לזכור אותו חי: הזוג ברגור מוביל את המאבק להקמת מאגר זרע של חיילים
כשסרן זיו ברגור מרמת השרון שכב במשך ימים במצב של מוות מוחי, איש לא הציע להוריו לשמר את זרעו. 13 שנה אחר כך, יוצאים שרית ויונה ברגור למאבק להקמת מאגר זרע לחיילים. "יהיו מספיק בחורות שירצו ללדת לאדם שהן מקבלות איתו משפחה חמה ואוהבת במקום לאב אנונימי"
אבל אם זה היה תלוי בהם, הברגורים היו בוחרים בהנצחה שונה: כזו שמגיעה לארוחות משפחתיות, כזו שתסיים בית ספר ותלך לחוגים, כזו שמקריאים לה סיפור בלילה או מארחים אותה בחגים. הנצחה חיה ונושמת, צוחקת ומשתוללת. יונה ושרית ברגור רוצים נכד או נכדה, צאצא לבנם שנהרג לפני 13 שנים בדרכו חזרה מפעילות מבצעית.
במקרה שלהם הרצונות יישארו רק בגדר חלום, אך כדי למנוע מעוד הורים שכולים להגיע למצב בו הם לא יכולים לממש את חלומם, בחור בני הזוג להילחם למען אחרים. בתקופה האחרונה הם מובילים את המאבק להקמת בנק זרע לחיילי צה"ל אשר יאפשר הקפאת זרעם של המעוניינים בכך בעת הגיוס,
בכנס שדרות שהתקיים לפני כשבוע הציג יונה נייר עמדה בנושא מתוך רצון להעלותו למודעות הציבורית. הבעיות האתיות והמוסריות שעולות מכך הן רבות ובני הזוג ברגור לא מתכחשים להן, אך בעיניהם לפחות, הכל ניתן לפיתרון ולהסדרה חוקתית.
סרן זיו ברגור היה, על פי תיאורה של אמו, "מורעל צבא". למרות שבילדותו נחשב לילד די סגור, מופנם ומאופק, בהתגייסו לצבא החליט להתגייס לשירות קרבי בכל מחיר. "ההחלטה התקבלה ללא הפרעה בבית", אומרת שרית ברגור.
כאן המקום לציין שבני הזוג ברגור הם פעילים פוליטיים מהסוג שדווקא לא מעודד לחימה, אלא שלום. פעילותם הפוליטית כוללת בין היתר פעילות בפורום משפחות שכולות ישראליות-פלסטיניות למען שלום ואידיאולוגיה פוליטית שכולה זועקת סוף למלחמה. עוד לפני השכול היו פעילי שמאל ותומכי שלום וותיקים, ויונה ברגור מכהן כחבר מועצת רמת השרון מטעם מרצ.
"דווקא האסון שקרה לנו גרם לנו להתחזק בעמדותינו כדי למנוע שכול נוסף בחברה הישראלית והפלסטינית כאחד, להפסיק לעסוק בנקמה והקזת דם הדדית. אם אנחנו, ששילמנו את המחיר המרבי על הסכסוך, יכולים להידבר אז כל אחד יכול", הם אומרים כמעט ביחד. בנם זיו, שגדל על האידיאולוגיה הזו מינקותו, התקדם במסלול הקרבי הקלאסי: מחייל פשוט, טיפס בסולם הדרגות עד שהיה למפקד פלוגה בגדוד צנחנים שלחם בין היתר גם בשטחים.
שום דבר לא יכול להכין הורים למותו של בן, אך בני הזוג ברגור מספרים שקצת יותר משנה לפני נפילתו של זיו הם כבר ראו את מותו בעיני רוחם: "בזמן הפיגוע בבית ליד זיו היה סגן מפקד הפלוגה. בבקרים של ימי ראשון, כשהיה חוזר לבסיס, הייתי מביא אותו לצומת בית ליד, ומשם הייתה הסעה לבסיס צנחנים", נזכר יונה.
"באותו יום בו אירע הפיגוע הורדתי אותו בצומת מורשה בקו הטרמפים לבית ליד כי הייתי צריך להיות באיזו פגישה וקצת אחרי שהורדתי אותו שמעתי שהיה פיגוע. ניסיתי להגיע לשם ולא יכולתי. שרית פתחה חמ"ל בבית ולא הצלחנו להשיג אותו. עברו לנו מחשבות נוראיות בראש". יונה מספר כי רק בצהריים זיו התקשר והרגיע שהוא בסדר.
"שאלתי אותו למה הוא לא התקשר קודם, הרי השתגענו מדאגה. הדבר היחיד שהוא אמר לי היה: אימא, אני מצטער, לא חשבתי עליכם אלא על ההורים של החיילים שלי שנהרגו", אומרת שרית. "מבחינתנו זה היה הפרומו לאירוע האמיתי".
