העבודה הכי נחשקת בתיכוני ירושלים: יחצנות מסיבות
יותר ויותר תיכוניסטים זונחים את העבודות הזמניות ב"מקדונלד'ס" ובחלוקת עיתונים והופכים ליחצני מסיבות. התנאים לא רעים והכסף זורם, אז מה אם יש אובר בוקינג, אלכוהול ואלימות קשה במסיבות?
כמעט כולנו מכירים מבית הספר את אותו תלמיד שכבר בכיתה י"א נהג להסתובב עם שני טלפונים בידו ורקם בהפסקות עסקאות לא רעות עם תלמידים שהשתכנעו כי הוא מחזיק בכרטיסים למסיבה הכי חמה בעיר. אך העיסוק ביחצנות אפיין בזמנו מספר מצומצם יחסית של תלמידים, שבמרבית הפעמים כלל לא היו היחצנים עצמם אלא רק נושאי כליהם של בעלי מקצוע שנמצאים עמוק בשנות העשרים לחייהם וראו בצעירים הנלהבים כוח עבודה זול ויעיל.
כעת נראה שהמגמה משתנה. עוד קשה לדבר על תופעה, אבל נראה כי בכל בתי הספר בעיר מופיעים להם לפתע תלמידים נלהבים, המתפקדים כיחצנים לכל דבר ושעם הצלצול משנים דיסקט והופכים לסוחרים ממולחים שרואים גם בחנון השכבתי, שספק אם החליפו איתו משפט בעבר, יעד פוטנציאלי לכמה מרשרשים בארנק.
"הגעתי לזה במקרה", מספר י', תלמיד בבית הספר המסורתי, "הייתי הולך הרבה למסיבות וחבר שלי הציע לי להתחיל לייחצן".
זה באמת משתלם?
"אני מרוויח בסביבות עשרה שקלים עד 12 שקל על כל כרטיס שאני מוכר, אני נכנס חינם למסיבות ואני גם מקבל בדרך כלל משקה ראשון על חשבון הבית. זה עסק משתלם. אם אני מוכר למשל 20 או 30 כרטיסים, זה מגיע לסכום לא רע בכלל. הקטע המבאס הוא שאמנם יש תקופות מעולות של כמה חגים ברצף או חופשים שבמהלכם יש הרבה מסיבות ואירועים, אבל יש גם תקופות שפל שבהן אני לא מרוויח הרבה".
תנאי העבודה לא רעים במיוחד: פרט לעובדה שהיחצן הצעיר זוכה להכיר מקרוב את עסקי המכירות כבר בתקופת בית הספר, וללא קשר להנחה שהעיסוק מטבעו מעלה את מד הפופולריות של התלמיד העוסק בו, השכר, באופן יחסי לעבודות אחרות, די מתגמל. כאמור, התשלום הממוצע שמקבל היחצן בעבור כרטיס עומד על כעשרה שקלים, סכום שתלמידים אחרים מקבלים עבור כשלושת רבעי שעה של צליית המבורגרים במזללה אמריקנית או טיול ברחובות העיר עם כל הכלבים של הבניין.
אחד הנערים המעורבים במכירת כרטיסים מעיד כי ייחצון מסיבה אחת עשוי להניב רווחים המגיעים עד לכמה מאות שקלים. "זה לא דורש ממך הרבה, חוץ מזה שזה בא על חשבון דברים אחרים, על חשבון הזמן שאולי הייתי מקדיש למשהו אחר".
תלמיד בית הספר המסורתי שעוסק ביחצנות מספר: "כל נושא היחצנות נעשה באופן חוקי לחלוטין ובידיעת בתי הספר. שום דבר לא נעשה מאחורי הגב. אנחנו תולים שלטים ומודעות על לוחות המודעות ובית הספר יודע שאנחנו מוכרים כרטיסים למסיבות".
אולם כמו תמיד העיסוק הנוצץ גורר גם השלכות שליליות. לא פעם נמכרת לפני מסיבות נוער כמות כרטיסים שלא מתאימה לאפשרות האכלוס של המועדון בפועל. הנערים, המגיעים למסיבה עם הכרטיסים שרכשו בהפסקה, מתוודעים לראשונה למושג "אובר בוקינג" וחוזרים לביתם ממורמרים. מי שיחטוף על כך הוא כמובן אותו תלמיד, שלמחרת יתכחש לכל העניין, כאילו היה נציג שירות לקוחות שמצהיר בפני לקוחותיו כי "אנחנו אחראים רק על אספקת הסחורה, לא על טיבה ואיכותה".
"זה קורה לעתים רחוקות, לדעתי. בדרך
מעבר לכך, נערים שהיו מעורבים באירועי אלימות, שמתרחשים תדיר במסיבות מסוג זה, מטיחים האשמות דווקא ביחצנים הצעירים, חבריהם לספסל הלימודים. אחד היחצנים הצעירים מספר כי "אנחנו עוסקים במכירת כרטיסים וזהו. העובדה שנערים מחליטים אחר כך לריב בכניסה למועדון, להשתכר וללכת מכות לא קשורה אלינו".
מתברר שהתחרות הצפופה בין המועדונים בעיר נחלקת, בין היתר, לפי גבולות בית ספריים; היחצנים השונים עושים מאמץ עילאי למכור יותר כרטיסים מהקולגות בבתי הספר האחרים. "זו תחרות בריאה", אומר אחד התלמידים העוסק בתחום, "לא מדבור בתחרות שגולשת לפסים אלימים". עם זאת, הוא גם יודע לספר כי "אם אירוע מסוים מייחצנים תלמידים מהתיכונים הראל, המסורתי, זיו וליד"ה, יהיה מי שיבדוק אחר כך איזה בית ספר הצליח למכור יותר לאירוע הזה. אולי אחר כך יעדיפו לתת לאותו בית ספר בלעדיות באירוע אחר".
מכל מקום, י', היחצן מהמסורתי, מודה כי הוא דואג לבדוק בסופו של יום לא רק את כמות הכרטיסים שהוא בעצמו מכר, אלא כמה מכרו היחצנים המתחרים. "אני עובר על רשימות הבליינים בסוף האירוע כדי לראות מי מכר כמה ומאיזה בית ספר הגיעו. זה הכי חשוב לי לדעת. יש כאלה שמוכרים כרטיסים וזהו, לא מעניין אותם מה עשו אחרים".
הלל פרקש, מבעלי "17" (לשעבר "האומן 17"), ומי שנחשב אחד היחצנים המובילים בעיר עוד מנעוריו, מספר איך עובדת התעשייה בקרב תלמידים. "יש מה שנקרא ראשי יחצנים", הוא מסביר, "הם מבוגרים במקצת מהנערים שמייחצנים בפועל. המועדון בוחר ראשי צוותים לכל בית ספר, בדרך כלל מדובר בתלמידים פופולריים, והם בוחרים אחר כך יחצנים שמוכרים את הכרטיסים.
"זה עובד בהיררכיה של פירמידה. ראש צוות מכל בית ספר מקבל את הרווחים מהמסיבות ומפריש למי שתחתיו. אם הוא גרידי ומחליט לקחת לעצמו יותר ממה שמגיע לו, הוא יאכל אותה בסוף, כי יפסיקו לעבוד איתו. אני בטוח שיש מקומות שבהם מעגלים פינות ולא נותנים בדיוק את מה שמגיע.
"כשאני עסקתי בזה היה לי חשוב להיות בקשר עם היחצנים הכי צעירים כדי לראות שהם מקבלים את מה שמגיע להם ושלא דופקים אותם. לא כולם עושים את זה. אני זוכר שעבדנו הרבה עם התיכונים ליד"ה, זיו והראל. אהבתי לעבוד איתם, הם היו רציניים. ראשי הצוותים היו מקבלים בין 15 ל-20 אחוז מהרווחים של הערב, מדובר בלא מעט כסף, במיוחד באירועים גדולים. אחר כך הם היו מחלקים מהסכום שאותו קיבלו ליחצנים הצעירים".
פרקש מוסיף כי "מסיבות הנוער הפכו להיות משהו שבמקרים רבים כרוך באלימות ובלגן. למרות שמדובר בנישה מאוד חשובה, וגם באופציה רווחית, העדפנו לוותר עליה".
למה?
"האמת, כבר שנתיים שאנחנו לא מתעסקים עם מסיבות נוער בגלל שזה כאב ראש לא קטן. דווקא עכשיו בחנוכה קיבלנו עשרות הצעות לעשות מסיבות נוער והעדפנו לוותר על הכסף. כלכלית אולי זה לא חכם אבל זה נותן שקט נפשי וזה העיקר".
במשטרה היו חותמים על דבריו. שם מסבירים השבוע כי הם פועלים ללא הפסקה למניעת אלימות המאפיינת לא פעם את מסיבות הנוער. מדי סוף שבוע נערכים שוטרים תחת שם הקוד "שומרי לילה"; במסגרת זו מוקפים כל אזורי הבילוי הפופולריים בכוחות אכיפה הכוללים שוטרים כחולים ושוטרי מג"ב. גם מחלקת נוער חשיפה מעורבת ושוטריה בוחנים את אופן מכירת האלכוהול לתלמידים.
לצד אלה, כידוע, מוצבים שוטרי התנועה הבודקים את אחוז האלכוהול בדם בקרב בני הנוער המבלים.
כך או כך, את הנערים זה לא מרתיע והם חוזרים ומבהירים כאמור כי הם עוסקים במכירות ולא בהשלכותיהן. חלקם אף ציינו בפני זמן ירושלים כי הם אינם שוללים את האפשרות להמשיך לעסוק בנושא היחצנות גם לאחר הלימודים. "אם יש לך את זה ואתה טוב בזה", אומרים כמה מהם השבוע. "למה לא, בעצם?".
בואו לדבר על זה בפורום תפוז
נא להמתין לטעינת התגובות
