זוהי יפו: אריה יצחקי חוזר לסמטאות ילדותו
לרגל השקת ספרו האוטוביוגרפי של אריה יצחקי, "העטלף במיטה של קוז'ניצקחה" הוא חזר לרחובות יפו, שם גדל. לזיכרונות מבית הספר ויצמן, למנהל המיתולוגי אליעזר שרייבמן, ולחצר מול בית הספר אזהרא (הנגב לשעבר), שפעם הייתה שוק צבעוני ותוסס, והיום מגודרת עם מאבטחים
אריה יצחקי צילום: דתיה יצחקי
יום אחד שלחה הכנופיה היריבה מהשכונה הסמוכה ילד בן שבע בשם חיים וישניה כדי שירגל אחר כנופייתו של יצחקי ויגלה היכן סליק הנשק שלה. חיים הקטן נתפס, ויצחקי וחבריו הפעילו עליו לחץ פיזי מתון עד שסיפר להם הכול על משימתו. אף שחיים נשבר, הוא הצליח להוכיח בהמשך דרכו שהוא דווקא לא פראייר – ונהיה פוליטיקאי משופשף ומוכר ששמו חיים רמון.
זהו רק זיכרון אחד מיני רבים מילדותו היפואית של יצחקי בן ה-65, שעלו במפגש המרגש שהתקיים ביום רביעי שעבר בבית הספר היסודי ויצמן, שבו למד. לכינוס הגיעו תלמידי כיתתו של יצחקי, ואף המחנך האהוב דב דורון, כיום בשנות השמונים לחייו.
המפגש נערך לרגל השקת ספרו של יצחקי "העטלף במיטה של קוז'ניצקחה", שבו הוא מתאר את חוויותיו כילד ביפו של פעם וכתלמיד בוויצמן, אז בית ספר ליהודים בלבד, שעמד סמוך לבית ספר יהודי נוסף - הנגב, לימים בית ספר אזהרא.
יצחקי, היסטוריון צבאי וחוקר ארץ ישראל, שכתב עשרות ספרים בתחומים אלה, זכור לציבור בעיקר כאחת הדמויות הבולטות ביותר בהתנתקות. יצחקי התבצר אז עם אשתו וילדיוועם קבוצת תומכים בביתו בכפר ים שעל חוף רצועת עזה. בסופו של דבר הוא פונה יחד עם כל יושבי ביתו ב-18 באוגוסט 2005. כיום הוא מתגורר באילניה שבגליל.
הוכה בהלם בביקור ביפו
יצחקי סיפר לזמן תל אביב שביקורו ביפו לפני כמה חודשים הכה אותו בהלם. "בזמני השכונה הייתה מלאה עולים חדשים, בעיקר מבולגריה, וקצת מטורקיה ומרומניה. הערבים חיו בעיקר בשכונות שליד הים. היום בבית ספר ויצמן לומדים חמישים אחוזים תלמידים ערבים, ובית הספר השני ערבי בלבד, וכל היהודים יוצאי בולגריה - בבת ים ובחולון. זה שינוי דמוגרפי אשר לי, בתור מי שגדל שם, לקח זמן להתרגל אליו".
"הילדים בבית הספר לא ידעו עברית, ולהוריהם שעלו ארצה כמעט לא
היה כסף", המשיך יצחקי להעלות זיכרונות, "אז המנהל המיתולוגי שלנו אליעזר שרייבמן קבע שיוגש לתלמידים אוכל חם. זאת הייתה תקופת הצנע בישראל, ולרוב הילדים האלה אפילו לא היה סנדוויץ' מהבית. בכלל, שרייבמן היה איש סגולה שהפך את בית הספר, למרות הסיכויים האפסיים, למופת של מצוינות. הוא קבע שנתחיל ללמוד מתמטיקה כבר מכיתה ז', ולא מגיל תיכון כמו שהיה נהוג אז, והיה מעיף בלי רחמים מורים שהיו שחוקים ועייפים".
גם על הבעיה הבוערת כיום בשכונה – המתח בין בית הספר ויצמן לבית הספר אזהרא וחסימת המעבר ביניהם – יש לו מה להגיד. "החצר המשותפת של שני בתי הספר הייתה פעם רחוב שהיה בו שוק צבעוני ושוקק חיים, עם עגלות רוכלים שמכרו מטעמים כמו מלבי, סופגניות ופופקורן. היום הכול מגודר שם, והופתעתי לראות שיש אפילו מאבטחים שעומדים בכניסה למעבר. אני מניח שהבעיה שם נובעת מזה שילדים הם פשוט עם שובב. כל דבר יכול להיות סיבה טובה לריב הגון, אפילו עצם השייכות לבית הספר המתחרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם