תמיד איתכם: עושים כבוד לעסקים הוותיקים של השרון
הם פתחו את החנויות לפני שרובנו נולדנו, ומחזיקים עד היום בדיוק באותו העסק, עם אותו העיצוב ועם אותם סטנדרטים גבוהים של שירות ואכפתיות. המדריך המלא לעסקים שאיתם גדלנו
העבר שלהם זוהר הרבה יותר. כשהיו צעירים ויפים, את החשבון נהגו לבצע באמצעות חרוזיה, והקפה היתה שיטת קניה מקובלת ולא מושג בבייסבול אמריקאי. אין להם אחים או אחיות בצורת סניפים והם לא משווקים מבצעים ברדיו ובאינטרנט. הם ידעו דורות שלמים של ילדים, הורים וקשישים אותם קיבלו בסבר פנים אדיב ולבבי, ותודעת שירות זה לא צירוף מילים גס עבורם.
גלידת פינגווין בכפר סבא. ''המוטו שלנו זה הנוסטלגיה''
צילום: זמן השרון
הם אינם מחזיקים מנהל חנות, מנהל משמרת ומנהל עובדים, וברוב הפעמים הבעלים הוא גם המוכר שמאחורי הקופה וגם מי שמנקה את השמשות. חלונות הראווה שלהם צנועים ובתוך ההמולה היום יומית הם משמשים מעין אי קטן של רוגע שכמעט חבוי מהעין.
אתם בטח מכירים את חלקם: אולי נמנים על קוניהם הנאמנים, אולי רק חולפים על פניהם בדרך למרכזי הקניות הגדולים, כך או כך הם ליוו את רובנו בתחנות שונות בחיים, כסמלים, מוקדי צרכנות, נחמה או נוסטלגיה.
רגע לפני שתרבות הצריכה הקניונית מכחידה אותם לחלוטין, וכל מה שיוותר לדורות הבאים יהיה בגדר פולקלור
מקומי מיושן, הנה שישה בעלי עסק שעדיין עומדים על המשמר וקמים בוקר בוקר לשרת את הקהל בחנות שלהם. חנות העיתונים בהרצליה, הקולנוע בעל האולם האחד ברמת השרון, הגלידה הראשונה בכפר סבא, נעלי הילדים בהוד השרון וחנות הסידקית הרעננית שכמו לקוחה מסרט של טים ברטון.
אלו העסקים שבפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם בדרך לעוד רשת ענק, כדאי לכם לשקול לרגע להיכנס אליהם. ותאמינו לנו שאיש לא שילם לנו להגיד את זה, לחנויות כמו שתראו בכתבה, אין זמן וכסף להתעסק בשיווק. קבלו את העסקים הוותיקים של איזור השרון, הם לא יישארו כאן לנצח.
הרצליה: פרסום הרצליה
גיורא עילם מוכר כבר ארבעים שנה עיתונים לתושבי הרצליה. ילדיו, גם הוא יודע, לא ימשיכו אחריו
כל הרצלייני ותיק מכיר בוודאי את השלט הצהוב המתנוסס באמצע רחוב סוקולוב הנושא את שמה של החנות "פרסום הרצליה". ואם על השלט הגבוה עוד הצליחו עוברים ושבים לדלג, את בעל העסק, גיורא עילם עם המקטרת הנצחית בפה, אי אפשר לשכוח.
עיתונים יומיים רובי קסטרו
העסק העתיק נמצא במרכז סוקולוב מזה שנים רבות. חלק גדול מלקוחותיו המיתולוגיים כבר אינם, רבים נפטרו או הזדקנו וקהל הלקוחות השתנה. בצעירותו עבד עילם כעיתונאי נמרץ ושאפתן. עם סגירת עיתון הבוקר "למרחב" בו עבד, החליט לפתוח את העסק. הוא רכש את החנות הקטנה במרכז סוקולוב, ממש זמן קצר לאחר סיום בניית הבניין בו עומדת החנות עד היום.
"פרסום הרצליה" נפתח כדי למכור מודעות פרסום, והן למכירת עיתונים. בתקופות הזוהר בהן העסק פרח ושגשג, שכר עילם גם את החנות הקטנה שלצידו וכן מחסן אחורי כדי להחזיק את כל העיתונים בקרבת העסק.
"זו היתה תקופת הזוהר של העיתונים. לא היו אז מנויים ולא חלוקה חינם בתחנות דלק. בימי שישי היו מכירות של מאות עיתוני מעריב וידיעות אחרונות ביום. העיתונים גם הגיעו אז מפורקים לגמרי ולצורך כך שכרנו גימנזיסטים צעירים שהיו עובדים משלוש בבוקר ומסדרים את העיתונים. אף אחד לא חלם אז על חלוקה לבתים.
"בתחום הפרסום, לא היה אז פקס ובטח לא מיילים, והיינו נוסעים שלוש וארבע פעמים בשבוע לבתי מעריב וידיעות אחרונות כדי להעביר ידנית את המודעות".
האם אתה אוהב את העבודה בחנות או שיש משהו אחר שהיית מעדיף לעסוק בו?
"אני בן 76 וחצי היום ואני רוצה למות פה. לא רוצה פנסיה ולא שום דבר אחר, אני אוהב את המגע עם האנשים. במהלך השנים עסקתי גם הרבה בפעילות ציבורית, הייתי ארבע שנים חבר מועצה כשיוסף נבו היה ראש עיריית הרצליה והעסק הזה נתן לי תמיד את הגישה הכי קרובה לתושבים".
האם אתה זוכר תקופות קשות ונקודות משבר שעברת עם העסק?
"לפני תשע שנים, אח שלי נועם זרקו, שהיה שותף לעסק בשלושים השנים שקדמו לכך, נפצע קשה מאד בתאונת דרכים ברחוב סוקולוב. אישה שדיברה בפלאפון הפילה אותו מהקטנוע בעת שחילק עיתונים. הוא נפצע קשה וכיום הוא משותק במאה אחוז ויושב בכסא גלגלים. אשתו עובדת איתי עד היום כמזכירת העסק אך זה היה משבר קשה ביותר לי ולעסק".
עילם נזכר בנוסטלגיה איך בכל המלחמות שעברו על מדינת ישראל "פרסום הרצליה" היה העסק היחידי בסוקולוב שלא סגר את שעריו. גם בזמן שהוא עצמו גויס למשך חצי שנה במלחמת יום כיפור, פתח אחיו נועם את דלתות החנות והמשיך לספק מידע זמין ועדכונים שוטפים ולא הפסיק למכור עיתונים לתושבי הרצליה אשר עמדו מחוץ לחנות בתור ארוך ומשתרך.
היום, אומר עילם, זה לא מה שהיה פעם. לקוחות רבים אינם עוד בין החיים וגם עיתונים מסוימים כמו העיתון הפולני והיידי אשר כיכבו בעבר אינם קיימים עוד. "רק רופא אחד שכבר מתקרב לגיל 90 עוד קונה כאן בכל יום עיתון רומני", הוא אומר בחיוך.
נו, אז מי ייקח את המושכות אחריך?
"יש לי ארבעה בנים ובת, כולם נשארו בהרצליה אך כל אחד מהם פנה לכיוון אחר ולא רוצה להמשיך בעסק. אני זוכר שבתקופות הזוהר עבדו פה גם שמונה עובדים. היום נשארנו שלושה, ואחד מעובדי בטח ימשיך את הדרך", הוא מסכם.
רמת השרון: קולנוע כוכב
היסטוריה שמדברת מהקירות ו"מופע הקולנוע של רוקי" מדי שבוע. איתי דניאל מלמד מספר על הקולנוע הוותיק והאינטימי בשרון
אם תשאלו תושבים וותיקים וחדשים כאחד, כנראה שתקבלו את אותה התשובה באשר לסמלה הבולט והמפורסם ביותר של רמת השרון: קולנוע כוכב. למי שחזר מטיול במאדים או סתם ממש לא מחובר לאיזור, נספר כי המוסד הקולנועי המיתולוגי הזה נוסד אי שם בתחילת שנות החמישים ונשא תחילה את השם "גיל".
דניאל מלמד על רקע בית הקולנוע. כולם מכירים את כולם צילום: אריק סולטן
מאז, הוכיח עמידות מכובדת כשהצליח לשרוד את המהפכה הקולנועית המודרנית בארץ, זו שגרמה לצופים להדיר רגליהם מקולנועים קטנים ואפילו מהקניונים ולנהור בהמוניהם למתחמים נוצצים דוגמת הסינמה סיטי ויס פלנט.
"אין כמו מראה עיניים", מתעקש איתי דניאל מלמד, מנהל המקום בעשור האחרון, ואכן, איך שנכנסים למקום, הדברים מתבהרים. כבר בפתח הקולנוע חשים ב"וייב" השונה. "ההיסטוריה מדברת כאן מהקירות", מתפייט מלמד, ומסיפוריו הרבים אכן עולה ניחוח נוסטלגי מתקתק.
פה לא תתקלו בתורים מרגיזים, שעות הקרנה הזויות ועשרות סרטים שצריך לבחור מביניהם. אולם אחד, סרט אחד. פשוט, קל ונעים. המוסד התפרסם במהלך השנים גם בזכות סרט הפולחן "מופע הקולנוע של רוקי" המוקרן שם מדי חודש, ומושך אליו מעריצים רבים, הן מהאיזור והן מרחבי הארץ.
"בעלי הקולנוע ייסד את המופע וייבא אותו למעשה מתל אביב בשנות השבעים. מאז קולנוע כוכב זה המקום היחיד שמקרין את הסרט על הסיס חודשי קבוע" אומר מלמד בגאווה לא מוסתרת.
מי מגיע להקרנות האלה?
"רוב הקהל הם צעירים אבל יש גם לא מעט מבוגרים שמגיעים ונזכרים בימי הנעורים שלהם, אז יצא הסרט לראשונה. באופן כללי מדובר בגרעין די קבוע של אנשים שנפגשים לחזרות גם באולם וגם מחוצה לו".
איזה קהל מגיע לבית הקולנוע ביום יום?
"בדיוק לפני יומיים הגיע הנה לקוח קבוע שסיפר לי שהוא מגיע לראות כאן כל סרט חדש שיוצא, ומביא איתו חברים מפתח תקווה, יבנה ומקומות נוספים. הוא סיפר לי בהתרגשות שהנכדה שלו חגגה כאן לא מזמן יומולדת וגם בתו מגיעה לצפות בסרטים ככה שזה ממש מקום למשפחות. מעבר לקהל, גם הצביון פה הוא יותר משפחתי ואינטימי, העובדים קבועים והתחלופה קטנה, ככה שכולם מכירים את כולם".
מה אתה הכי אוהב במקום?
"את חדר ההקרנה".
איך הקולנוע מתמודד מול מתחמי ענק כמו השכן - סינמה סיטי?
"כמובן שיש תחרות ברמה כזו או אחרת אבל בשורה התחתונה אנחנו פונים לאוכלוסיה שונה. אנחנו לא מציעים את מה שהסינמה סיטי מציע ומעצם זה הפניה היא לאנשים אחרים. יש דברים שאין להם תחליף ולכן הרבה מגיעים דווקא לכאן. מרגישים פה את ההיסטוריה של המקום, אפילו כאלה שהם לא תושבים או לא מכירים היכרות מוקדמת, יש פה משהו מיוחד".
לדעתך, בעקבות פריחת תרבות ההורדות וגדילת המסכים הביתיים, המוסד הקולנועי נתון בסכנה?
"אני בספק. בעיניי, אין תחליף לצפייה בסרט באולם קולנוע יחד עם עוד אנשים, זאת חוויה שונה לגמרי שכרוכה ביציאה מהבית. אנשים תמיד ירצו לצאת לבילוי ולכן אני לא מאמין שהמדיום הזה ייכחד".
