שי ודרור, גרסת העממיקו: קבלו את הכוכבים החדשים של רדיו ת"א
לא גרים בפלורנטין, לא אוכלים בבראסרי ולא חתומים על חוזה טאלנט. הראל סלוצקי מדגניה ב' ועופר דומינגז מכפר תבור, המחליפים של ברמן וקיסוס ברדיו ת"א, כאן כדי לפוצץ את הבועה. דומינגז: "כשהיכל התרבות הופך להיות היכל התרבוש ואיציק קלה מפוצץ את קיסריה, אנחנו השפריץ של המהפכה"
האמת, אני לא יודעת, אף פעם לא ישבתי שם.
"באמת, מה, את לא יושבת בבראסרי? גם דומינגז עוד לא ישב בבראסרי, נכון דומינגז?"
"לא, בחיים לא ישבתי שם", מודה דומינגז, הלוא הוא עופר דומינגז, מושבניק מכפר תבור, להלן החצי השני של הצמד שעושה את צעדיו הראשונים בעיר הגדולה.
נו, אז מתי אתה מתכנן לעשות את זה?
"בואי עכשיו, אני ואת בבראסרי. יאללה , בואי אתי".
סלוצקי: "כן, יאללה, שלושתנו לא ישבנו בבראסרי".
דומינגז: "סלוצקי, מה אתה מפריע? זו הייתה הצעה, רק אני והיא".
סלוצקי: "זה לא נקרא להפריע,
דומינגז: "לא, לא, זה נקרא לזרום. בתל אביב קלטתי את המילה הזו 'לזרום', 'תגיד, איך היא, זורמת?'".
את ה"בראסרי" הם עוד לא חנכו, אבל את העגה התל אביבית הם כבר משננים כחלק מתהליך הכניסה שלהם למשבצת השידור המאוד תל אביבית, שהיתה עד לפני חודש נחלתם הבלעדית של טל ברמן ואביעד קיסוס.
סלוצקי ודומינגז הם הליהוק המפתיע של התקופה האחרונה. לאחר שברמן וקיסוס הטילו את הפצצה, כשהודיעו על עזיבת תכנית הבוקר הפופולרית שלהם ברדיו תל אביב לאחר שבע שנים, בבורסת ההימורים הברנז'אית רצו לא מעט שמות של מחליפים אופציונליים, ובהם אורי גוטליב, הדר לוי, גיל ריבה וליהיא לפיד.
לבסוף נפל הפור על שני השדרנים, המגישים את תכנית הבוקר של רדיו קול רגע בצפון הארץ כבר חמש שנים. בצפון הם אמנם נחשבים סלבס, אבל למרבית מאזיני הרדיו בשאר חלקי הארץ השמות שלהם אינם אומרים הרבה.
ובכל זאת, הם אלה שזכו במשבצת הנחשקת, ולא רק בזו של ברמן וקיסוס: מאולפני רדיו תל אביב הם משדרים את "תכנית הבוקר של ישראל" בסינדיקציה כמעט לכל תחנות הרדיו האיזוריות בארץ - רדיו קול רגע, רדיו חיפה, רדיו אמצע הדרך ורדיו דרום, ובקרוב התכנית צפויה להיות משודרת גם ברדיו ירושלים.
הסגנון של התכנית מוכר: קמצוץ סאטירה על אירועי היום, מתובלת בשיחות עם מאזינים ועם סלבס, דיאלוג פלרטטני עם המפיקה בשידור, חידונים טיפשיים יותר או פחות וקצת מוזיקה. שי ודרור, גרסת העממיקו, אם תרצו. כמה מהפינות בתכנית כבר מאיימות להפוך לקאלט, למשל "החמשיר היומי של יהונתן גפן", שכותב ומדקלם סלוצקי, בתפקיד יהונתן גפן, ו"חבר אתה מגרגר" - הפינה שהמאזינים צריכים לנחש בה איזה שיר סלוצקי מגרגר.
כאמור, הקולות שלהם אינם מוכרים למרבית המאזינים, אבל השניים סוחבים אתם קילומטרז' רציני למדי מאחורי המיקרופון. עופר דומינגז בן ה-39, התחיל את הקריירה שלו ברדיו ירושלים לפני 12 שנה, ועבר בדרך גם ברדיו חיפה עד שהגיע לרדיו קול רגע. בין הנסיעות לתל אביב לעבודה על התוכנית, הוא גם משמש כמנכ"ל של קבוצת הכדורסל יקנעם-מגידו מהליגה הלאומית ("זה הכיף שלי"), וכאב לשני ילדים.
הראל סלוצקי בן ה-43, במאי לשעבר ("רציתי מאוד להיות טרנטינו, אבל זה לא הסתדר"), הגיע לרדיו קול רגע בעקבות כתבה שעשה, הכיר את חיים הכט מנהל התחנה, ומאז הוא שם. גם כשסלוצקי לא מחקה את יהונתן גפן יש לו חיתוך דיבור יהונתן-גפני, והוא גם מרצה אהוב במכללת עמק הירדן ואב ללא פחות מארבעה ילדים.
הם הכירו בתחנת הרדיו קול רגע, ומאז הם כמעט לא נפרדים. יש להם חברת הפקות משותפת, בה יצרו את סרט התעודה על עודד קטש "באמת ומקרוב", ששודר לפני כשנה וחצי בערוץ 10. ואם הפרצוף שלהם במקרה נראה לכם מוכר, אולי זה בזכות הפינה הקבועה שלהם בתכנית האירוח קצרת היומין של צופית גרנט בערוץ 10.
אנחנו קובעים להיפגש ב-6:45 בבוקר. בשעה שבה שאר האנשים רק פוקחים עיניים, ואנשים אחרים, עם קצת פחות מזל, נמצאים עם רגל וחצי מחוץ לבית, דומינגז וסלוצקי כבר סוגרים שעתיים באולפני רדיו תל אביב. 15 דקות לשידור, במקום לחץ, צעקות וטירוף במסדרונות, השניים גוררים רגליים באולפני הרדיו המנומנמים, מכינים לעצמם כוס קפה ומשדרים רוגע כמעט חשוד בהתחשב בנסיבות.
אבל ברגע שנדלקת הנורה האדומה המבשרת כי הם באוויר הכל משתנה. פתאום גם הם נדלקים, מתמלאים אנרגיות, כאילו לא הייתה השעה 7:00 בבוקר. בתוכנית שלהם הם ממלאים בהצלחה את המשבצת של שני הילדים ההיפר-אקטיבים, שאינם סותמים את הפה לרגע, כאלה שרק מנה הגונה של ריטלין יכולה להרגיע אותם.
מבחינתם, אם תכנית שלמה עברה בלי שהם הצליחו לעצבן אף אחד, חולפים בהם הרהורי חרטה על זה שבכלל קמו בבוקר (כלומר באמצע הלילה, במקרה שלהם). לשמחתם, הם בדרך כלל דווקא מצליחים לעצבן לא מעט אנשים. רק בשבוע שעבר הגיש נגדם מאזין מנס ציונה תלונה לרשות השנייה על דברים שאמרו על חברת הכנסת מירי רגב בתכנית.
למי שלא האזין נעדכן, שסלוצקי בתפקיד יהונתן גפן סיפר: "בתקופה של המלחמה הייתי מחכה לרגע שהיא פותחת כפתור בחולצה, מירי רגב עושה לי את זה". באותו שבוע הם הספיקו גם להכעיס את ערוץ 10, כשטענו כי שיבוץ הסרט על משפחת שליט בשבוע שעבר מול "האח הגדול" נבע משיקולי רייטינג.
כשהם אינם עסוקים בלעצבן אנשים, ובעצם גם כשהם כן, נראה כאילו הם נהנים למדי מהעבודה שלהם. בזמן ההפוגות המוזיקליות בתכנית הם מצטרפים לשירה ואף מפזזים קלות על הכיסא, בזמן המבזק הם מסתלבטים על הטעויות של מגישת החדשות, ובכלל, בשעתיים של שידור, קשה ליפול על עשר שניות רצופות ששניהם שותקים בעת ובעונה אחת.
ואז, שנייה לאחר שהנורה נכבית, ההיפר-אקטיביות נעלמת, ואת מקומה תופסת רצינות. פתאום מתברר שהם הכי רחוקים שאפשר משני הילדים ההיפר-אקטיביים והקשקשניים מלפני חמש דקות. הם לוקחים את העבודה שלהם ברצינות - כל פאנץ' בתכנית, כל דיאלוג כאילו ספונטני מתוסרט מאל"ף עד תי"ו. בכלל, שניהם אנשי משפחה שממהרים בכל יום ב-9:00 בבוקר, כשנגמרת התוכנית, לנסוע בחזרה לצפון, להיות עם הילדים.
אף שהזוגיות המקצועית שלהם נמשכת כבר שמונה שנים, הם אינם ממהרים להגדיר את היחסים האישיים ביניהם. פחד ממחויבות, אתם יודעים.
"זו שאלה טובה אם אנחנו חברים", מתפתל דומינגז. "זה לא חברים מהסוג של המשפחות שנפגשות בכל שבת לברביקיו. אולי זה כדי לשמור על הטריות ביחסים בינינו בעבודה, זה לא במודע. חוץ מזה, אנחנו גם גרים רחוק אחד מהשני, אבל אירועים חשובים, ימי הולדת, אנחנו חוגגים ביחד".
"אנחנו הרבה ביחד, ובגלל זה אנחנו נותנים אוויר אחד לשני, יש הפרדה", מסביר סלוצקי.
דומינגז: "לסלוצקי יש מבחן חבר. איך יודעים שאתה חבר של מישהו? אם אתה מחרבן אצלו בבית עם דלת פתוחה. נראה לי שאצלי הוא יכול לעשות את זה".
סלוצקי: "כן, אין לי שום בעיה, ואם אתה עם דלת פתוחה בשירותים, סימן שאתה חבר".
דומינגז: "נראה לי שאנחנו די שם, לא?".
מה שבטוח זה שעכשיו הם בכל מקום. השדרוג המטאורי מתוכנית מקומית ל"תוכנית הבוקר של ישראל" תפס אותם לא מוכנים. "בשבילנו זה כמו לחתום באן-בי-אי", אומר דומינגז. "תחשבי, אתה משחק כדורסל, ואז מישהו בא ואומר לך 'שמע, יש הצעה באן-בי-אי'".
סלוצקי: "אני דווקא מעדיף לקחת את הדימוי מיוסי בניון וליברפול. כמו שלקחו אותו לשם ואז הוא גם עלה בהרכב, פתאום בבת אחת אתה במקום כזה. אני רק מקווה שההצלחה שלנו תהיה כמו של יוסי בניון בליברפול".
יש לכם הסבר בכלל לשאלה למה דווקא אתם קיבלתם את המשבצת?
דומינגז: "לי יש תאוריה, אבל אולי אתה סלוצקי, רוצה לספר קודם כל עם מי שכבת כדי לקבל את התפקיד?"
סלוצקי: "אני מעדיף שלא כי זה יביך. בעיקר אותה או אותו, פה בתל אביב, זה יכול להיות גם זה וגם זה".
דומינגז: "לי יש דווקא תאוריה רחבה יותר. אני חושב שאני וסלוצקי, סליחה על הקטע הפילוסופי, אנחנו שפריץ של מגמה, שאנו עומדים בשיאה, שהיכל התרבות הופך להיות היכל התרבוש, ואיציק קלה מפוצץ את קיסריה. אנחנו השפריץ של המהפכה".
סלוצקי: "בייחוד אני, סלוצקי מקזבלנקה".
דומינגז: "כן, זה שאתה פולני קצת דופק לנו את הסיפור, אבל בגדול, יש תהליך כזה שהכול הופך להיות, וסליחה על מילת הגנאי, עממי יותר, פס יותר רחב. אנחנו לא אליקו, ואם שמים אותנו באותה משבצת של שי ודרור, אנחנו כנראה גם לא דידי הררי, אבל אנחנו כן משדרים לנקודה של האמצע.
"אצלנו עולה לשידור משה האינסטלטור מטבריה, סמנכ"לית היי-טק מגבעתיים ומתנחל מאריאל, וזה בדיוק מה שחיפשו פה. התכניות שהיו לפנינו, בסגנונן - הן היו הכי טובות, אבל כנראה חיפשו יותר מזה".
סלוצקי: "כן, וזה בסדר, אפשר לשים משה פרץ. פעם בשעתיים".
דומינגז: "היכל התרבות זה נו מור חוה אלברשטיין".
סלוצקי: "לא נכון, היכל התרבות היום זה הכל".
דומינגז: "היום אתה שם מודעה של איציק קלה בהיכל התרבוש, ובאותו ערב נמכרים כל הכרטיסים. זה לא אומר שאין מקום לחוה, אבל יש בתקופה האחרונה תיקון טכני, וזה לא קשור לשד העדתי. אני חושב שהמסה הקריטית של האנשים, שמה שנקרא, ניגנו שירים לא בצבע הנכון, דווקא קופצת ברחבת הריקודים בחתונה כשיש מוזיקה מזרחית. יש פה גם צביעות מסוימת".
אז הקטע של התכנית שלכם הוא שהיא תוכנית לכו-לם?
"אנחנו חייבים להיות התוכנית של כולם. תחשבי איזו משימה קשה זו לחבר בין טבריה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע. אני לא רואה תוכנית נישה שיכולה לעשות את זה".
ואיך זה להיכנס לנעליים הגדולות של טל ואביעד?
דומינגז: "אני מידה 45".
סלוצקי: "אני 42, ואני מרגיש נוח, נוח מאוד, הנעליים ממש נוחות לי. באמת, אני יודע מה לעשות". דומינגז : "טל ואביעד עשו פה פרק חיים, שבע שנים, ואני מאחל לעצמנו את מה שהם עשו פה, וצריך לפרגן להם, ובכלל - לכל מי שמחזיק כל כך הרבה זמן מעמד. אני אשמח אם יום אחד יגידו עלינו ששבע השנים שהיינו פה היו אחלה".
עזיבתם של ברמן וקיסוס, מהטאלנטים הבולטים של רדיו תל אביב, שנחשב במשך שנים אלטרנטיבה לגלגל"צ, הייתה האחרונה בשורת עזיבות ופרישות מתוקשרות של בכירי התחנה, ובהם לירון תאני, דן שילון ורינה מצליח.
שיבוצה של התוכנית של סלוצקי ודומינגז במשבצת היוקרתית, וכחלק משידור כלל ארצי, מעידה אולי על כיוון חדש שהתחנה הולכת אליו - פחות תל-אביבית מובהקת, יותר מיינסטרימית.
"אני לא יודע מה הסיבות שהם עזבו ושאנחנו הגענו במקומם", אומר דומינגז. "יהיו כאלה שיגידו שהיה שיקול כלכלי או אישי, אבל זה לא קשור אלינו, ואני לא מתעסק בזה. רדיו זה הרגלים, אתה מתרגל למשהו, נגמר, אתה מתרגל למשהו אחר. בסופו של דבר, אנחנו לא מדברים סינית, אנחנו עדיין עושים רדיו, בעברית, עם הומור ושירים, פשוט כאלה שאולי יותר אנשים אוהבים. יש משהו ביציאה מהנישה ובפנייה לקהל רחב יותר, שהוא תנאי בסיסי בין הרדיו למאזינים".
משווים אתכם לשי ודרור.
"אני יכול להבין למה חושבים שאנחנו דומים להם. מדובר בשני גברים שלא חיבקו אותם מספיק כשהם היו קטנים".
סלוצקי: "למה אתה אומר את זה? אותי חיבקה המטפלת בלינה המשותפת".
דומינגז: "זה לא מספיק. מדובר בשני גברים שמגישים תוכנית באותה שעה, שעושים רדיו שיש בו הומור, מעלים מאזינים, ומתייחסים למה שקורה".
סלוצקי: "בסופו של דבר אף אחד לא המציא את הגלגל. הווארד סטרן המציא את זה לפני שלושים שנה".
בשבוע שעבר פורסם בדה מרקר שכרם של כמה מהטאלנטים הבולטים בכלי התקשורת השונים, ובהם ברמן וקיסוס, שלפי ההערכות, השתכרו עבור תכניתם ברדיו תל אביב שכר שבין חמישים לשבעים אלף שקלים, ונטען כי במידה מסוימת תם עידן הטאלנטים.
בתור נון-טאלנטים, סלוצקי ודומינגז דווקא לא מבינים על מה כל המהומה: "בגדול, אנחנו לא מדברים על המשכורת שלנו, אבל אם יש לך שקל לבאר שבע...", מתתחמק דומינגז באלגנטיות, "וברצינות, ישנו הסקטור הפרטי-מסחרי, ואם אנשים רוצים לשלם כסף, זה העסק שלהם. הלוואי שהייתי קורא שטל ואביעד הרוויחו פי ארבעה. מה אכפת לנו?".
לא אכפת לכם, אבל יכול להיות שהביאו אתכם כדי לחסוך בעלויות?
"יכול להיות שיש שיקול כלכלי בזה שהביאו אותנו, אבל אני לא יודע אם אני מרוויח יותר או פחות מטל ואביעד, אני לא יודע אם מה שפרסמו זה נכון, לא ראיתי את התלוש שלהם. ברור שיש גם שיקול כלכלי, אם רדיו תל אביב היה רוצה להביא את ארז טל, יכול להיות שהוא היה מגיע למסקנה שזה לא שווה את זה במובן של עלות מול תועלת".
כאמור, סלוצקי ודומינגז שיושבים באולפן על תקן המצחיקנים, הם דווקא אנשים רציניים מאוד במציאות, לא מאלה שאם אתם נתקלים בהם ברחוב או בסמטה חשוכה, כדאי לבקש מהם לעשות איזה חיקוי או לספר בדיחה. פשוט, רוב הסיכויים שבסופו של דבר תמצאו את עצמכם עמוק בתוך שיחה פילוסופית, שבכלל לא התכוונתם להיכנס אליה.
אז למה אתם כאלה רציניים?
סלוצקי: "אנחנו יודעים להפריד בין מי שאנחנו בשידור ובין החיים האמיתיים".
דומינגז: "אני אחד האנשים העצובים שאני מכיר, אני שומע עמיר לב וזה עושה אותי שמח, שיא האושר. אני חושב שהרבה ליצנים הם עצובים".
סלוצקי: "כן, אולי גם בי יש עצבות".
דומינגז: "פתאום אתה עצוב? תראי, אני יתום מגיל שלוש, לא הכרתי את אבא שלי. היום, כשאני מסתכל על הילד שלי, אני חושב שכשאני הייתי בגילו כבר לא היה לי אבא. אחרי שאבא שלי נפטר אמא שלי שמה אותי בקיבוץ וזהו, נשארתי שם. הייתי די לבד, בלי משפחה, בלי כלום. מצד אחד זה הופך אותך לחתול רחוב, מצד שני אתה הכי לבד בעולם.
"בקיבוץ הייתי הילד שהיו אומרים עליו:'אל תמסור לו את הכדור, הוא יתום'. באתי ממשפחה ששמרה תיונים ארבעה ימים, והתקלחתי במים שחיממו בגז ושפכו במצקת; וזה היה בשנות השמונים, לא בתקופת המעברות. אז אני לא יכול להיות בן אדם שמח. לכן אני לא מצחיק, אני פשוט מדחיק. התכנית היא בריחה, תכנית ההתנתקות שלי".
הרצינות של השניים, שבזמן השידור משדרים אווירה של צחוקייה בלתי נגמרת, מתבטאת גם באינספור חזרות שהם עושים על כל פאנץ', כל צחוק קולני וכל כחכוך אקראי בגרון.
דומינגז: "אנחנו מאלתרים כל הזמן את מה שכתוב אחרי שעשינו על זה חזרות".
סלוצקי: "אנחנו כותבים מראש, אבל מה שכתוב זו המלצה, כמו רמזור אדום ביוהנסבורג, רק המלצה".
דומינגז: "הכל כתוב כי אני חושב שבמקום שאתה הכי בשליטה שם אתה באמת חופשי, כמו בסקס".
בתכלס, אתם מאלתרים או לא?
דומינגז: "בתכלס, אנחנו קוראים הכול מהדף".
כחלק מהדמות שלהם כילדים הרעים של הבוקר (במקביל לקולגות שי ודרור ב-103) הם מרשים לעצמם לצחוק על הכול. כמעט.
"על השואה לא נצחק", אומר דומינגז, "אנחנו גם לא נצחק על חלשים לעולם. גם במקרה של שבוע שעבר, אנחנו צחקנו לא על גלעד שליט אלא על התקשורת".
אתם מקבלים תגובות נזעמות מהמאזינים אחרי קטע כזה?
דומינגז: "לא, אבל מירי רגב תובעת אותנו (הבהרה: כאמור, מדובר בתלונה של מאזין מנס ציונה. רגב לא תבעה את השניים, ע"מ), וזה מחרמן אותנו לגמרי. אני הייתי מתדיין אתה כל הלילה".
סלוצקי: "עם מי, עם מירי רגב?".
דומינגז: "מה, לא היית מתדיין אתה? היא שווה דיון חבל על הזמן".
סלוצקי: "בגלל כפתור היא תובעת אותנו".
דומינגז: "לא, היא פשוט אוהבת להתדיין".
סלוצקי: "אני חושב שיש פה יחסי גומלין, היא צריכה לתחזק קריירה וגם לנו זה עוזר, אז זה יצא טוב".
דומינגז: "אבל עוד פעם, באמת שנשמח להתדיין אתה".
העבודה החדשה-ישנה שלהם, לצד השדרוג במעמדם, דורשת מהם גם לעמוד בלוח זמנים כמעט לא שפוי, ובכללו השכמה מדי יום בשלוש לפנות בוקר, נסיעה מהצפון לתל אביב, שידור, וחזרה לצפון בשעה תשע בבוקר . אז, כשיום העבודה של רוב האנשים מתחיל, שלהם מסתיים.
את הנסיעות הארוכות הם מבלים בדרך כלל ביחד, ולכל אחד מהם יש תפקיד ברור ומוגדר. "אנחנו משתדלים לבוא ביחד, ואז יש נווט וטייס", מסביר סלוצקי. "אחד טס, והשני מנווט".
דומינגז: "אתה מתכוון אחד טס, השני ישן. אני נכנס לאוטו, אומר 'לילה טוב' ונרדם. יש רק בעיה אחת - הוא נוהג כמו זקנה. קלנועיות מצפצפות לנו בכביש 6, אנחנו יוצרים פקקים אצל טרקטוריסטים".
סלוצקי: "מה, אני משלם כסף על כביש 6, תן ליהנות מהכביש. אנחנו הישראלים משלמים כסף, רוצים ליהנות".
סדר היום ההפוך דורש מהם גם הקרבה מסוימת על חשבון המשפחה. "הדבר שהיה לי הכי קשה במשא ומתן עם הרדיו זה השלב שהבנתי שאני לא אקח את הילדים שלי לגן", מספר דומינגז.
"השינוי הזה משפיע גם על הילד. קשה לו, אז מפצים אותו. הפסיכולוג אמר לי: 'בכל פעם שאתה חוזר מהעיר תקנה לו משהו, לא משנה מה, במשך כל החודש הראשון'. אז בכל יום כשאני חוזר מתל אביב אני עוצר בכפר תבור, קונה משהו ואומר לו שזה מתל אביב".
אחרי זה תצטרך לממן לו טיפול אצל הפסיכולוג כשהוא יגלה שאבא שיקר לו כל הילדות.
"אבא לא שיקר, הוא רק סידר את האמת. שיהיה יותר נוח".
בינתיים זה עובד, והבן של דומינגז אפילו מאמין לו, אבל השניים גם חושבים על פתרון לטווח הארוך, ואינם פוסלים אפשרות של מעבר למרכז. "כשזה יגיע", אומר סלוצקי, "נצטרך להתמודד עם הקונפליקט אם לגור בבית כפרי בבקה אל גרבייה או בשטח שקניתי בארסוף. אבל אני חושב שארסוף קרוב יותר".
כהכנה למעבר עתידי לעיר הגדולה הם מתחילים ללמוד את המונחים הבסיסיים בחיי כל תל אביבי, ועל הדרך מתכוננים בשלוות נפש למפץ הגדול, שיהפוך אותם לסלבס בתל אביב, לפחות כמו שהם סלבס בטבריה.
"אני בא ממקום שלם עם עצמי", אומר סלוצקי. "אני לא צריך להוכיח שום דבר, אז הרבה יותר קל לי לעבוד ככה. אין לי לחץ, פרפרים, אני לא מתעלף, אני לא משלשל לפני שידור. עם זאת, אני עדיין מאוד-מאוד רעב כי כל יום זה ריגוש חדש, זה לטרוף מחדש את היום, וזה הכיף בלעשות רדיו, אין תחליף לזה, אין כמו רדיו".
דומינגז: "כן, מזל שאנחנו לא בטלוויזיה".
הייתם רוצים לעשות טלוויזיה?
"אני לא מוכן לשבת מאחורי שולחן ולהקריא בדיחות כמו ב'מועדון לילה', 'משחק מכור' ובתכנית הזו שקוף (רון קופמן, ע"מ) משתתף בה - 'ספסל אחורי'. אני לא רוצה להיות המצחיקן שמסתכל בדף, נראה לי שאני לא איהנה מזה".
סלוצקי :"אני לא מוכן לעשות פורנו. לפחות היום, בתקופה הזו. אני יודע שעכשיו זה משגשג, יש פה תעשייה, אבל אני חושב שאני לא רוצה, שבא לי".
דומינגז: "אני רוצה לשחק בסרט".
סלוצקי: "כחול?".
דומינגז: "לא, בדרמה, תפקיד קטן כזה".
בינתיים, עד שיגיע לאחד מהם תפקיד קטן בדרמה או תפקיד גדול בסרט פורנו, הם מתרגלים מינגלינג ברנז'אי כהלכתו, ואף מתכוננים למסיבת היח"צ הראשונה שלהם בתל אביב. "אני מסתדר עם המסיבות", מרגיע דומינגז. "סלוצקי כבר תופר חליפות. ברור שזה כיף, אבל זו לא התכלית, כל ה-'היי גיא, ערב טוב'".
ומה הלאה?
סלוצקי: "אני מחכה למשבר גיל הארבעים. אמרו לי שהוא קפץ בעשור, אז אולי הוא עוד יגיע".
דומינגז : "נראה לי שהדבר הבא הוא בריחת שתן, אז בואו נהנה ממה שיש עכשיו. כל עוד אני שולט בזה, הכול בסדר, אני קונטרול פריק, אז בריחת שתן תגמור אותי".
סלוצקי: "אני ביום ההולדת הארבעים כבר עשיתי צניחה, אז אני צריך לחפש משהו למשבר של גיל חמישים. אולי סקס תוך כדי צניחה, מה אתם אומרים? ואז אולי אני גם אצלם את זה לסרט פורנו".
בואו לדבר על זה בפורום תפוז
נא להמתין לטעינת התגובות
