בגובה העיניים עם יואב גינאי
הוא נולד בירושלים וגר בתל אביב. בלגניסט, אבל יש לו סדר בבלגן. מרחף כשהוא יכול ד ומאז שהיה ילד הוא מסתובב בקול ישראל. 2,345 מילים עם יואב גינאי (50), רווק, עיתונאי, פזמונאי, משורר, שדרן, מנהל מחלקת התרבות והבידור ברשות השידור וממקימי התחנה 88 אף-אם, שמאמין כי מילים צובעות את העולם
"ילדות, זיכרונות, הורים, בית ספר, גבול, ערבי ג'ז ב'פרגוד', פיצה אצל חסן בעיר העתיקה; רכבת עוברת ברחוב הרכבת, סבלים ברחוב החבצלת מול הבית של סבתא, זה היה רחוב הסבלים פעם; אולפני רדיו ברחוב הלני המלכה, תסכיתים של רדיו. מבחינתי, בשנות ילדותי ירושלים הייתה ירושלים אחרת לגמרי, הרבה יותר טולרנטית, הרבה יותר קטנה, הרבה יותר רגועה, לפחות כמו שראיתי אותה בעיניים של ילד. פחות מאיימת ופחות מאוימת.

"עיר שבגלל בעיות דמוגרפיות מספקת את צורכי תושביה בצורה יותר גדולה; לא נסעו לתל אביב כדי לבלות. כילדים היו לנו ערבי כיתה בכיכר סלמה או בגן השושנים בעיר העתיקה; היינו מסתובבים בשכונת ממילא עם התושבים האותנטיים שלה, זה ארגז החול של ילדותי".
בקעה
"גדלתי בין בקעה למושבה הגרמנית ברחוב הרכבת, שהיה הרבה פחות יוקרתי ממה שהוא היום. זו הייתה שכונה גם של עולים חדשים, גם של ערבים נוצרים, גם ערבים לבנונים ומוסלמים וגם יוונים והרבה נוצרים שעבדו בימק"א; אלה היו השכנים של ילדותי. לגדול שם היה נהדר, כי הכרתי תרבויות שונות מסביבי, בגלל שהשכנים שלי באו מכל מיני מקומות. הדירה מתחתינו הייתה מושכרת למשפחות של אנשי או"ם, אז היו שם הולנדים ויפנים וכל מיני כאלה, זה היה אזור מגוון מבחינת האוכלוסייה שלו".
רדיו
"האהבה לרדיו התחילה בירושלים בוודאי. פעם הרדיו היה מרכז החיים התקשורתיים; קול ישראל בירושלים היה בית גידול להרבה מאוד אנשי טלוויזיה ורדיו, שם התחילו לפניי רבים, כמו רבקה מיכאלי. בתור ילד הייתי מגיע לשם ככתב נוער בתכנית "חתול בשק" וכשחקן בתסכיתים. הרדיו באמת היה סוג של מקום קסום שביליתי בו הרבה מאוד שעות".
שריון
"ג'וליס, סדנה גייסית, הרבה גריז; בסך הכול תקופה שקטה יחסית, כלומר אני הייתי בין מלחמות ולא הייתי בסדיר בשום מלחמה. מהר מאוד עברתי לאגף החינוך והייתי מש"ק חינוך, הסתובבתי בכל הארץ עם סרטים, הרצאות, שירים ותכניות ערבי זמר".

"כל העיר"
"ל'כל העיר' הגעתי אחרי שעבדתי ב'העיר' דווקא. 'כל העיר' היה עם אנשים נפלאים כמו אהוד אשרי ואיציק אשכנזי, שניהם אינם בינינו. שם התחלתי את הקריירה. לצדי עבדו דורון גלעזר, גיל חובב ורותי יובל, זה היה העיתון של ירושלים, בתקופה ההיא כולם קראו את 'כל העיר', זה היה עיתון לוחם, עיתון שהביא רוח אחרת ללא מורא וללא משוא פנים".
"חתול בשק"
"זו הייתה בעצם התכנית בה' הידיעה של ילדים ונוער בתקופה שאני הייתי ילד. ליוויתי אותה גם כנער ואחרי הצבא כמגיש שלה. זה בעצם ערש הקריירה שלי, לצד אנשים כמו הסופר דויד גרוסמן וח"כ אריה אלדד, שהיו המגישים הראשונים של התכנית הזאת. לצדי היו אנשים כמו פרופ' תמר ליבק, שערכה את התכנית, דליה סיגן, מאירה ביין, כל הדמויות האלה היו באותה תקופה איתי שם.
"בתסכיתים היו אנשים כמו חנוך רוזן ועליזה רוזן שמייצגים את תקופת הרדיו שלי. 'חתול בשק' הייתה מגזין שהכיל בתוכו תסכיתים וסיפורים ועד כתבות וראיונות והתייחסות לאקטואליה ומוזיקה כמובן. היה ניסיון להעביר מוצר רדיופוני שמוגדר גם לילדים הגדולים יותר, מה שנקרא בני נוער או חטיבת ביניים. זה היה מאוד תמים, מאוד שנות השבעים והשמונים, עשורים אחרים".
פרילנס
"הייתי הרבה מאוד שנים, גם בעיתונות הכתובה וגם ברדיו. התחלתי את הקריירה שלי ברדיו בתור עורך תכניות לחו"ל בעברית, הייתה מחלקה כזאת שבה ערכנו סיכום של היום ששודר אחר כך בגלים קצרים לחו"ל, בעיקר לאירופה, ארצות הברית ודרום אמריקה. הייתי פרילנס, קיבלתי ש"ת, מה שנקרא: שוברי תשלום מרשות השידור.
"גם כתבתי בעיתונים כאלה ואחרים וניסיתי להתפרנס. היתרון הוא שאתה אדון לעצמך; אתה תלוי במי שנותן לך את המשכורת מחר, אבל לא מחויב באופן טוטלי לאיזשהו מקום. אני חושב שהייתי מגדיר את תקופת הפרילנס שלי כתקופת למידה, למדתי גם על עצמי גם על הדרך שבה אני מאזן לעצמי תקציב. גם על התקשורת הישראלית בכלל למדתי".
תיכון
"בית חינוך בירושלים, תקופה לא קלה מבחינתי. ראיתי את בית הספר כבית חרושת של ציונים. לא אהבתי את תקופת התיכון, אהבתי יותר את תקופת היסודי, למרות שלמדו איתי אנשים נהדרים: ליאת שרגא למשל, יו"ר התנועה לאיכות השלטון. עברתי אותה בקושי, אבל עברתי אותה. הייתי תלמיד בינוני, עשיתי את הבגרויות, אבל זו לא הייתה תקופה שהקדשתי את כל מרצי ללימודים. בזמני הפנוי בעיקר כתבתי שירים או עבדתי ברדיו".
תל אביב
"מדינה אחרת, עולם אחר. בתל אביב הגשמתי את עצמי בהרבה מאוד בחינות, בעיקר יצירתיות. עולם התרבות והמוזיקה מרוכז שם, מאוד אהבתי ואני עדיין אוהב את העבודה שלי ברדיו קול ישראל בתל אביב, שהוא שונה מקול ישראל בירושלים בהרבה מובנים. ברדיו בתל אביב הצלחתי להקים תחנה, 88 אף~אם, שאני לא בטוח שהייתי מצליח להקים אותה בירושלים. אני חושב שהיא תחנה מאוד תל אביבית, כי היא הייתה פחות מחויבת למעונבות הירושלמית. בירושלים יש איזה מין כובד ראש
"תל אביב היא בעיקר פתוחה, זה קשור גם לעובדה שהיא עיר שטוחה מבחינה טופוגרפית; הפתיחות שלה לים גם מקרבת אותה מאוד לעולם. היא מאוד פתוחה במובן הטוב של המילה, יש בה תמהיל של מזרח תיכון ועיר מערבית. היא בעיקר פחות לוקחת את עצמה ברצינות ויש בזה יתרונות גדולים. אני גר בתל אביב יותר מ~20 שנה, הציעו לי משרה בקול ישראל בתל אביב וזה יצא טוב, אבל אני חושב שהייתי מגיע אליה בכול מקרה".
קול ישראל
"אני רואה אותה כעץ גדול שממנו ענפים יוצאים החוצה. קול ישראל היא בעצם התחנה הוותיקה ביותר בארץ, היא כמו הבי~בי~סי של ישראל, שממנה יצאו ענפים וכישרונות. באמת כל האנשים הגדולים של התקשורת, לפחות בדור הקודם, יצאו משם: ירון לונדון, חיים יבין, רבקה מיכאלי ואחרים, והם בעצם בנו את המורשת. קול ישראל בעיני היא עץ שמצליח עדיין להצמיח ענפים חדשים, כמו 88 אפ~אם. קול ישראל מבחינתי זה האורים ותומים, הבסיס של התקשורת האלקטרונית בישראל".
רשות השידור
"זה גוף גדול וכבד שהוקם בשנת 1965, ובעצם מאוחר יותר צירף את הרדיו והטלוויזיה. גוף שיש לו חשיבות עצומה, אבל הוא חייב לעבור רפורמה".
מחלקת התרבות והבידור ברשות השידור
"זו זכות גדולה. אני מאמין גדול בשידור הציבורי ואני חושב שלנהל את מחלקת התרבות והבידור, אלה תכנים שנורא חשובים מבחינת השידור הציבורי, במיוחד בעידן המסחרי. התפקיד של המחלקה הזו או התוכן הזה הוא לשמר את התרבות הישראלית, לתעד אותה, את היוצרים, את היצירה, ולטפח אותם כמה שאפשר. אני מקווה שאם אכן תהיה רפורמה יהיו יותר אמצעים ויכולות לעשות את הדברים האלה בצורה יותר משוכללת".
ניהול
"כאדם יוצר אני נתקל בדילמה הזאת, כי לפעמים ניהול מתנגש עם יצירה, אבל מכיוון שאני מנהל כבר הרבה מאוד שנים, אני חושב שאני מצליח לשלב בין השניים; לא תמיד בהצלחה, אבל אני משתדל לפחות שהמוצר יהיה טוב יותר, משובח יותר. אני רואה קודם כול את האדם, גם מבחינת העובדים שלי, מכיוון שאני נושא את שני הכובעים, אני גם מנהל ואני גם משדר. כלומר, אני יכול לראות את האנשים שאני מנהל בצורה קצת אחרת".
ארכיון
"הנכס הגדול ביותר שיש לרשות השידור ובכלל למדינה; רק עכשיו אנחנו מתחילים ללמוד איך לחשוב על שמירת הנכסים שלנו. לצערי, לפני עשרות שנים לא חשבו על זה ככה, חומרים לא הוחזקו ותוחזקו בצורה ראויה. אנחנו צריכים ללמוד ממקומות אחרים שבהם משמרים כל דבר - כל פיסת מידע, כל סרט, כל דיסק, כל תכנית - כי זה בעצם העתיד שלנו, במובן הזה שאין עתיד אם אין עבר".
"ממזרח תזרח השמש"
"זו מין סדרה למוזיקה המזרחית והיא חלק מסדרה גדולה שנקראת 'ניקוי הראש הוא הכרחי', שזה פרויקט מאוד גדול שאני עושה קרוב לשלוש שנים. מדובר בתיעוד התרבות והבידור של ישראל בראי הטלוויזיה, ובראי הארכיון הטלוויזיוני. אנחנו עוברים בין ז'אנרים שונים לאורך התכנית הזאת; ממערכונים והומור, דרך דמויות כמו אהוד מנור, המוזיקה המזרחית, דרמות ועד תכניות ילדים. בצלילה שלי לתוך הארכיון והמסע הזה אני מגלה הרבה מאוד דברים עלינו ועל מדינת ישראל, איך התייחסו לתרבות בעבר והיום. זה מרתק".
"המוזיקה הכי טובה ברדיו"
"זה אחד מהפרויקטים שאני הכי גאה בהם לאורך השנים. מדובר ב~88 אף~אם, תחנה שהקמתי ב~1995 עם אנשים טובים, כמו טל השילוני. הצלחנו ליצור את מה שאני רואה כמוזיקה איכותית או תפקידו של הרדיו הציבורי בעידן הרדיו המסחרי והפלייליסטים וכולי. הצלחנו להביא כנגד כל הסיכויים תחנה שמעזה, שנותנת גם חומר שהוא לא קומוניקטיבי באופן מיידי, אבל יש לו ערך גדול. התחנה לאורך השנים יצרה אוהדים רבים ואני חושב שהמשקל הסגולי שלה הוא גדול".
שידור
"משאת הנפש של כל איש רדיו וטלוויזיה, כי זה בעצם המקום שדומה לבמה שעליה שחקן עולה. אחרי שמכינים את הכול - עושים את כל החזרות ומכינים את המחזה - עולים לבמה; זה שידור עבור איש רדיו או טלוויזיה. כשהמיקרופון נפתח או כשהמצלמות נפתחות בא רגע המבחן, המתח הגדול ובעצם הציבור שומע או צופה או שניהם יחד על כול מה שעשית, וזה בעצם מיועד עבורו".
ראיונות
"הדרך שלי להבין, במקרה שלי בעיקר אמנים ויוצרים. הראיונות שאני עושה בשנים האחרונות עם מאות אנשים, גם ברדיו וגם בטלוויזיה, מעשירים אותי, קודם כול כעיתונאי, כאיש רדיו וטלוויזיה, אבל גם כאדם. אני לומד הרבה מאוד דברים תוך כדי הראיונות ובוודאי עם אנשים שנחשבים ענקי תרבות. אני מברך על זה שזה המקצוע שלי".
מאזינים
"זה בעצם הדבר היקר ביותר שקיים. מבחינתי, לשמוע פידבקים ממאזינים שמגיבים על תכנית שלי, זה גורם לי לשמחה מאוד גדולה. קורה לפעמים, לצערי, בתקשורת הישראלית שהשדרנים שוכחים את המאזינים וחושבים יותר על עצמם מאשר על המאזינים שלהם, מקווה שאצלי זה לא קורה".
לילה
"אני רואה בו חטיבה ביום, לא מעבר לזה. אולי פעם הייתי טיפוס של לילה. אני דווקא מתענג על שעות הבוקר המוקדמות מאוד. בכל פעם אני בוחר לי חלק אחר ביום להתענג בו".
"מה יהיה"
"עוד פרויקט גדול מאוד בחיי, שחוגג ממש עכשיו 20 שנה. בדצמבר, שלו אנחנו קוראים דצמבר הגדול, אנחנו עושים 'חגיגות' לרגל 20 שנות שידור של התכנית הזאת. מדובר במגזין רדיו שהצליח להיות המגזין המואזן ביותר ברדיו הישראלי בסוף השבוע, מה שמאוד משמח אותי. הדרך שלי להציג את הכרוניקה התרבותית של ישראל כפי שאני רואה אותה, בידור ותרבות פופולרית לצד תרבות גבוהה, וההתייחסות אליהן בצורה שווה. הסנדביץ' הזה יוצר את המוצר שלשמחתי ממשיך להיות פופולרי ואהוב מאוד".
רייטינג
"דבר חשוב, אבל לא חשוב מדיי. בשידור הציבורי הוא צריך להיות במינון נכון; לפעמים צריך להביא דברים שיניבו קצת פחות רייטינג אבל המשקל הסגולי שלהם יהיה גדול יותר ויורגש אחרי תקופה, לאו דווקא בשנייה שבה הם נעשים".

ג'ז
"אחד מהז'אנרים שאני מאוד אוהב גם באופן אישי. ג'ז מרגיע אותי. אני שומע ג'ז באוטו, אבל גם לצד דברים אחרים. אני אוהב מוזיקת עולם, שירים עבריים ישנים מאוד. אני אוהב חומר חדש ואלטרנטיבי שמאתגר אותי, אני שומע מגוון מאוד רחב של מוזיקה. אני אוהב לשמוע את שלמה בר, למשל. אני חושב שאם מוזיקה היא טובה, אז לא חשוב באיזה ז'אנר היא. אגב, זה נכון לגבי כל אמנות".
מועדונים
"אני כבר לא איש של מועדונים, פעם הייתי יותר".
מסעדות
"מאוד אוהב. אני אוהב לאכול אוכל מכל הסוגים ומכל המגוון, מחומוסיות טובות ועד מזון מתוחכם. אני מאוד אוהב לבלות גם בקולנוע ולראות סרטים".
קרחת
"אני חושב שהייתי מראשוני אלה שגילחו את ראשיהם. אני אף פעם לא הייתי בענייני הלוואות וחיסכון, אני מעדיף את הז'אנר היול ברינרי".
ביקורת
"דבר חשוב, אבל אני משתדל לקחת אותה תמיד בפרופורציות".
ניר ברקת
"נראה לי איש מבטיח. האמת היא שאני לא מכיר אותו טוב; אני יודע שאמא שלי רוקדת עם אמא שלו ריקודי עם בירושלים. מעבר לזה אני מאוד מחזק את ידיו, אני חושב שאם החזון שלו יתממש, אז תהיה ברכה גדולה".
אירוויזיון
"תכנית הטלוויזיה הבידורית הוותיקה ביותר בעולם. מתייחסים אליה בארץ ברצינות יתר, צריך להתייחס לזה בקלילות ובחיוב. ישבתי בין השאר בוועד שבוחר את השירים. גם זכיתי בה".
מילים
"מבחינתי זה המשאב הכי חשוב שלי, אני משתמש במילים גם בעבודה העיתונאית שלי. במילים אפשר לעשות קסמים ואפשר גם להרוס, כמו שאנחנו יודעים. אפילו כתבתי על זה פעם שיר שלפיו מילים יכולות גם להרוג. אני מאוד אוהב לשחק עם מילים, לבנות מהן שירים ואיזה יופי שיש מילים בעולם, כי זה צובע אותו בצבעים יפים ומגוונים וזה עושה את החיים מקסימים יותר".
ביאליק
"משורר חשוב. אני לא מתחבר אליו במיוחד, אני מתחבר יותר לאלתרמן".

פזמונים
"אמנות שהיא גם אומנות, שניהם גם יחד. אני אוהב לכתוב פזמונים, אני אוהב גם לכתוב שירים. אני אף פעם לא מסתדר עם ההגדרות של פזמון ושיר; אני חושב שאהוד מנור, בטקסטים רבים שלו, הוא גם משורר, לא בכולם. גם אני לא, אבל ההפרדה הזו היא קצת בעייתית, כי אני אף פעם לא יודע לשים את הגבול בין זה לזה. אני גם לא חושב שאני צריך. 'חשבתי שיהיה רומנטי' משמש היום להזמנות לחתונות ו'ילד גן העדן' - את מילותיו חורטים על מצבות וכמובן המושג 'דיווה' הפך להיות מוכר אחרי שכתבתי את השיר, כך שברגע שאני גומר לכתוב ואחרי שזה מתפרסם זה כאילו כבר לא שלי".
"חשבתי שיהיה רומנטי"
"מאוד מרגש כי זו הפעם הראשונה שבאמת טקסטים נכנסו לספר ופורסמו באופן שהוא טיפה אחר, משום שזה ספר שמכיל גם שירים שהולחנו וגם שירים שלא. זה ספר שהוא מאויר והוא נערך על פי הבקשה שלי וזה אירוע מאוד משמח מבחינתי".
גאווה וסובלנות
"אני חושב שבסך הכול ללא סובלנות אנחנו לא נוכל לחיות כאן; ללא היכולת להכיר באחר ובשונה ובדרך חיים של אחרים, וזה לא משנה מה אתה ומי אתה, לא נוכל לשרוד".
גלגלצ
"תחנה מצוינת, דלית עופר עושה עבודה יוצאת מן הכלל, אבל היא לא צריכה להיות במסגרת השידור הציבורי. אני חושב שהשידור הציבורי צריך להביא את הקול האחר ולא להתחרות בשידור המסחרי. אני בדעה שתחנה מהסוג הזה אינה צריכה להיות חלק מהשידור הציבורי ולא צריכה להיות ממומנת על ידי המדינה. זו תחנה של להיטים והיא צריכה להתמודד במגרש המסחרי.
אלכוהול
"פעם היה הרבה יותר, היום כמעט ולא. לא מעניין אותי".
זמן
"דבר אלסטי שאפשר לכווץ ולהרחיב אותו על פי הצורך".
ריחוף
"אני בן אדם מרחף בהרבה מאוד מקרים. מתי שאני יכול אני מרחף ואז אני לפעמים ככה שוקע במחשבות. יש לי טיפה בעיות של קשב וריכוז אני חושב, זה חלק מהעניין".
סדר
"אני בלגניסט. אמנם יש סדר בתוך הבלגן, אבל אני לא בן אדם מסודר".
יואב גינאי
"אוהב אדם ובייביסיטר של תרבות".