מה אתה מאחל לבית הקולנוע?
"שימשיך להיות יותר ויותר טוב כל הזמן".
כפר סבא: גלידת פינגווין
מ-1950 יודע כל כפר סבאי שגלידה בשרון זה פינגווין. בשנים האחרונות מתגאים הבעלים גם בדור שלישי
אין כפר סבאי שלא מכיר את גלידת פינגווין. הגלידרייה הניצבת קרוב ל-60 שנה באותה פינת רחוב, ומגישה גלידות ביתיות בייצור עצמי בטעמים לא מתוחכמים במיוחד, כאלו המותירים בפה טעם של ילדות רחוקה.
מכונות הייצור של גלידה פינגווין. ייבוא איטלקי משנות ה-50 צילום: זמן השרון
צבי-אריה והלנה קריסטל, הוריו של יצחק קריסטל הבעלים הנוכחי של פינגווין, עלו לארץ בשנת 1950 מפולין היישר לשיכון העלייה בכפר סבא. צבי-אריה, כך לדברי בנו, פיתח עניין בגלידות עוד בפולין, ולכן הגיע לארץ עם חזון להקים גלידרייה משלו. לגלידרייה קרא "פינגווין" על שמו של ארטיק פופולארי שאהב בפולין.
מיד לאחר הקמתה נסע לאיטליה ומשם הביא, מלבד כמה טיפים שימושיים, גם את המכונות שחלקן מונחות עד היום בחלקה האחורי של הגלידרייה ומשמשות לייצור הגלידה. יצחק קריסטל הוא הדור השני המחזיק כבר זמן רב בגלידריה וממשיך לטפח אותה, ולאחרונה נכנס לעסק גם בנו צביקה בן ה-28, כדור שלישי.
המשפחה היא, אגב, חרדית אדוקה, מה שמוכיח שאפשר לשמור מצוות, ללמוד תורה וגם לצאת יום יום לעבודה ולהצליח. השניים, האב ובנו, הם היחידים המחזיקים במתכון הסודי להכנת הגלידה ולכן הם היחידים שגם מתפעלים את המכונות ומכינים את הגלידה, "בתורנות, כל יום מישהו אחר", מסביר צביקה.
מה מיוחד בגלידריה, איך היא שרדה את כל השנים והשכלולים בתחום?
"אנחנו עדיין שמים את הגלידה בפחים, הגלידה נעשית במכונה ויוצאת מהמכונה אל הלקוח. רק עוד שתי גלידריות מייצרות גלידה בצורה הזו בארץ. בנוסף, יש לנו את הטעמים שלנו שבשבילם אנשים מגיעים במיוחד. אנשים אוהבים את השוקולד האמיתי, המוקה והפונץ' המיתולוגיים.
"אני יכול לעשות גם 40 טעמים, אבל אם אני שם טעם מיוחד שמישהו קונה פעם ביום הגלידה תעמוד ותתיישן והמוטו שלנו הוא הטריות והתחלופה המהירה. כן הכנסנו עם השנים טעמים חדשים כמו קוקוס, וניל עוגיות וטעמים חמוצים אבל אנחנו משאירים את הטעמים הקבועים בשביל האנשים שחוזרים עבורם".
ומה בכל זאת שינית בעסק לאורך השנים?
"שידרגנו את העסק והבאנו עוד שתי מכונות, וגם מכונה לעשיית נוזל גלידה (מילקשייק, ע"ט). ב-15 השנה האחרונות אנחנו גם פתוחים בחורף, דבר שלא היה בעבר, מתוך הבנה שהמודעות לגלידה גדלה ואנשים היום לוקחים גלידה בקופסאות ואוכלים אותה בבית החם, גם בחורף".
לאור הטרנדיות של גלידות ביתיות שתפסה בשנים האחרונות, קריסטל מציין כי עצם העובדה שהמשפחה מייצרת את הגלידה במקום לעיני כל מספיקה להם, ואין צורך להכניס שדרוגים ותוספות. "המוטו שלנו הוא הנוסטלגיה ואין לנו כוונה לשנות אותו".
"נדיר שיש אנשים שבאים לכאן בפעם ראשונה. באים אלינו אנשים שמספרים שהיו קונים פה כשסבא שלי עוד היה בחיים והיום הם מביאים את הילדים שלהם. זו גלידה שנאחזים בה דורי דורות. יש גם טלפונים ב-11 בלילה, של אנשים שמבקשים שלא נסגור כי הם באים במיוחד מתל אביב".
מה אתה חושב על עסקי הגלידות כיום לעומת פעם?
"אנחנו מייצרים את הגלידה וגם מוכרים אותה כאן, הכול נשאר במסגרת המשפחה וזה מקנה לנו יתרון גדול, לכן גם קל לנו לשרוד את השנים ולהצליח יותר מהרבה גלידריות אחרות. אין לנו רצון להפוך את המקום למפואר כי הקונספט שלנו הוא הפשטות. אנחנו מתיישרים עם שינויים, לכן למשל אנחנו פותחים במגה ברעננה דוכן גלידה בו נמכור גלידה טרייה בקופסאות. כלומר חשוב לנו לשמר את עניין הגלידה הביתית, לשמר את הקונספט ויחד איתו לגדול ולצמוח".
רעננה: חנות הסריגה באחוזה 91
לחנות הסריגה הותיקה ברעננה אין אפילו שם. אבל מוניטין והמון אהבה למקצוע הנשכח, תמצאו שם בטונות. ואף מילה על שפרה
לוקח קצת זמן עד שמבחינים שבין הררי שקיות הצמר והכפתורים ניצבת אישה. אבל אל תטעו לחשוב כי החנות שלה איננה מסודרת. שרה כהן, האישה הקטנה עם השיער האפור והמשקפיים הגדולות, יודעת בדיוק איפה כל דבר מונח ומה שבעיניכם ייתפס כבלגאן, הוא בעיניה סדר מופתי.
שרה כהן בחנות. הפסיקה עם הוראות הסריגה צילום: זמן השרון
ב-1964 פתחה כהן את חנות הסריגה הקטנה ברחוב אחוזה 91 בעיר, שבה היא מציעה "כל מה שקשור לסריגה": אלפי כפתורים מסוגים שונים, ציפויי כפתורים, רוכסנים וצמר בכל הסוגים והגוונים. מימין לחנות עומד כיום פלאפל חדיש ומשמאלה מאפייה גדולה, אבל החנות שלה נראית כפי שתמיד הייתה ועולה ממנה ניחוח אמיתי של פעם. את השיחה בינינו היא פותחת באזהרה: "אני לא אגיד לך הרבה דברים, אני לא צריכה שאנשים יידעו עליי דברים פרטיים", אבל די מהר היא נפתחת ומגלה חביבות רבה וצניעות יוצאת דופן.
למה פתחת חנות לסריגה?
"עוד כשהייתי בת 6 עבדתי עם סבא שלי במפעל לתכשיטים וכסף בתימן. אחרי שעלינו עבדתי במפעל לצמר בהרצליה. כך שתמיד עבדתי וגם תמיד הייתה לי נטייה לסריגה". כהן מתגוררת ברעננה כבר 15 שנה. היא מספרת על אחים ואחיות רבים עמם היא בקשר קרוב ואחד מהם אף נכנס לחנות בעודנו משוחחות.
את עושה הכול פה לבד?
"בשנים הראשונות הייתה לי עזרה אבל היום כבר לא".
כשלקוחה נכנסת היא מיד מתפנה אליה, מטפסת על הסולם, מורידה גליל צמר ומיד מזיזה את הסולם לקצה השני של החנות, מושיטה ידה למדף העליון ושולפת גליל צמר נוסף. "אנשים תמיד נכנסים ושואלים בת כמה אני, איך זה שבגילי אני מטפסת על סולם. אבל הגיל שלי והעובדה שאני מטפסת על סולם ועובדת זה לא עניינו של אף אחד. אנשים מאוד חטטנים", היא קובעת.
רבים מהלקוחות המגיעים לחנות של כהן הן נשים המתעסקות בסריגה או תופרות. היא עצמה סורגת למשפחתה ולא בשביל אנשים אחרים. "יש לי אחיינים ואחייניות רבים שיש להם ילדים קטנים, אני סורגת עבורם".
רבים מלקוחותיה גם מגיעים סתם לשבת, לפטפט עמה ולהיעזר בה לעצות. "אני כותל" היא אומרת, "אנשים לא עוזבים אותי שנים, אני מכירה נשים שהיום הן סבתות לנכדים כשעוד היו ילדות. כולם באיזור מכירים אותי".
כהן מספרת שבמשך כל השנים, מעולם לא חשבה לשנות את הקונספט של העסק או להכניס אליו חידושים. "העסקים בסדר גמור, יש תקופות חלשות אבל מתאוששים מהן. בארבע השנים האחרונות הייתה קצת האטה בסריגה אבל עכשיו אנשים חוזרים לזה אז מתאוששים. אני אוהבת את החנות והיא בדם שלי, זה לא משנה אם יש קונים או אין. אני מסתפקת במה שיש".
מעל ראשה של כהן בולט השלט "אין קבלת הוראות". כהן מסבירה שבעבר הייתה מציעה שירותים כמו הדרכה לסורגות.
למה הפסקת לתת הוראות סריגה?
"אנשים היו עומדים בתור ומחכים להוראות, ובינתיים הייתי מעכבת לקוחות. זה הכניס לי הרבה מתח ולחץ לחנות, אז הפסקתי. הוראות כמו שלי אין בכל האיזור ולכן אנשים מתעצבנים שאני לא נותנת יותר, אבל מי שקיבל בעבר עזרה ממני זוכר עד היום מה לעשות. אלו טיפים שנשארים לכל החיים".
שלטים נוספים הבולטים לעין הם "לא לפתוח קופסאות" ו-"לא לקחת לבד". כהן מסבירה שהיא היחידה שיודעת איפה כל דבר נמצא ומה יש בתוך כל שקית מבין מאות השקיות המקובצות על המדפים ועל הרצפה, ולכן אינה מרשה לאנשים להזיז דברים. "צורת הארגון שלי גורמת לי להפעיל את האינסטינקטים שלי ומשאירה אותי חדה", היא אומרת בחיוך.
מה תעשי אחרי שתסגרי את החנות?
"לא אסגור את החנות הזו עד יומי האחרון. באים לפה לפעמים ומציעים לי הצעות, שייתנו לי הרבה כסף אם אסגור. אבל החיים שלי זה העבודה ואין לי מה לעשות עם הכסף שייתנו לי אם אני אשב בבית".
הוד השרון: נעלי מגרי
בנעלי מגרי מתגאים בדור שלישי למייסדים, בילדות שהפכו לסבתות וחוזרות לקנות לנכדים, ובהמון אווירה. גם הכתבת נזכרת איך נהגה להניס לקוחות מהחנות
קניית נעלים לילדים זה לא תענוג גדול, על כך יעידו רוב ההורים לזאטוטים. בתור בת שלוש מרדנית, הפעולה הכי שנואה שנתפסה בתודעה המצומצמת שלי היתה הליכה לחנות הנעליים. עדי ראיה מספרים על לקוחות מבוהלים שהנסתי ועל תינוקות שפרצו בבכי למשמע מחאותי הקולניות.
נעלי מגרי בהוד השרון. מוציאים כיסא החוצה ויושבים בכיף צילום: זמן השרון
לכן אתם רק יכולים לדמיין את האושר הצרוף שחשה אמי ברגע שהתוודעה לחנות הנעלים ההוד-שרונית מגרי. החנות, הניצבת על תילה מאמצע שנות החמישים, אפשרה לי לצרוח כאוות נפשי והמוכרים החביבים דאגו להרחיק את כולם מהזירה מבעוד מועד, ממש VIP. זכורים לי היטב פניהם החייכניות של אותם מוכרים אדיבים שעשו הכל כדי להנעים את זמני, וכאן גם המקום לבקש סליחה על המהומות שהקמתי.
עשרים ושלוש שנה אחרי, ועם אהבה לא מבוטלת לנעליים (בסוף זכיתי במעט בינה), אני מגיעה למגרי שמבחוץ נראית בדיוק אותו דבר אבל בפנים עברה כבר שיפוץ או שניים. אפרת מגרי, בת 24 ודור שלישי למקימי המקום, מקבלת את פני וממהרת לפרוס בפני את סיפור תולדות החנות השוכנת בדרך רמתיים, על אחד הצירים הראשיים שבאותה תקופה היה מוקף בעיקר בחול.
"סבי הקים את החנות בזמן שלא היה כאן כלום, וסבתי רבקה התגייסה לעבוד איתו", היא מספרת, "בתחילת הדרך המקום התמחה, כמו שאת יודעת, בעיקר בנעלי ילדים איכותיות ועם הזמן עברנו להתמקד בנעלי נשים".
מתי התחלת לעבוד פה?
"כבר כשהייתי בת 14 עבדתי בחנות. גם כל האחים שלי עבדו כאן בשלב כזה או אחר אבל אני היחידה שנשארה כל כך הרבה זמן. אבא שלי שלמה מנהל את החנות כבר שנים".
מה מייחד אתכם לדעתך?
"המקצועיות והוותק. יש לנו לקוחות קבועים שחוזרים הנה כל פעם. מגיעים לפה הרבה לקוחות ותיקים בתור הורים, ואפילו בתור סבים וסבתות. הרבה לקוחות מחפשים את אבא ספציפית, ואם רואים שהוא לא נמצא, הם חוזרים כשהוא ישנו. הדגש על הפן האישי מאוד מורגש פה".
איך הפריחה של הקניונים השפיעה על העסק המשפחתי והקטן?
"הקניונים באופן כללי פגעו בעיני בעסקים הקטנים והמשפחתיים, והרבה לקוחות מעדיפים פשוט להסתובב בקניון. התחרות היא לא לגבי האיכות, כי פה מציעים משהו אחר, אבל זה בעיקר בגלל שהתנועה כאן הפכה דלילה. זה רחוב ראשי אמנם אבל בערבי חג למשל, מאוד מודגש שמסתובבים פה פחות. כל הסוחרים כאן נפגעו ויש פה הרבה ותיקים כמו מאיר ספרים, קונדיטורית וילהלם ועוד".
מה זכור לך במיוחד מהמקום בתור ילדה?
"אני זוכרת לטובה בעיקר את האווירה המשפחתית הנעימה. בימים שבהם היו פחות לקוחות, כל בעלי החנויות היו מוציאים כסא החוצה ויושבים בכיף, מדברים ומעבירים חוויות. או שהיינו מגיעים לבית הקפה ונפגשים שם. מרגישים היום שזה לא אותו דבר, למרות שעדיין יש קשר בין הסוחרים של הרחוב".
את חוששת מפני סגירת המקום בשלב כזה או אחר?
"לא נראה לי שיש תכנון כזה, אני זוכרת שכשסגרו את בייגל'ה חם (מאפיה עירונית מיתולוגית, א"ב), זה ממש צבט לי בלב כי זה היה סמל עירוני כזה, תמיד אמרנו 'נפגש בבייגל'ה', אני מקווה שנמשיך לפעול כאן עוד שנים".
את מתכננת להישאר במקום ולקחת אולי את הניהול לידייך יום אחד?
"לא נראה לי שהמשפחה שלי תרצה את זה. הם מעדיפים שאתקדם בתחומים אחרים, למרות שלא יהיה לי פשוט לעזוב פה, אני מחוברת חזק למקום".
נא להמתין לטעינת התגובות
