.

נראה כאילו הם הולכים למקום כלשהו.
"איפה הולכים, לאן הולכים? הם כאן. שיהיו חוגי לימודים למבוגרים. תעסוקה לצעירים".

אתה מכיר את המועמדים?
"פחות או יותר. בתמונות, לא בשמות. אני יודע שמלול היה פה. את ההוא, סלט, סלנט, לא ראיתי. לא יודע איך הוא נראה".

פינשטיין היה כאן?
"רק עכשיו אני שומע את השם שלו".

אז מה יהיה? למי תצביע השכונה?
"לי נראה שמלול לוקח. בעדה מכירים אותו. הוא היה פה, דיבר פה. הוא יודע כמה מילים באמהרית וקונה את כל העדה. הוא מבין קצת את התרבות".

אינגדאו יעקב, מנהל מוקד קליטה בעיריית יבנה, מתגורר בשכונה כשש שנים. גם הוא מאוכזב מרמת הפיתוח שלה: "בתקופה שאני בקרית משה לא נעשתה כאן השקעה. זה מקום שיש לו פוטנציאל אדיר. כל הזמן הבטחות, אבל המצב נשאר כמו שהוא. יש פה צעירים ואקדמאים שהלכו לגור בשכירות. נראה שהעירייה לא עשתה מספיק מאמצים".

יש כוח לעדה בבחירות אבל נראה שהמועמדים לא ממש סופרים אתכם.
"יש לנו כוח, פשוט בבחירות האחרונות לא ידענו להתלכד. כל אחד לוקח לו נציג מהעדה ויש כאלו שמסתכלים על האינטרס האישי ולא הציבורי. אם היינו מתאגדים והולכים בראש אחד, אני בטוח שיכולנו להשיג הרבה. יש לנו מעל אלף משפחות רק בקרית משה. יכולנו להכניס לפחות נציג אחד למועצה. אחרי הבחירות אני מקווה שנאחד כוחות ונשלב ידיים לטובת הקהילה. הפתרון צריך לבוא מאיתנו ולא ממקום אחר".

שלושת המתמודדים יכולים לזכות בקולה של שמחה בשה וכפועל יוצא מכך גם בקולה של אמה הישישה בת המאה, אם רק יסדרו את עמוד התאורה הקטן בגינה המשותפת של הבניין בו היא מתגוררת.

חמישים שנה היא מתגוררת בקרית משה. הרבה לפני ששוקי פורר החליט להיכנס לחיים הציבוריים. חמישים שנה ונראה כי היא די מרוצה: "אני רוצה שיהיה לי כאן אור בגינה. סידרו לנו ואז הוציאו את זה. הבטיחו לנו שיעשו ולא עשו. עמוד כזה, כמו כאן", היא מצביעה לעבר הצד האחר בגינה.

זה למעשה מה שמעניין אותך כרגע.
"יש גם בעיה שהמים זורמים כאן ויש לנו שיטפון".

את יודעת מי המועמדים?
"לא. גם לא מעניין אותי".

בסופו של דבר ייבחר מישהו מבין השלושה. לא מעניין אותך מי זה יהיה?
"שייבחר מי שייבחר. מי שטוב שיהיה".

תלכי להצביע?
"מאמינה שכן. אם אמא לא תברח לי. יש לי אמא בת מאה ואני שומרת אותה".

במי תבחרי?
"נבחר מישהו. בינתיים לא נכנס לי בראש".

מזל שבתאי, השכנה, יורדת לחצר עם כלב הפינצ'ר שלה, שמצטרף לשני הכלבים של בשה בנביחות רמות. שבתאי מתגוררת בשכונה רק שלוש שנים, וגם היא לא ממש מכירה את המועמדים: "לא יודעת. רק על מלול שמעתי", היא אומרת.

יש גם עמי פינשטיין ועוזי סלנט.
"לא יודעת. את האמת אני אגיד לך. עליהם לא שמעתי".

מה דעתך על הנעשה בשכונה?
"בסדר. צריך קצת לשפץ ולסדר. אני דווקא מרוצה כאן, למרות שיש כאלו שלא מרוצים. הבנתי שדווקא מסדרים בתים אחרים בשכונה. אני מחכה שיסדרו גם פה. למה אתה שואל? אתה מהמפלגה?".

לא הרחק מצמד השכנות שמיטיבות את הכיסאות שלהן לסייסטה סגרירית משהו, צועדות מסרט דוויט ובתה אורנה. הן מתגוררות בשכונה מזה עשר שנים, וגם הן לא ממש סופרות את הדקות ליום שלישי: "אני לא מצביעה", אומרת אורנה, "ממה יש להיות מרוצים בשכונה? אין חידוש ואין כלום. אין חוגים לילדים. לא משקיעים מספיק בחינוך".
מסרט מצטרפת: "למבוגרים אין מה לעשות. אין להם עבודה".

אתן יודעות מי המועמדים?
מסרט: "לא. אני לא מתעסקת בדברים האלה".
אורנה: "לא יודעת וזה לא מעניין אותי. אני לא מתכוונת להמשיך לגור כאן".

הרגשתן נוכחות של המועמדים בשכונה?
אורנה: "לא. אם הם היו כאן היינו מכירות אותם".

מסרט עוצרת לרגע את הליכתה המהירה ושואלת בתמימות עצובה: "רגע, עכשיו בוחרים לעירייה או לכנסת?".

שניים משלושת המועמדים דאגו להצטייד בפעיל שטח ממוצא אתיופי על מנת לגייס את קולות העדה: חבר המועצה לשעבר, אבאי זאודה, פועל לבחירתו של סלנט. הפעיל החברתי דני מרשה פועל עבור פינשטיין. במטה מלול לא יכלו להציג לנו השבוע פעיל שטח מקרב העדה.

אני פוגש את זאודה בדיוק כאשר מתקינים לו טלפון ב"מטה" בשכונה. המקום שהוקצה לפעילות הוא מחסן של אחד הבתים הפרטיים, אך לא איש כזאודה יאמר נואש. מכריו מגדירים אותו כאדם שהפעילות הציבורית זורמת בעורקיו, והוא היטיב להוכיח זאת בחמש שנותיו במועצת העירייה. כיום הוא מתאושש מהאכזבה בבחירות האחרונות בהן רשימתו לא עברה את אחוז החסימה.

את התמיכה שלו בסלנט הוא מסביר כך: "קודם כל תמכתי בסלנט גם בפעם שעברה. אני חושב שיש לו ניסיון עשיר בניהול מערכות גדולות והוא יכול לבוא ולתרום לעיר ולתושביה בכל הקשור לניהול נכון. סלנט לא בא לקבל משכורת. יש לו פנסיה. הוא לא בא לחפש כסף. אני חושב שהוא יגיע וייתן את השעות שצריך לתת בשביל העיר כדי שהיא תשתפר ותגיע למקומות שהיא צריכה להגיע אליהם.

"אני מתנדב משנת 1995 ומנסה לעשות כל מיני דברים כדי שהשכונה תתרומם. בשנים האחרונות השכונה נמצאת בהתקדמות. אני חושב שסלנט יכול לעזור להשקיע בשכונות וגם לתת סדר עדיפויות לשכונות, כי הבעיה היא לא רק בתוך השכונה. אני מאמין לסלנט שהוא יכול לעשות מהפך ולעזור לשכונות ולרחובות".

בעיני הציבור, השכונה נתפסת כהכי גרועה ברחובות. איך סלנט יכול לעזור לה?
"קודם כל מי שצריך לעזור אלו תושבי השכונה לעצמם. ברגע שהם עוזרים ומישהו אחר בא לסייע זה יכול להועיל. גם אם הממשלה תשקיע מיליונים בשכונה, כל עוד התושבים לא לוקחים אחריות על עצמם ועל גורלם ועל הילדים שלהם, זה לא יעזור. גם סלנט לא יוכל לעשות את זה. אבל סלנט יוכל לסייע".

למה אתה לא נמצא במועצה? אתה לא מרגיש שמנסים להשתמש בכוח הפוליטי של העדה?
"אני חושב שיחד עם חברי המועצה בעבר ובהווה עשינו וקידמנו הרבה נושאים. אני חושב שעשיתי המון. תשמע, אני לא רוצה להאשים את אותם הפוליטיקאים שעשו הפרד ומשול. אנחנו כקהילה אתיופית צריכים ללמוד לקח שצריך לעבוד ביחד. ברחובות יש קרוב ל-4,500 מצביעים אתיופים. יותר משני מנדטים. אבל עזוב את העדה. בשכונה יש מעל 3,500 בעלי זכות הצבעה. השכונה צריכה להתלכד יחד, אבל לא השכלנו לעשות את זה, וביום האמת להיות כוח ולעזור לשכונה.

"אני יכול להגיד לך שבשכונה מאוד מאוכזבים מזה שלא נכנסתי למועצה, ואלו שהיה להם חלק בזה מצטערים היום. יכולתי לייצג את השכונה ולא רק את האתיופים. אבל מה לעשות, אני מקווה שבעתיד נצליח לעשות את זה. אנחנו לא נרים ידיים ולא נישבר. נמשיך לשרת את השכונה שלנו למען הילדים הצעירים והקשישים".

מרשה חדור אף הוא מוטיבציה, ומשוכנע בבחירתו של פינשטיין. עם זאת הוא מבכה על העובדה שהעדה מפוצלת: "אני תומך בעמי כי אני מכיר אותו מהתקופה שהיה סגן ראש עירייה ועשה עבודה טובה. בזמנו, עד כמה שזכור לי, היה טוב לקהילה, החינוך של הילדים היה ברמה גבוהה ולא הייתה נשירה בבתי הספר. גם מבחינת עיסוקים למבוגרים ופעילויות לנוער היה יותר אכפת. בתקופתו פעלו להקמת בתי כנסת ומועדונים קהילתיים. לצערי הוא לא המשיך. רק עמי יכול לעזור".

מה יקרה עכשיו?
"עד כמה שאני מכיר את עמי, הוא אדם שעושה. אם הוא ייבחר, הוא יעזור המון לקהילה וזה מאוד חשוב. הקהילה שלנו עם הרבה בעיות וקשיי הסתגלות, ויש ריכוזים גדולים בשכונות מסוימות".

למה לא להתאחד?
"בבחירות למועצה נתתי את הבמה לאחרים כי היה אכפת לי שיהיה חבר מועצה מהעדה. רק בדרך כזו אנחנו יכולים להצליח. לצערי הנציגים לא הסתדרו והקולות שלנו הלכו לאיבוד. אנחנו שווים לפחות שלושה מנדטים. מי שמבלבל את הציבור התמים הזה הם אנשים כמונו, הנציגים של המועמדים. אין לנו אדם אחד. גם תנועות אחרות מבלבלות. יש אנשים בקהילה שפועלים לטובת האינטרסים שלהם, ועקב זה נגרם לנו עוול ואנחנו מתפלגים".

עוד מוסיף מרשה: "הדור הצעיר צריך להבין, אם הם לא ייתנו להורים להבין שנפתור את הבעיות רק דרך פוליטיקה, לא נצליח. אני קורא לנוער שיסביר להורים שלו את החשיבות של הבחירות".

לפני שאני עוזב את השכונה, אני מבחין בקבוצת אתיופים מבוגרים היושבים בסמיכות למכולת השכונתית. "מה אנחנו קובעים?", מטיח בי הדומיננטי שבהם כשאני שואל אותו על הבחירות. "איזה זכות יש לנו להגיד למישהו אתה תיבחר או לא תיבחר? אם אתה רוצה את האתיופים, מה תגיד?".

כן, אבל תתאחדו כולכם, תלכו למועמדים ותגידו להם חסר לנו כך וכך, אולי הם יסכימו.
"תשמע, מה שאתה אומר לא נכון. אתה רוצה לעבוד, יש לי זכות להגיד לך אתה לא תהיה מנהל? יש לי זכות? מי שרוצה להיבחר, אני אגיד לו תעזור או שהעדה האתיופית לא רוצה אותך?".
קריאות רקע: "חסר לנו הרבה. הרבה חסר לנו".

גבר בשנות החמישים לחייו פורק זעם: "אנחנו לא נצביע. שום דבר. אנחנו יודעים מי המועמדים ולא מצביעים לאף אחד. אנחנו יודעים מה קורה וכבר לא עולים חדשים. שיילכו לעזאזל כולם. כל אחד מחפש את התחת שלו. אומרים לך תבחר בנו ואחרי זה שוכחים אותך". החברים מסביב מסכימים לדברים. "איזה כוח יש לנו?", הם קוראים, "איזה כוח יש לנו?".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...