נחלת אבות: עיריית ראשל"צ עושה כבוד לסבים של ספי ריבלין
בשכונת נחלת יהודה בראשון לציון יונצחו בקרוב שמותיהם של ריסיה ויוסף ליבין, סבו וסבתו של ספי ריבלין, ושל אלוף (במיל') ויקיר העיר אייל (שמואל) מוליק. ורד עוזיאל מביאה את סיפורם
רחוב אחד ייקרא על שם ריסיה ויוסף ליבין, סבו וסבתו של השחקן וחבר המועצה לשעבר ספי ריבלין.
רחוב שני ייקרא על שם אלוף (במיל') אייל (שמואל) מוליק. "זו סגירת מעגל", סיפרה השבוע אורית פז, בתו של מוליק. "הסבים שלי ושל ספי היו חברים, והמשפחה בקשרי חברות עד היום. סבתי וסבתו ריסיה היו חברות עוד מרוסיה וכאן הן בנו בית מול בית. זה מחמם את הלב לדעת שכל הדמויות המרכזיות הללו יונצחו ברחובות סמוכים".
ריבלין מתגורר כיום בביתם של סבו וסבתו המנוחים בנחלת יהודה. השניים נולדו בשנת 1895 ברוסיה. "סבי התחבר עם חבורת חובבי ציון", סיפר השבוע ריבלין, "והחליט לארגן עלייה לארץ ישראל. הוא למד רפואה וזה היה בזמן שהוא היה צריך לעשות סטאז', אז אף אחד לא חשד שהוא יברח מברית המועצות. הוא ארגן קבוצה של יהודים, ביניהם אמא שלי שהייתה בת חצי שנה. לקח להם שנה וחצי להגיע לארץ. הם עברו דברים בלתי רגילים".
כמו מה?
"בדרך הם נתקלו בכיתת יורים. על פי הסיפורים, ילדה קטנה בשם שרה, שזו אמא שלי, הלכה לראש קבוצת היורים עם פרח שמישהו נתן לה כדי שהוא לא יירה בהם. ילדה קטנה שהצילה קבוצה שלמה. כשהם היו בדרך לארץ, פגשה אותם אישה מבוגרת והיא אמרה לסבתי ריסיה, שהם מטורפים כי הילדה תמות ממזג האוויר. היה שלושים מעלות מתחת לאפס. אז סבתי ענתה לה, 'תמות תמות, תחיה תחיה, לארץ צריך להגיע'. זו הייתה סבתי ריסיה ליבין".
מה קרה כשהם הגיעו לארץ?
"הם הגיעו בשנת 1921 למקום שנקרא פרדס גולדברג והיו שם חצי שנה. לימים המקום הפך להיות רמת גן. היו שם הגרלות של שטחים, וסבא שלי, שלא היה מהאצולה, רק עולה חדש, לא זכה. אז הם קיבלו הצעה לעבור לנחלת יהודה. היישוב נוסד שמונה שנים לפני כן.
"אחרי שנתיים סבא מונה להיות מוכתר הכפר.
ההסכם, הזה, כך הסתבר, הוא תיאור של הפוליטיקה דאז. וייס הציע לסבא של ריבלין, בתמורה לנטיעת האקליפטוסים, שכל אחת ממשפחות הכפר תקבל חמישה דונם בחולות.
"היו כאן סך הכל 40 משפחות, והחולות למי שמכיר את ההיסטוריה של ראשון היו כלום, אף אחד לא התקרב לשם. סבא שלי אמר שהוא מסכים, אבל ביקש משהו כתוב. וייס שלח מכתב, וכתב שהם חוצפנים על כך שהוא לא מאמין לפקיד יהודי. על סמך אותו מכתב נוהל משפט שלם במשך 17 שנים, ועל בסיסו קיבלנו בהסכם פשרה את הבנייה בנחלת".
איך סבך נבחר להיות ראש הכפר?
"הוא עשה פעילויות למען היישוב. הוא בנה בריכת מים וארגן כאן כל מיני דברים. חקלאים גדולים הם לא היו, אבל אינטלקטואלים הם היו".
וסבתך?
"גם סבתא שלי למדה שפות, ועסקה בזה כשהקימה בהתנדבות את הספרייה בנחלת יהודה. היא הייתה הגננת הראשונה פה בכפר ושינתה חיים של אנשים. לפני כמה שנים נסעתי לאנגליה לאליפות אירופה, אשתי הגיעה גם בשלב כלשהו, ובאחד הסיורים שלנו עברנו ליד השגרירות הישראלית. כנראה שראו אותנו מהמצלמות וביקשו מאיתנו להיכנס. כשנכנסו פנימה, קיבלה את פנינו גברת אחת שהייתה אז נספחת התרבות של ישראל".
ריבלין לא הכיר אותה, אבל היא זיהתה אותו ואמרה לו, שלפי דעתה ליד התמונה של ראש ממשלת ישראל שתלויה על הקיר צריך לשים תמונה של ריסיה ליבין. "מופתע שאלתי אותה מהיכן הן מכירות, והיא סיפרה שבילדותה הייתה מחליפה ספרים אצל ריסיה בספרייה, אבל ריסיה הייתה מחליפה רק בשני וחמישי. הבעיה הייתה שאותה גברת בילדותה, עוד לפני שהגיעה הביתה, כבר הייתה מסיימת לקרוא את הספר. כיוון ששרה אמי הייתה מורתה, עשו לה פרוטקציה והיא יכלה להחליף יותר מפעמים בשבוע. בזכותה נעשתה נספחת תרבות".
ריבלין מספר, כי יום אחד סבתו החליטה שהילדים חייבים לקרוא יותר ספרים. היא ביקשה שיארגנו יום ושעה והיא תגיע לנאום. הקהל של הכפר התרגש, כי ריסיה הידועה צריכה לנאום, וכולם התארגנו והגיעו לאירוע הגדול. אחרי שבועות של פעילות לקראת האירוע, התכנסו כל תושבי הכפר וחיכו.
ריבלין: "סבתי עלתה לבמה שעוצבה במיוחד בשבילה ואמרה 'תהיו בריאים ותקראו ספרים', וירדה. כולם נשארו המומים מהנאום הקצר. לימים שאלתי אותה מדוע היא לא נאמה כפי שהבטיחה, והיא אמרה 'את המשפט הזה אנשים לא ישכחו אף פעם'. עד היום אני עובר בנחלת יהודה ויש מי שצועק לכיווני 'תהיו בריאים ותקראו ספרים', זו הייתה ריסיה שרצתה שכולם יידעו יותר".
איך היו חייהם ביישוב?
"הם היו עסוקים בלארגן את החיים של היישוב. באותה תקופה היו ויכוחים גדולים בין ההסתדרות הכללית לבין סבי, הוא רצה להביא פועלים יהודים לעבוד והם התרגזו עליו שהפועלים לא עברו דרכם. אז סבא שלי, בביתנו הקט בו אני מתגורר היום, בסלון הבית הזה, סבא שלי ועוד חמישה חברים הקימו את הסתדרות העובדים הלאומית. סבא שלי נקרא המורד מנחלת יהודה, הוא לא הסכים להסתדרות הכללית אז הם הוציאו את רופא הכפר והמורים מהכפר. הם רצו ללחוץ עליו. אבל הוא לא הסכים להיכנע והקים את ההסתדרות הלאומית".
סבתך תרגמה ספרים לכתב ברייל.
"כן, היא החליטה שהציונות שלה תבוא לידי ביטוי בכך שהיא תכתוב ספרים בכתב ברייל למוסדות לעיוורים. הייתה לה ספרייה והיא רצתה שכולם יקראו אז היא כתבה לעיוורים. היא גם הייתה אחראית על הדרמה. בשעות אחר הצהריים היא הייתה עושה חוגים של דרמה והכל בהתנדבות".
היה בנחלת עולם תרבותי מפותח.
"כן, משום שהם היו אנשים מאוד אינטליגנטים. רובם היו בוגרי אוניברסיטאות שהפכו בעל כורחם לחקלאים. החקלאות לא הייתה הכי משגשגת. אחד הסיפורים הידועים על סבא שלי, שהוא העלה רעיון איך אנשי נחלת יוכלו להתקיים מלבד החקלאות, וקנה חמורים.
"הוא החליט שעם חמורים, בתקופה שהתחילו לבנות את תל אביב, יוכלו להעביר אדמה לתל אביב, אבל בפעם הראשונה שהתירו את החמורים לא מצאו אותם יותר וגם המיזם העסקי הזה קרס".
סבך בכלל עסק ברפואה?
"סבא שלי שהיה רופא לא עסק ברפואה יום בחייו. הוא הקדיש עצמו לרעיון הציוני. גם סבתי שהגיעה במקור ממשפחה עשירה מאוד, הקדישה עצמה לרעיון הציוני וגידלה ילדים בתנאים קשים".
יוסף ליבין נפטר בשנת 1947 כשהוא בן 52 בלבד. "היה לו קטרקט", מספר ריבלין, "הוא נסע לניתוח לאחד הרופאים הכי מפורסמים אז. השיטה שלו הייתה לקחת את המטופלים חודש ימים לשכב עם הרגליים למעלה, כדי שהדם יזרום לראש וככה הוא גרם לסבא לקריש דם שהרג אותו".
יוסף נקבר בהר הזיתים ללא שזכה לראות את קום המדינה. חודש מאוחר יותר נולד ספי ריבלין, הקרוי על שמו. סבתו ריסיה נפטרה בשנת 1980 כשהיא בת 86.
ספי, מדוע קוראים על שמם רחוב רק כעת?
"אני הייתי חבר מועצה, ורציתי שלכל המייסדים בנחלת יעשו כיכר או גן. במהלך השנים אנשים ביוזמתם התחילו לקרוא רחובות על שם המייסדים השונים, ושאלו אותנו מדוע אנחנו לא מבקשים. אז העברנו בקשה".
ריבלין אומר כי היה לו חשוב להנציח את סבו וסבתו, לא רק בשל העובדה שהיו ציוניים ותרמו תרומה אדירה לקהילה בה חיו, אלא בשל העובדה שמותה של ריסיה בישר את מותם של שושלת המשפחה כולה. "ריסיה הייתה הליבין האחרונה, אין יותר ליבין בעולם. לריסיה ויוסף היו בן ובת.
"הבת, היא אמי, שינתה את שמה, למרות שבשנים האחרונות הוסיפה את שם נעוריה, והבן נהרג בתאונת דרכים ולא היו לו ילדים. אין עוד משפחת ליבין בעולם".
הרחוב הסמוך כאמור ייקרא על שם מוליק ז"ל, שנפטר לפני כשנה וחצי והיה בן למשפחת חקלאים שורשית בנחלת יהודה ונבחר ליקיר העיר ראשון לציון. כשנה לאחר מותו, העלו נכדיו את הרעיון לפנות לוועדת השמות העירונית.
"נאמר לנו שצריך המלצה של שני אישי ציבור", מספרת בתו, "אז צירפנו את האלוף משה להט שהכיר את פועלו, והשני היה מנכ"ל כור. כל אחד מהם פירט על העשייה הציבורית שלו. הגשנו את ההמלצות יחד עם מסמכים נוספים, ומאז בכל שלב הוועדה עדכנה אותנו. הם היו מאוד מסבירי פנים, ובסופו של דבר הם מצאו לנכון שהוא מתאים שייקרא על שמו רחוב בנחלת יהודה – המקום שהוא גדל בו".
מוליק נולד כשמואל רובשקין בשנת 1922 בברית המועצות. הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1924. בני משפחתו הגיעו לנחלת יהודה. הבת אורית: "אבי נהג לספר שהם היו הולכים כל יום מנחלת יהודה לבית הספר 'חביב'. לא היו להם נעליים ולא מגפיים אז הם היו הולכים יחפים. כבר בנעוריו היה פעיל מאוד, הוא חבר בהגנה בראשון לציון. אחר כך כשהקימו את הצבא, אבי התגייס".
במלחמת השחרור שימש מוליק מפקד גדוד 52 של חטיבת גבעתי, והשתתף בכיבוש אשקלון, ניצנים ואשדוד. לאחר המלחמה שימש ראש אגף מנהל בחיל האוויר, ובראשית שנות ה-60' היה מפקד הנח"ל.
בהמשך מונה לראש אגף כח אדם בצה"ל וקיבל דרגת אלוף. ב-1973 השתחרר מצה"ל, אך לאחר מלחמת יום הכיפורים מונה לעוזר ראש אגף כח אדם לטיפול בשבויי ונעדרי צה"ל. את התפקיד מילא עשר שנים.
"השחרור מצה"ל לא הפך אותו לאדם פנוי יותר, להיפך", מוסיפה פז, "הוא הפך להיות יותר פעיל. עוד כשהיה בצבא הוא היה סופר לויאלי לעיר שלו. הוא תמך בקבוצת הכדורגל המקומית, וכשהיו חיילים שחקני הקבוצה צריכים לצאת למשחקים, הוא היה משחרר אותם".
בשנת 1990 הקים מוליק את עמותת ידידי מוזיאון ראשון לציון ועמד בראשה עד 2007. "הוא מאוד האמין בהגדת לבנך", מספרת פז, "הוא חשב שצריך לספר את ההיסטוריה. הוא היה חקלאי בנשמתו, והוא תמיד אמר שעץ שמגיע לצמרת גבוהה מאוד יש לו שורשים חזקים".
האהבה הגדולה שלו לעיר והנאמנות שלו כלפיה, לא באה לידי ביטוי רק בשימור ההיסטוריה שלה ובתמיכת בקבוצת הכדורגל. "אחרי שהוא השתחרר מצה"ל, הוא מונה כמנכ"ל המשביר לצרכן, ובמסגרת זו הוא החליט שלא ייתכן שאין משביר בעיר. הוא היה זה שהביא לכאן את המשביר לצרכן", סיפרה בתו בגאווה.
בשנת 1979 החליט מוליק להתמודד על ראשות העירייה. "אנחנו שמחנו מאוד שהפסיד כי רצינו את הזמן שלו עבורנו, אבל הוא הצליח להיכנס למועצת העירייה וכיהן כחבר מועצה. כך המשיך לתרום לעיר".
מוליק שימש בתפקידים ציבוריים רבים, ביניהם חבר המועצה הציבורית להנצחת החייל, חבר המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, חבר הנהלת הקרן על שם הליידי והלורד זיו וחבר בהנהלת קרן ראשון לציון. "בנוסף לכל תפקידיו הציבוריים, הוא היה יו"ר ועדת הקליטה בעיר. הוא מאוד אהב את התפקיד הזה. הוא הזדהה עם העולים ועזר לכולם. אבא היה אדם אנושי מאוד. אוהב אדם ומחובר למורשת ישראל".
פז מספרת שכל עזרה עם הנכדים הייתה מסתיימת בסיור מורשת. "הוא היה שומר על הנכדים ולוקח אותם לכל מיני אתרים ומקומות, ומספר להם את ההיסטוריה. היה לו חשוב שההיסטוריה של המשפחה ושל המדינה תאמר ותיזכר. הוא היה חבר אמיתי לכל מי שהכיר אותו בעל עיניים חייכניות ויפות כאלו של אדם אוהב אנשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם