חכם על קטנים: מנער פוסטר לסופר ילדים
בגיל 18 חלם אמיר דורון להיות הכוכב הבא של בני הרצליה אך הודבק קשות לספסל. החוויות המתסכלות מאותה תקופה סייעו לו להגות את רעיון "העשירייה הפותחת" - סדרת ספרי נוער שהפכה ללהיט, על קבוצת כדורסלנים דחויים שמקימים יחד קבוצה בה "כל העשרה חשובים"
אם השם אמיר דורון מוכר לכם, זה בטח לא בזכות קריירת הכדורסל שלו, שאיך נאמר, לא ממש התרוממה, אלא מהעובדה שלצד מרדכי אלון הוא חתום על סדרת ספרי "הוצא מהקשרו" - הסדרה שהפכה את אלון מזרחי למותג שהוא היום, והוציאה לאור את המשפט האגדי: "אני רוצה לשחק באירופה או בספרד".
צריך להתרגל לקצב הבדיחות והשנינויות שהוא יורה במהירות, ואם הוא לא בטוח שהבדיחה הובנה עד הסוף, הוא טורח לחדד בשביל למנוע ספקות. למרות האנרגיות החיוביות וחוש ההומור המפותח, לדורון בטן מלאה על נושאים רבים, ביניהם על עולם הכדורסל הישראלי שפעם כל כך אהב, ושלדבריו כיום
את הכוח שלו לעבוד מסביב לשעון הוא שואב בעיקר מאימיילים נלהבים שנשלחים אליו מדי יום מילדים שקוראים את ספרי ה"עשירייה הפותחת" בדבקות ומבקשים לדעת מתי יצא ספר ההמשך (בקרוב, אפשר להירגע). כרטיס אדום? אולי בספרייה.
אמיר דורון, בן 35, נשוי ואב לתמרה בת השנתיים, נולד, גדל ושיחק בהרצליה עד שהיה בן 22, אז עזב לעיר הגדולה. הוא למד בברנר, בבן גוריון ובתיכון היובל, ובכיתה ד' הצטרף לקבוצת הפועל הרצליה תחת פיקודו של המנהל הוותיק זאב ברעם.
דורון התגלה כילד פלא כשרוני ומוצלח ועבר במהרה את קבוצות הגילאים השונות עד שבגיל 16 עשה את הלא יאמן ועלה לקבוצת הבוגרים של הרצליה (אז כבר בני הרצליה), שם החלה "הנסיגה" או כמו שהוא מתאר את זה: "הלך הפלא, הלך הכישרון ונשאר הילד".
כך יצא שבמשך ארבע שנים התוודע דורון בעיקר אל ספסלה של הקבוצה ההרצליינית, ממנו נקרא למגרש לעתים נדירות בלבד. נחמה קטנה היוותה העובדה שהגרעין הקשה של אוהדי הקבוצה, אותו הוביל אז ירון עולמי (כיום חבר מועצת העיר, א"ב) נהג לעודד את דורון באופן אישי ולדרוש מהמאמן באופן קבוע "להכניס את הילד".
למרות חוסר ההצלחה, היו כמה רגעים היסטוריים שזכה דורון לחוות במסגרת הקבוצה. אחד מהם היה הזכייה הבלתי נשכחת בגביע המדינה בשנת 95', אז פגשה הקבוצה במשחק הגמר שנערך ביד אליהו את הפועל חולון, שאוהדיה לקחו קשה את ההפסד.
מה לא היה שם: מכות, השלכת בקבוקים, איום של הנשיא עזר וייצמן שיעזוב את האולם, שחקן חולוני (שלטון ג'ונס) שהפתיע את ההרצלייני מיקי הרמן כשהטיח כדור בפרצופו ועוד שלל תקריות מבהילות ומצחיקות כאחד.
דורון, כהרגלו, ראה את האירוע מהמושב הטוב ביותר באולם, הספסל. "לקחנו את הגביע וברחנו משם בשביל לא לחטוף גם", משחזר דורון את רגעי הגאווה ההם. אבל זה כנראה לא הספיק, הוא נשאר לשבת על הספסל והאוהדים המשיכו לשיר ביציע.
לא מתסכל להעביר ככה עונות שלמות?
"מתסכל, אבל השלמתי עם זה. היו לא מעט רגעים בהם חשבתי שאולי זה יקרה, כמה אימונים טובים שגרמו לי להאמין שהנה אני עולה, אבל זה קטע פסיכולוגי כזה שהמאמנים יודעים להפעיל על השחקנים ולגרום להם להאמין שהם מאמינים בך. בשלב כלשהו רציתי לאמץ את השם 'ודורון' כשם משפחה".
?
"תמיד בעיתונים היו עורכים סיכומי משחק וכותבים את שמות השחקנים ולידם את הניקוד לפי כמות הנקודות. אם במקרה הטוב שיחקתי, תמיד קלעתי הכי פחות כמובן אז היו מוסיפים בסוף, אחרי רשימת השמות אותי – 'ו-דורון'. במקום להתבאס מזה, השתדלתי לראות את הצד המצחיק".
איך קרה שלא מימשת את הפוטנציאל?
"תמיד היו לפני שחקנים ברוטציה, ישראלים או זרים מהטובים בארץ. היה קשה יותר להשתלב בליגת העל מאשר בליגות נמוכות יותר בהן שיחקתי עד אז. בשנה האחרונה באמת נמאס לי לשמוע הבטחות, ירדתי לליגה נמוכה יותר ושיחקתי בעיקר בשביל הפאן. במקביל הלכתי לאקדמיה ללמוד פסיכולוגיה ותקשורת ואז גם יצא שאימנתי קבוצות של ילדים בגילאים שונים".
מי שלא משחק, מאמן?
"אף פעם לא חשבתי שאהיה מאמן. המחשבה על כך שבגיל שישים אהיה עם כרס קטנה סטייל שרף ואצעק על שחקנים צעירים זעזעה אותי, אבל גיליתי שדרך אימונים וספורט אפשר להעביר מסרים בצורה אפקטיבית".
איזה מסרים למשל?
"למשל של שליטה עצמית מאוד גבוהה שזה מפתח. בתור ילד, כשהלכתי לזרוק לסל ולהתאמן הייתי חייב להיות בריכוז שיא. זה סוג של תרפיה מאוד רצינית וככה גם יצא שביקשתי לאמן דווקא את השחקנים הפחות טובים, למרות שהיו לי כמה שיצאו אחר כך לנבחרת ישראל".
בזמן שאימן את הילדים הבעייתיים יותר, נרשם דורון ללימודי התואר השני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. כשאני שואלת אותו מה חלם לעשות כשיהיה גדול, הוא טוען שבכלל לא רצה להתבגר: "אנשים באו למנהל עסקים מחויטים ומעומלנים עם חליפות, ואני הגעתי אחרי אימונים עם כפכפים וגופייה. לא היו לי תשובות לגבי מה אני רוצה לעשות או להיות".
בין לבין, הגיע דורון לעיסוק המאוד לא שיגרתי של כתיבת שאלות למשחקי טריוויה טלוויזיוניים שהציפו אז את הפריים טיים. "בזמן שהחבר'ה מהנבחרת שיחקו קלפים באוטובוס בדרך למשחקים ודיברו על ענייני בורסה, אני בלעתי ספרים והתחברתי יותר לצד ההומאני שבי", הוא מספר.
את כתיבת השאלות הוא הפך לעיסוק מרכזי והשתתף בין היתר גם בתכנית טריוויה ספורטיבית ששודרה אז בערוץ אחד בהנחייתו של אורן רוזנשטיין. במקביל לכתיבת שאלות וכתיבה לעיתונים פה ושם, ניהל דורון בית ספר לכדורסל בהרצליה ועסק במה שאהב פחות או יותר. באותו הזמן ראה מורדי אלון את שמו של דורון כמי שכותב גם ערכים באנציקלופדיה וביקש ממנו לכתוב באתר אינטרנט שהקים בשם "גלורי".
כשבועת הדוט.קום התפוצצה, נסגר האתר ודורון טס לארצות הברית להתאוורר קצת ולחפש את עצמו. על הדרך הוא נתקל שם בספר עם ציטוטים מצחיקים שאמר יוגי ברה, שחקן ומאמן בייסבול - והתלהב קשות. "זה נורא הצחיק אותי וסיפרתי על זה למורדי. הסתגרנו בבית אריאלה וככה בעצם נולדה הוצאת גלורי. מרוב שהתביישנו, לא כתבנו את השמות שלנו על הכריכה".
להפתעתם של דורון ואלון, הספר תפס ובגדול. הם קיבלו טלפונים מתוכניות טלוויזיה ועשו סדרה שלמה של "הוצא מהקשרו" שביססה את ההוצאה. "זאת היתה תקופה של הרבה מאוד צחוקים. אנשים שלחו לנו ציטוטים ונהיה לנו מאגר של עשרות אלפי משפטים. אחר כך גם ייסדו את טקס 'משפט הזהב' וזה עשה באז רציני. מכרנו משהו כמו מאה אלף עותקים כשהמרוויחים העיקריים היו סטימצקי וצומת ספרים".
דורון עזב את האימון והתמקד בהוצאה, שם יישם את לימודי מנהל העסקים, אבל גם הבין בדרך הקשה כמה מחוקי הג'ונגל של עולם העסקים. "צומת ספרים למשל, הפכה משוק ספרים לשוק שאם אתה לא שחקן גדול בהוצאה גדולה, נורא קשה לשרוד בו", הוא טוען, "נוצר מצב אבסורדי שככל שאתה מוכר יותר, אתה מפסיד יותר. היום אם הספר שלך לא כלול במבצע של ארבע במאה או אחד פלוס אחד, אין לך בכלל סיכוי".
למרות שהספר שלו כן כלול במבצע, דורון יוצא נגד השיטה: "יש מלחמת רחוב עקובה מדם בין סטימצקי לצומת ספרים שזיהו צורך מסוים בשוק. המפיצים משקיעים המון בעטיפות, ביח"צ, אבל אם הם לא במבצע אין להם סיכוי וכל זה נעשה על גבם של המוציאים לאור שחייבים לתת הנחה מאוד גדולה".
אז למה לא מתאגדים?
"זאת שאלה טובה. לדעתי אם ההוצאות לא יתאגדו, הן לא ישרדו הרבה זמן. עוד כמה שנים לא יהיו פה בכלל ספרים נישתיים. פרשתי מ'גלורי' לפני שנתיים כשתמרה נולדה, הבנתי שאם אני רוצה להאכיל אותה, כדאי לי לעשות משהו אחר".
"המשהו האחר" שמצא דורון היה בחברה שנותנת שירותי תוכן בפרינט ואינטרנט, בה הוא עובד גם היום. בנוסף, בשביל הנשמה, עובד דורון כסוג של צייד כישרונות שמאתר כשרונות צעירים בליגת הילדים, ומביא אותם למחנות אימונים של ה-NBA בארצות הברית. דורון עושה את זה לדבריו בעיקר בשביל הכיף, ומספר שהרבה מהילדים ברי המזל מגיעים גם מאזור השרון.
"לא מדובר כאן בהענקת הזדמנות שווה לכולם לצערי, שכן המחנה הזה עולה ביוקר ומיועד לילדים שידם משגת. בשביל ילד, להתאמן ביחד עם כוכבי NBA ולקלוע לסל לידם, זאת חוויה מדהימה שגם משפרת את יכולות המשחק שלו בהרבה".
איך אתה מאתר אותם? לפי איזה מדדים?
"חשוב לי מאוד לראות שיש להם תשוקה אמיתית לזה. אני מדבר עם הילדים ואחר כך עם המאמנים שלהם וביחד אנחנו חושבים למי זה יתרום הכי הרבה ולמי זה מתאים".
בוא נעבור לסיבה בגללה התכנסנו. איך נולדה הסדרה "העשירייה הפותחת"?
"הרעיון לכתיבת הסדרה עלה כשמורדי (שותפו לשעבר בהוצאת גלורי, א"ב) זרק לי שהם מחפשים להוציא סדרת ספורט לבני נוער. חשבתי על זה ובאתי אליו עם כתב יד שהיה הבסיס לספר הראשון. חשבתי על 'העשירייה הפותחת' כנערים שלא התקבלו לקבוצות מובילות והחליטו ליצור קבוצה משלהם. בכדורסל יש חמישייה פותחת אבל כאן כל העשרה חשובים".
מאיפה שאבת את הרעיונות לספרים, לדמויות ולסיפורים?
"הרבה רעיונות וסיטואציות שאובים מהמציאות, מקרים שאירעו, אנשים וילדים שפגשתי, אבל הרבה מגיע גם מהדמיון. אתה לא יכול להיות שחקן טוב אם לא תדמיין. עומרי כספי מיבנה למשל, שמשחק היום בNBA, לא היה מגיע לשם אם לא היה מדמיין את המקום הזה בראש שלו. גם כילד מאוד התחברתי לעניין הזה, לצורך לדמיין את הסל ואת הקליעה, זה חלק מהכיף".
למרות שהסדרה מיועדת לצעירים, יש בה התמודדויות לא פשוטות.
"אני נוגע הרבה בנושאים של יחסים בין אישיים בקבוצה, תחרותיות, קשיים, וגם בנושאים גלובאליים שמעסיקים בני נוער: אהבות, אכזבות, הורים. מבחינתי, הכדורסל זה רק הרקע כי זה מה שאני מכיר הכי טוב. זה יכול היה להיות בלט או כל דבר אחר. עובדה שגם בנות קוראות ונהנות מהספרים, ככה שזה לא מיועד לקהל של בנים בלבד או לפריקים של ספורט".
איזה ספרים אתה קראת בתור ילד ונער?
"כילד גדלתי ונחשפתי לספרים של דודו גבע וקובי ניב שבהחלט תרמו לעיצוב החלק המופרע באישיות שלי. כשאבי מלר, שערך פעם בהוצאת 'גלורי', ערך את הספר: 'ההולנדי של עכו', שקובי ניב היה שותף בכתיבת אחד מסיפוריו, ממש התרגשתי, זה החזיר אותי אחורה והיה סוג של סגירת מעגל עבורי".
בטח העציב אותך מאוד כשדודו גבע נפטר.
"מאוד. הלכתי לאכול חומוס לזכרו".
איך בניתם את הדמויות בספרים מבחינת האיורים?
"המאייר של הספרים, גיא מורד, מאוד מוכשר, אבל התוודה בפני שהוא לא מבין בכדורסל. לקחתי אותו לאימונים של בני הרצליה וככה בנינו ביחד את הדמויות שיצאו בסוף מעולה".
סיפור ההצלחה של הספר הרים לא מעט גבות. ראשית היתה ההפתעה המעודדת מכך שילדים באמת עדיין קוראים, ולא רק את הארי פוטר או את הסטטוסים המעודכנים אצל החברים בפייסבוק.
"מורדי בנה סביב הסדרה מועדון מעריצים שהלך וגדל עם הזמן ומונה היום כמה אלפים. אנחנו מקבלים אלפי מיילים, שאלות אלי ועל הספרים, ולאחרונה גם התחלתי להופיע בהרצאות בבתי ספר".
מה העניקה לך ההצלחה של הסדרה באופן אישי?
"אני חושב שהספר הראשון שיצא היה בעצם הורדת המסך הסופית על התסכולים מהעבר. הבנתי שכל העניין של הכדורסל לא חייב להיות על המגרש אלא גם בין הדפים, בשבילי לפחות".
בתור אבא לזאטוטה ומי שעובד בעבודה מסודרת, מתי מספיקים לכתוב ספרים?
"זה באמת לא מובן מאליו. כשהתחלתי לכתוב, עבדתי בדיי ג'וב ובלילות כתבתי את הספרים. היה לי נורא קשה לכתוב את הספר השלישי, אבל הילדים דוחפים אותי לעשייה והתגובות שאני מקבל דוחפות אותי לחשוב על הספרים הבאים בסדרה".
הספר האחרון עוסק בנושא של מחלה קשה. לא חששת שאולי זה לא מתאים לילדים?
"ברור שהנושא עצמו קשה אבל רציתי מאוד שילדים יקראו ויבינו שזה גם, מה לעשות, חלק מהחיים ושזו התמודדות שלפעמים צריך להתייצב מולה. במהלך הספר קיבלתי טלפון מאח של בחור אחד שאימנתי. הוא סיפר לי שהוא חלה בסרטן וביקש שאגיע לבקר אותו.
"לשמחתי גם במקרה שלו, כמו בספר, הגיבור החלים הסוף. עוד דבר שתרם לי מאוד, היה ההיכרות עם איציק, ליצן רפואי שהסביר לי המון על הרוטינה של ילדים בבתי החולים ועל מה שהם עוברים. בכל אופן, בשביל האיזון, הספר הבא יהיה קליל יותר עם הרבה כדורסל ופאן".
כשהיית ילד, היתה סדרה אחרת מאוד פופולארית של ספרי ספורט לבני נוער.
"נכון, היתה את הסדרה 'הספורטאים הצעירים' שכתב שרגא גפני תחת שם העט אבנר כרמלי. הוא גם היה אחראי על סדרת דני דין ועוד. לא היה ילד שלא קרא אותה אז, ורק בדיעבד למדתי שהספרים היו מלאים במסרים גזעניים ומיליטנטיים.
"הכול היה נורא פטריוטי, מה שאולי היה נכון יותר לתקופתו. בכל מקרה בתור ילדים לא קלטנו את הסאב-טקסט. אני זוכר שתהיתי למה לא כותבים על כדורסל ואז עוד לא הבנתי שכדורגל בעצם מניע את העולם".
דורון ממש לא חושש ממיתוג אפשרי שלו ככותב לילדים, ומצד שני הוא אינו קופא על שמריו ומתכנן את המהלך הבא שדווקא כולל רומן למבוגרים.
"אני לא מתפרנס היום אך ורק מכתיבה, וכשהפרויקט הזה יסתיים יום אחד, אני מתכנן לכתוב את הרומן הראשון שלי למבוגרים. זה כן מאתגר ומושך אותי. אני מחפש לשלב גם הומור בספר, וכבר מתבשל אצלי משהו בשלבי התחלה.
"אני מאוד אוהב את מילן קונדרה, מאיר שלו ודורון רוזנבלום שכתב ספר נפלא שנקרא 'תוגת הישראליות' – ספר שהענקתי לכל הבחורות שיצאתי איתן והלכתי לקנות חדש, לתשומת לבו של רוזנבלום. אני מאוד מתחבר גם לסגנון הכתיבה של ניק הורנבי".
אם ילדיכם נמנים על מעריצי הסדרה, הם בטח ישמחו לשמוע על יוזמה להפקת סרט שמבוסס עליה: "יום אחד קיבלתי טלפון מאיתן גרין שהסרט שלו 'אזרח אמריקאי', זה סרט הספורט הטוב ביותר שנעשה פה, והוא אמר שהבת שלו קראה את הספר והוא רוצה להפוך אותו לסרט. כתבנו טריטמנט ואני מאוד מקווה שזה יצא לפועל למרות שבארץ לא משקיעים כל כך בסרטי ילדים".
לאחרונה אף התווספה האפשרות שסדרת בעשירייה הפותחת תחצה את האטלנטי בדרך לארצות הברית. "חבר שלי שגר באמריקה סיפר על הספר לסוכנת ספרים והיא התלהבה. הספר תורגם ונשלח למספר הוצאות, ואני מאוד מקווה שיצא מזה משהו".
אז כל האמונה הזאת שילדים בדור הזה לא קוראים, פשוט לא נכונה?
"זה נכון שהיום הורים מברכים על כך שהילד שלהם קורא, אבל ממה שאני רואה ושומע, ילדים קוראים והרבה. אני מסכים עם זה שצריך למשוך את הילד לקרוא. אני לא אהבתי שיעורי ספרות ולא חושב שילד צריך לדעת או להבין מה זו אקספוזיציה. מה שחשוב זה שהוא יתחבר לצד הרגשי ויגיע לקריאה דווקא משם. אם זה מה שימשוך אותו, כנראה שהוא יישאר".
בכל זאת בחרת להתמודד עם נושאים אקטואליים מאוד. פעם לא כתבו על ילדים של עובדים זרים.
"זה נכון שהתמות השתנו. יש בסדרה גם בן לעולים מרוסיה, וגם בן להורים עניים ויש עיסוק בנושאים שאולי פעם לא היו קיימים. אני לא נחשפתי לכל אלו באופן אישי אבל הקפדתי לבנות קשת רחבה של דמויות. לא חשבתי שמישהו ירצה לקרוא על חבורה של ילדים צפונים.
"העניין של העובדים הזרים, שהוא חדש לגמרי, נכנס אחרי שהתלוויתי לאשתי שהיא ארכיטקטית וראיתי דברים בשכונה של ילדים לעובדים זרים. אני לא בורח מהחומרים האלה אבל מעביר אותם בצורה נכונה".
שמתי לב שגם הכתיבה שלך לא מתיילדת, אתה כותב בעצם למבוגרים צעירים.
"תמיד התייחסתי לילדים בתור בני אדם ואני בטוח שהם מעריכים את זה מאוד. אף פעם לא חשבתי שילד בן עשר הוא טמבל וזה משהו שניסיתי לשמר גם בכתיבה של הספר, אני מקווה שהצלחתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם