הסיפור שלא נגמר: עוד פרק במאבק השכנים והברים
ריח שתן בכניסה, אשפה בכמויות, צעקות מבלים באמצע הלילה ומזמוזים בחדר המדרגות - כך נראים חיי תל אביבים שגילו יום אחד בר מתחת לחלון. סגן ראש העירייה: "הזכות לישון היא עילאית, אבל אם אף אחד לא יהיה מוכן שיהיה לידו בר, אפשר לסגור את העיר"
לפני כשנה ארזה את מיטלטליה, והתיישבה ברחוב הסואן, בטוחה שתוכל להסתדר עם מפגעי האוטובוסים והפיח. לדבר אחד לא ציפתה: שמי שיוציא אותה משלוותה לא יהיו חסרי הבית שמסתובבים באיזור, האופנועים שחוסמים את המדרכה או האיחורים התכופים של קו 5, אלא דווקא מי שעושה את העיר הזו מיוחדת כל כך בעיניה: הבליינים.
לפני כחצי שנה גילתה שממש מתחת לחלון ביתה, ברחוב דיזנגוף 116, נפתח בר חדש במקום חנות בגדים, "צינה", על שם רעייתו של ראש העירייה הראשון מאיר דיזנגוף. בר חמוד, קטן, עם שם היסטורי, "שכונתי" בהגדרתו, אבל מה - בר.
עם אלכוהול, בקבוקי זכוכית, הורמונים ובליינים, והכול בתוך בניין מגורים שאוהב מאוד את החיים התל אביביים התוססים - באמת-באמת - אבל גם מנסה לישון או ללמוד למבחן או לראות בשקט "האח הגדול".
עם הבר הגיעו גם הבעיות, והמגורים בבניין נעשו בלתי נסבלים - רעש, ריחות לא נעימים והתגפפויות של מבלים בחדר המדרגות של הבניין. "כל המבלים עמדו ברחוב וחסמו את הכניסה לבניין", מספרת שני.
"והייתה גם הפונקציה של הרעש. בקיץ המקום היה פתוח לגמרי, והרעש נמשך עד 1:00 בלילה וצפונה, תלוי כמה הלך להם טוב באותו יום. אני גרה בקומה ראשונה, וממש יכולתי לשמוע את הצחוקים, את שיחות הטלפון, כאילו הם יושבים אצלי בסלון.
"חוץ מהרעש, היה המון לכלוך" בדלי סיגריות, בקבוקי בירה מנופ? צים, והפח של הבר היה משותף לבניין וקרוב לכניסה, אז הוא היה תמיד מלא ומטונף, בלתי נסבל. השכנים התלוננו על ריח של שתן בכניסה, ולבחורות צעירות שגרות בבניין היה לא נעים לחזור הביתה בלילה כשהכניסה לבניין מלאה שיכורים".
עם סיפורה של שני יזדהו תל אביבים רבים וטובים, דודות פולניות ועקשניות וצעירים פורקי עול גם יחד.
הסיפור פשוט למדי: לפני כך וכך שנים רכשת או שכרת דירה בלב העיר. הכול היה נוח: הסופרמרקט במרחק הליכה, המשרד במרחק חמישה שקלים ומונית שירות, אפשרויות הבילוי בלתי נדלות בכל כיוון שהסתכלת אליו, ובלילה יכולת לחזור לפינה השקטה בדירה העורפית, לסגור את החלונות ולהתנתק מהכול.
החיים היו נוחים באמת עד שלילה אחד התעוררת מרעש לא מוכר ומטריד עד טירוף שבוקע מתחתית הבניין, מהחלונות, מהדלתות, משלד הבניין עצמו, שנדמה כי הוא רוקד עם המוזיקה.
כן, אין מה לעשות, נפתח לך בר מתחת לבית. בר "שכונתי". מכאן והלאה איכות החיים בבניין נפגעת מאוד, והפינה
שכניה של שני סבלו כמוה. לאחר לא מעט ייסורים הם פתרו את הבעיה בינם ובין הבר, שבעליו העדיפו כנראה להימנע מפתיחת חזית מול השכנים. "הוקם שער עם קוד", מספרת שני. "לדעתי, הוא הוקם על ידי הבעלים של הבניין, וברגע שהופיע השער נפתר עניין הכניסה וההסתובבויות.
"מבחינת הרעש, תלו שלט שמבקש להתחשב בדיירים, וזה הוריד את הווליום באמצע השבוע. בסוף השבוע נחלש הרעש מאוחר יותר. עכשיו, לקראת החורף, סגרו במין ביתן את הרחבה החיצונית, וזה פתר את הבעיה כולה כי האנשים יושבים בתוך המקום ולא מחוצה לו כמו מקודם, אז כרגע הבעיות סבילות יותר. ראוי לציין לטובה את המקום כי ברגע שהבענו התנגדות זה נפתר בצורה די משביעת רצון".
את מבלה שם?
"עדיין לא יצא לי. אני מבלה בדרך כלל ב'אליעזר', ב'מנדלמוס', ב'גילדה', מקומות רגועים יותר".
לכמה מהמקומות שציינת היו את אותן הבעיות עם השכנים שלהם.
"אני יודעת", היא צוחקת, "בבניין של ה'גילדה' כל מי שהיה יוצא לעשן סיגריה היו מזנקים עליו שלא ישאף יותר מדי חזק. תכל'ס, אין לנו בעיה עם הקיום של הברים, כל עוד הם לא מפריעים לנו. אנחנו בכל זאת גרים בדיזנגוף, אף אחד לא תכנן לגור בדירת נופש, אבל גם לזה יש גבולות".
אבל לא תמיד זה נגמר בהסכם פשרה שמקובל על כל הצדדים. "היו לשכנים הרבה בעיות עם הבר, אני הרגשתי ריח של סיגריות ואלכוהול בחדר המדרגות", סיפר צעיר שגר בשכירות ובשכנות לבר "70 פילים".
עבורו, עניין הבר היה דווקא נוח מאוד, עם הרבה "בנפיטים", אך גם הוא יודע שקל לדבר כשאתה גר בקומה השלישית העורפית והרעש אינו מטריד. "הייתה שם שכנה, חוזרת בתשובה", הוא מספר. "לה זה הפריע מאוד, בעיקר בשבתות. חדר השינה שלה היה מעל הכניסה למקום ותמיד יש התקהלויות בכניסה".
לבר השכונתי "70 פילים" ברחוב בוגרשוב כבר יש היסטוריה של סכסוכים עם השכנים. תושבים המתגוררים בסמוך לבר סיפרו לפני חודשיים לזמן תל אביב על המטרד המדיר שינה מעיניהם:
"זה בלתי נסבל לחיות פה. הרעש נורא ובלתי פוסק, אפילו שהכול שם מסביב זה בנייני מגורים, אבל זה לא רק הרעש הבוקע מהפאב עצמו. כל הרחבה בחוץ מלאה בשעות הלילה בליינים שתויים ורועשים. אחד השכנים שגר בדירה הקרובה לחנות פשוט לא היה יכול לסבול את זה יותר וברח מכאן".
השכנים של "70 פילים" קיבלו תמיכה מעמותת אדם טבע ודין, שהגישה לפני כחודשיים התנגדות לבקשה להיתר לשימוש חורג שהגישו בעלי הבר בטענה שמדובר ב"הכשרת השרץ". "בעלי העסק פשוט הקימו את המקום ללא שקיבלו לכך כל היתר, ותוך כדי פגיעה בתושבים", אמרה אז עורכת הדין קרן הלפרין, נציגת העמותה.
גם כשהדברים אינם מגיעים למישור המנהלי, תלונות שכנים על מטרדים שעולים מברים אשר נפתחים בבנייני מגורים הן דבר שבשגרה, ובחלק גדול מהברים כבר למדו להקדים תרופה למכה באמצעות הצבת שלט שמבקש מהבאים בשעריהם לחוס על מנוחתם של השכנים.
"מנוחת השכנים חשובה לנו, נא לשמור על השקט", מבקש השלט בכניסה ל"צינה". שלטים דומים מצויים גם סמוך ל"גילדה" באחד העם ול"שיילוק" בכיכר מסריק.
הדיירים המתגוררים בשכנות לבר "המעוז" שנפתח ברחוב קינג ג'ורג' פינת בורוכוב, על חורבותיו של "קפה מאיר", מתלוננים לא אחת על רעש שבוקע מהבר ההומה. "זה עושה חור בראש", אמר אחד השכנים. "מלא מבלים מגיעים לשם, והרעש בלתי נסבל, כמו שרעש של הרבה אנשים שיוצאים לשתות יכול להיות. זה פשוט לא מקום להפעיל בו בר".
"זה נושא מורכב מאוד", מחדד צעיר נוסף שמתגורר ברחוב ריינס, ליד הבר "המינגווי" שבכיכר דיזנגוף. "זה סיוט. כשהחלון פתוח, בעיקר בקיץ, אני מתעורר ב-3:00 בבוקר מקולות של בליינים, שמכל המקומות בעולם מחליטים פשוט להתיישב מתחת לחלון שלי ולהתחיל, סליחה על הביטוי, לזיין את המוח או לצעוק לכל עבר כאילו הם לבד בעולם. הם שוכחים שזה פאקינג שכונת מגורים.
"בבוקר, כשאני הולך לעבודה, אני גם יכול לראות ולהריח את סימני השתן שהם משאירים בכניסה ללובי. הקטע המצחיק הוא שכשאין לי כוח ובא לי לשתות בלי להתרחק, אני קופץ בדיוק לאותו הבר, ואז מברך על זה שאני גר בתל אביב והכול פה קל"ב, בתוך השכונה".
דבריו של הצעיר מרחוב ריינס למעשה מבטאים את המתח שתל אביב מצויה בו. שכן, לא מדובר בעיירת קיט לתיירים בלבד אלא בעיר צפופה ומאוכלסת בה אנשים מקיימים חיים ומגדלים ילדים.
לתושבים אפילו יש כללים המגנים עליהם. בשנת 1982, ראש העירייה אז שלמה להט החליט לשפץ את חוק העזר העירוני המיושן משנת 1954, ולהתקין חוק חדש שעוסק במניעת רעש במקומות שבהם הוא עלול להפריע לאיכות החיים של תושבי העיר.
על פי סעיף 3 א' בחוק זה: "לא ישיר אדם, לא יקים צעקה ולא יפעיל כלי נגינה, מקלט רדיו, טלוויזיה, וידאו, פטפון, רשמקול, מגביר קול או מכשיר כיוצא באלה בין השעות 14:00 ל-16:00, ובין השעות 23:00 ל-6:00 באחד ממקומות אלה:
"1. תחת כיפת השמים. 2. במקום שאינו תחת כיפת השמים, אולם אינו סגור בכל צדדיו כלפי חוץ או שדלתותיו, חלונותיו או פתחיו האחרים אינם סגורים כולם. 3. בבניין המשמש בעיקר למגורים, בעוצמה העשויה לגרום מטרד או הפרעה למנוחת השכנים, לעניין זה רואים עוצמת רעש העולה על 40DB בחדר כגורמת מטרד או הפרעה כאמור".
מנגד , הרי זוהי תל אביב. העיר שמיתגה את עצמה ומוכרת את עצמה כבירת הבילויים, כ"עיר ללא הפסקה", שהכול בה נגיש ופתוח בחצות, כמו גם ב-3:00 וב-6:00.
לטענת אנשי לילה ובעלי ברים רבים, מאז כניסתו של ראש העירייה רון חולדאי לתפקיד ראש העירייה, כעניין של מדיניות ששמה את התושב הבורגני במרכז, שמה העירייה מקלות בגלגליהם של הברים השכונתיים, וביקשה להדירם מרחובות מרכז העיר אל מתחמי הבילוי כמו הנמל ויד חרוצים.
בין הברים שהיו להם סכסוכים עם העירייה אפשר לציין את 'גלינה', 'בלנד', 'קלרה' ו'ואן גוך' - רבים מהם בגלל מטרדי רעש, ואחרים בגלל היעדר היתרים ורישוי.
לכך התווספה נקיטת יד קשה של המשטרה בעקבות אירועי האלימות והדקירות בשנים האחרונות במתחמי הבילוי. מדיניות זו מופעלת בעיקר במתחם יד חרוצים, אך גם בברים השכונתיים בפלורנטין או ברוטשילד הורגש בחודשים האחרונים פיקוח מחמיר יותר בכל הנוגע למפגעי רעש, שעת סגירה וכמות אנשים בתוך הבר.
אולם, בנובמבר 2008 נבחרו למועצת העירייה, ואף הצטרפו לקואליציה של חולדאי, שלושה נציגי תנועת הצעירים "רוב העיר", שכוללת בעלי ברים ואנשי לילה רבים. מטעם התנועה אף מונה סגן לחולדאי - עורך הדין אסף זמיר.
זמיר וחברי סיעתו אלון סולר ויניב ויצמן מנסים לפשר בין שני הצדדים, לחשוף את ראש העירייה לחיי הלילה (פשוטו כמשמעו, בסיורים ליליים) ולהקל על בעלי הברים.
כאשר הקלות כאלה ניתנות, ונזקי הבר מורגשים לאורך זמן, או אז מתרעמים שכניהם של הברים וטוענים כי מתקיימת פעילות מתירנית מדי ללא היתרים וכי אגף הפיקוח אינו מטפל כראוי בתלונות הדיירים.
אז מה עושים בנידון, והאם בוויכוח הזה אפשר בכלל להגיע לעמק השווה? נדמה כי האנשים שאולי יכולים לספק תשובות לשאלות הללו הם חברי המועצה מסיעת "רוב העיר", אשר חרתה על דגלה למצוא את אותו עמק השווה שבין השכנים המתלוננים ובין המוקדים הבעייתיים.
"כיום", אןמר סגן ראש העירייה זמיר, "מבחינת המעמד בעיר של שכן מתלונן מול בר או בליין, קולו של השכן נשמע. הזכות לישון היא עילאית, בלעדית, ושום אינטרס או צורך בעולם אינו מתנגש בה, אבל ישנם בעלי בתים שלא מוכנים מלכתחילה שיהיה לידם בר כי זה מוריד את ערך הדירה. אם הטענה הזו מתקבלת, אפשר לסגור את העיר.
"הרי הפעילות הכי רומנטית וחשובה מתרחשת בלב העיר. יש כללים חמורים מאוד עבור בית עסק שרוצה לפעול, אבל ברגע שהוא עומד בכללים האלה ומגלים שאין רעש, זה חלק ממה שהעיר צריכה לספוג. במרכז העיר יהיו תמיד אנשים, ביום ובלילה. אני מפחד מהיום שזה לא יהיה עוד".
לדברי זמיר, הבעיה מתחילה בכך שאין שיח בין הצדדים: "כל בעל בר משוכנע שכל השכנים הם זקנים משועממים, וכל תושב משוכנע במיליון אחוז שבעלי הברים הם עבריינים, מאפיונרים שמשלמים פרוטקשן. אז אין שיח, רק התמרמרות והמון עצבים".
"יש היום פעילות שוטפת לפתור את הבעיה", אומר חבר המועצה אלון סולר, אף הוא מ"רוב העיר". "החוקים בנושא ברורים, ואם עסק מפעיל מוזיקה שמפריעה לתושבים אחרי 23:00 בלילה, זה אסור. אני לא אומר שהבר צריך מיד להיסגר אלא שצריך להיות תהליך אחר וקבוע, שאנחנו עובדים עליו כרגע.
"חשובים לנו התושבים וגם העסקים וגם היתרי הלילה, שהם הכנסה גדולה מאוד. הטעות הכי גדולה היא לסגור את מקומות הבילוי במתחמים סגורים. יש כאלה שאומרים שבאיזור מגורים לא צריך להיות בר. אני עדיין שותף בבר באבן גבירול, בלונדון מיניסטור. זה רחוב ראשי, ויש בו הרבה תושבים, ובכל זאת, הבר הזה לא מפריע לאף אחד, ואין שום סיבה שהוא לא יעבוד.
"יש כאלה שלא מבינים את זה, שמתחמים סגורים מגבירים אלימות, נותנים שירות ללא תל אביבים, ויוצרים בעיה עם התחבורה הציבורית, בעיקר בסוף השבוע. יותר מזה, הם לא נותנים מענה או תחליף לאלה שמחפשים בילוי בבר שכונתי".
זמיר: "אותי לא מעניינים בעלי העסקים. לא הלך להם, הם יפתחו בר במקום אחר. מעניינים אותי מאה אלף התושבים שרוצים לשתות קפה ב-4:00 בבוקר, שחיים ומבלים בתוך העיר הזאת. אחד המחירים שצריך לשלם כשגרים באיזור מעורב הוא קצת יותר רעש וקצת יותר בלגן. אם אין את זה, זו סתם עיר".
זה ייפתר מתישהו?
"יש לי במשרד מכתב משנת 1949, שחתומים עליו כל אמני הבימה והקאמרי הגדולים ביותר של אותם זמנים - חנה רובינא, אלכסנדר פן, שלונסקי - ומבקשים בבקשה חריגה להשאיר את קפה 'כסית', שהיה אז הכול בשבילם, פתוח עד 2:00 בלילה. אני רק יכול לומר שהדיון הזה קיים מאז ומעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