ובאירוע האמיתי, איך קיבלתם את ההודעה על מותו?
שרית: "יונה היה בחו"ל במסגרת עבודה, איילת הייתה באוניברסיטה ואני לימדתי בבית ספר בתל אביב. זיו לא עדכן את הפרטים בצבא לגבי דרכים לתפוס אותנו ולכן נודע לי על מה שקרה רק כשהגעתי הביתה באותו יום מאוחר בלילה. היה חמסין נוראי ואני זוכרת שרק חיכיתי לרגע בו אוכל להתקלח וללכת לישון".
שרית מספרת כי הצלצול בדלת היה הדבר האחרון שהיא ציפתה לו, אך היא הבינה די במהרה את המתרחש: "פתחתי את הדלת. עמדו שניים. שאלתי אותם אם יש לי סיבה למהר. הקצין אמר לי שזיו נפצע אנוש אז הלכתי איתם. בדרך הם אמרו לי שהייתה תאונה, הנהג נרדם ונתקל בעץ".
שרית הגיעה לביה"ח רמב"ם בחיפה לבדה. "ראיתי את זיו שוכב, שלם בגופו, שרוע על המיטה ורק הראש שלו עטוף. הוא נפגע בגזע המוח, מוות מוחי הם אמרו. ניסינו להתקשר לרופאים כדי לקבל חוות דעת אחרות אבל כולם אמרו לנו שאין טעם". יונה בינתיים קיבל את ההודעה בקצה השני של העולם, בהיותו בנסיעת עסקים בקריביים. לדבריו, עלה על מטוס ולאחר 27 שעות בדרכים הגיע לבית החולים "עם פחד התהומי לגבי מה שצפוי".
לקראת אמצע הלילה, כיומיים לאחר הגעתו לבית החולים, קיבלו ההורים את האבחון הסופי כי מדובר במוות מוחי ושאין מה לעשות. יונה מספר כי 'רופאי איברים' הסתובבו בבית החולים כבר מהגעתו לשם: "כשגזר הדין ניתן הם באו לדבר איתנו. לא ממש היה צריך לשכנע אותנו כי הסכמנו לתהליך, במילא לא היה מה לעשות. הקושי הנוראי הוא ההחלטה המוקדמת יחסית של ניתוק המכשירים על מנת שיהיה ניתן לתרום את האיברים, להרגשתי זה היה הדבר הכי קשה בכל תהליך אשפוזו של זיו".
כעבור מספר שנים עשתה אחותו, הקולנוענית איילת ברגור, סרט על המקרה, בכיכובם של אסי דיין, רבקה נוימן ודני שטג שנקרא "כאילו כלום לא קרה". הסרט מוקרן כמעט מדי שנה במהלך יום הזכרון.
זמן קצר לאחר קבורתו של זיו חלה בנו של אדם מוכר בציבור בסרטן. שרית מספרת ששמעה כי אותו חולה ביקש לשמר את הזרע שלו בבית החולים. "בתוך כל הטראומה של המוות, וגם משום שהיה מדובר בתהליך מאוד נדיר בזמנו, בכלל לא חשבתי על האפשרות הזו. לא הבנתי מדוע כל הרופאים הפצירו בי לתרום את איבריו של זיו, ואף אחד לא חשב להציע לי אולי לשמר את זרעו", אומרת שרית.
מתי העלתם את העניין לראשונה באופן פומבי?
"איילת עשתה סרט על ארבעה מפקדי פלוגות שנפלו, ביניהם זיו. ישבנו פה בבית כל ההורים של הנופלים ואז העליתי את זה מול כולם וגם לראשונה מול יונה. זו הייתה הפעם הראשונה בה הפנמנו לחלוטין את גודל ההחמצה והחלטנו שצריך להעלות את הדבר למודעות ציבורית".
אבל למעשה המקרה שלכם כבר אבוד, למה להשקיע בכך מאמצים?
שרית: "אצלנו זה חלב שנשפך, אבל אנחנו יודעים שמשפחות יעמדו במצב שעמדנו בו. אם אפשר למנוע את זה, אז למה לא להביא את העניין לדיון ציבורי ולחוקק חוקים חדשים"?
הקמת בנק זרע למתגייסים בצה"ל מאפשרת לחייל לקבל את ההחלטה לשמר מראש את זרעו, במה שנקרא צוואה ביולוגית. כלומר, החייל יבקש להפקיד את הזרע שלו בעת גיוסו על מנת שיהיה ניתן לעשות בו שימוש עתידי במקרה שייהרג. המוציא לפועל, כמו במקרה של תרומת איברים, יהיה אדם שיופקד מראש על ההחלטה, הורים למשל.
הפקדת זרע מתאפשרת כיום באמצעות בנק הזרע אך היא אנונימית בלבד ולא ניתן לייעד אותה באופן ספציפי. הטכנולוגיה להקפאת זרע קיימת כמובן וזה רק עניין של החלטה. עיקר ההתנגדות והטיעונים כנגד הקמת בנק זרע לחיילי צה"ל שיאפשר ייעוד זרע של החייל לאחר מותו אינם כלכליים או הלכתיים, אלא מוסריים.
אם באופן היפותטי הייתה לכם האפשרות להפרות את זרעו של זיו, הייתם מנצלים אותה?
שרית: "אני חושבת שכן, אני בטוחה שלא הייתי נמנעת מכך. אני יודעת שהאפשרות טומנת בחובה בעיות אתיות ומוסריות אבל ברגע שמחוקקים חוק שמאפשר זאת, צריכים גם לחוקק מערכת חוקים תומכת שעוזרת לפתור את הבעיות המוסריות".
זה לא מעט אגואיסטי לדעתכם, להביא יתום לעולם כדי לשמר את זכרו של חלל?
שרית: "מדובר ביתום שיהיה מאושר יותר מהרבה יתומים אחרים. יהיו לו סבים וסבתות, תהיה לו אם, אולי גם אב חלופי. הוא רק נושא גנים של אדם שנפל. כמה תאומים קיימים בישראל לאמהות חד הוריות, שהאם והאב לא יודעים עליו כלום? במקרה זה האב הביולוגי טמון בגנים".
יונה: "אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שבין קבוצה כה גדולה של אמהות חד הוריות, יהיו מספיק בחורות שיירצו להוליד ילד דרך בנק הזרע אבל לא לאב אנונימי אלא לאדם שהיא מקבלת איתו משפחה חמה ואוהבת, יודעת מי הוא ומאיפה הוא בא".
כלומר אם הייתה ניתנת לכם האפשרות, לא הייתם מגדלים את הילד בעצמכם? הייתם נותנים לאם זרה לגדל אותו?
יונה: "אנחנו לא מכוונים בשום צורה לכך שהילד יגדל אצל הסבא והסבתא אלא אצל אם חד הורית".
ואם היא לא מעוניינת בעסקת החבילה והייתה בוחרת להתנתק מכם?
שרית: "אין ספק שכל מהלך חדש טומן בתוכו בעיות, לכן צריכה להיות מערכת משפטית שעוזרת לפתור אותן. מבחינה אישית, היה כואב לי שאני לא מעורה בחייו כי הייתי רוצה להיות סבתא שלו לכל דבר, אבל היה לי סיפוק גם מקיומו בלבד, אפילו אם אני לא בקשר איתו".
יונה: "אנחנו מדברים מנקודת מבט של סבא וסבתא שרוצים נכד, אבל זו לא הנקודה העיקרית. גם אם הסבא והסבתא לא יהיו בקשר, הידיעה שיש המשך לגנים של הבן ולאדם שהוא היה, זה הדבר המשמעותי".
גם במידה שהמשפחה שומרת על קשר הדוק עם הצאצא, הוגן לדעתכם לגדל ילד בצל השכול?
שרית: "הטיעון הזה לפיו היתום שייוולד יהיה מצבה לילד המת הוא לא מבוסס. האופן בו הילד יחיה תלוי באמו ובאופן בו יגדלו אותו. יש ילדים שיחיו בצל האב ויש ילדים שלא. צריך לדעת איך למצוא את האיזון. לפחות מדובר בהתמודדות עם בעיות שיוצרים החיים, לא המוות".
ילד בן 18 באמת מספיק בשל בשביל לעשות החלטה כמו הפקדת זרע למען המשך דורי?
שרית: "ילד בן 18 שהולך לצבא נדרש להחליט על שאר בשר, על ביטוח חיים והחלטות נוספות הנדרשות לכל אדם בוגר. הצבא והחברה מתייחסים אליו כאל בוגר. הוא מספיק בוגר בשביל להילחם ולכן הוא גם מספיק בוגר בשביל להחליט אם הוא רוצה שישמרו את זרעו למען הדורות הבאים. מתן האופציה היא העיקר. רוב החיילים יחזרו הביתה בשלום, אבל חלקם לא. אם האופציה איננה, כמו במקרה שלנו, זה בלתי הפיך".
החלטה כזו לא יכולה לגרום לחיילים לעיסוק מופרז במוות ולערעור המורל שלהם בעת גיוסם?
שרית: "מי שמתגייס לצבא, במודע או שלא במודע יודע שהוא הולך לקראת סכנות שלא עמדו בפניו בחיים האזרחיים. בדיוק כפי שהוא נדרש להחליט מי יקבל את הונו במידה שייהרג ובדיוק כפי שהוא יכול לחתום על כרטיס לתרומת איברים, כך גם הוא יכול לתת הנחיות לגבי המשך דורי".
במידה שהחלל מותיר אחריו בת זוג אבלה, סערת הרגשות עלולה לגרום לה לקחת על עצמה את תפקיד האם כשהיא לא באמת מוכנה לכך.
יונה: "אחד הפתרונות האפשריים הוא לקבוע זמן המתנה, של שנתיים למשל, ואז לבחון האם בת הזוג מוכנה, לאחר שהטראומה חולפת. העניין הוא לא אילו פתרונות ישנם, אלא שישנם פתרונות, ושצריך לרצות להסדיר אותם בחוק".
לאלה שתוהים, מבחינה דתית אין כל התנגדות הלכתית לעניין הקפאת הזרע. בהוצאת זרע, כאשר היא במטרה להוליד, אין כל רע מבחינה דתית. ארגונים דתיים אמנם אינם נלהבים משימוש בזרע להולדת ילד ללא אב, אך אינם מתנגדים לכך מבחינה הלכתית.
"אינני יודע אם הממסד הדתי תומך ברעיון או לא, אך אני יכול להגיד שלא הובעה התנגדות גורפת מצדו", אומר יונה ומוסיף: "ההלכה היהודית דווקא מעודדת ייבום. במקרה הזה האישה לא צריכה להידרש לאחיו של המת כדי לשמר את הדור, אלא המדע יכול לאפשר את זה באופן פשוט הרבה יותר. הממסד הדתי דווקא מסתייג מתרומת זרע אנונימית באמצעות בנק הזרע שעלולה להוביל לכך שאדם שנולד יתחתן בבוא הימים עם קרוב משפחה. במקרה הזה התרומה איננה אנונימית ודבר כזה לא יכול להתרחש".
תומך משמעותי ביוזמה של בני הזוג ברגור הוא ארגון "משפחה חדשה" לקידום זכויות המשפחה. מלבד הארגון, חשים בני הזוג כי יש התעוררות ציבורית שעדיין בחיתוליה. "התגובות הראשוניות הן לרוב רתיעה אבל במחשבה שנייה אנשים מבינים שזה אולי לא רעיון רע.
"בסוף הכנס בשדרות ניגשה אליי אם שכולה מאחד הישובים בדרום שבנה נהרג באסון המסוקים ואמרה לי שהיא מתוסכלת, כי היא שואלת את עצמה מה היה קורה אם רק הייתה חושבת על זה בזמנו. היא אמרה שהיא מוכנה לקום ולהסתובב איתנו ברחבי הארץ למען המטרה הזו. יש לנו גם חברה שהיא אם שכולה לטייס שנפל ארבעה חודשים לאחר נישואיו, גם לה לא ניתנה אפשרות הבחירה והיא התאגדה איתנו למען קידום הנושא".
אך במקביל לתומכים שהולכים ומתווספים, רבים גפ המסתייגים מהעניין. "צה"ל מעדיף שלא להתייחס לסוגיה ואפילו לא טרח לשלוח נציג מטעמו לדיון בשדרות. יש קבוצות נוספות המסתייגות, אפילו הורים שכולים שרואים את המהלך הזה כלא ראוי מבחינה מוסרית, אבל אני לא מבין מדוע הם עומדים בדרכנו. זכותם לא לבחור במהלך הזה ואני מכבד את החלטתם, אבל מדוע הם מביעים התנגדות לכך שאחרים יבחרו אחרת?", שואל יונה, "אנחנו מבקשים שצה"ל, מערכת החקיקה והמדע יפסיקו לברוח מזה כי זה תהליך בר ביצוע".
אתם אופטימיים?
"שנינו ילידי הארץ, ראינו משפחות שלמות שהיו להן בנים יחידים ואחרי המלחמות הן נכחדו. אם הטכנולוגיה מאפשרת זאת, צריך לכל הפחות לתת אפשרות בחירה. הגלגלים במדינה הזו מתגלגלים לאט מאוד, אבל לפחות שיתחילו כבר להתגלגל".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "סוגיית הקמת בנק זרע לחיילי צה"ל עלתה לפני שנים ועמדת צה"ל בעניין זה היא כי אין מקום להקמת בנק זרע ייעודי לחיילים. בקשות פרטניות של חיילים או משפחות שכולות להפקת זרע, וכאלו ישנן בודדות בשנה, מטופלות על ידי צה"ל בכובד ראש וברגישות הראויה ומועבורות באמצעותו להמשך טיפול של הגופים האזרחיים האמונים על הנושא".
נא להמתין לטעינת התגובות
