בגובה העיניים עם אורה אחימאיר

היא נולדה בשמואל הנביא וגרה בקטמון. היא פריקית של רקמות ועבודות יד, ומתעמלת קבועה ב"סטודיו סי". 1,614 מילים עם אורה אחימאיר (68), נשואה +2, מנכ"ל מכון ירושלים לחקר ישראל, שעוקבת אחרי עבודתו של בעלה יעקב, ופורשת מתפקידה בשל החלום לכתוב

רונית מזרחי, עמית בוניאל | 27/12/2009 15:56 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
ירושלים
"עיר הולדתי. עיר שאני מחוברת אליה בכול נימי נפשי. עיר בעלת יופי בלתי נתפס ובצדו כיעור והזנחה. יש בירושלים אזורים שההתדלדלות שלהם וההזנחה שלהם ממש מעוררת כאב, אני מתכוונת לאיזור מרכז העיר היום. אני עוד זוכרת אותו בשנים היפות והטובות שלו, כשהוא היה מרכז ראוי, החנויות היו יפות וראויות לשמן, הייתה בו תחושה של אינטימיות של קהילה. היום הוא מדורדר ועלוב והחנויות הולכות ונעשות יותר זולות ודלות והמרחב הציבורי כולו מלא אבק ויש מין תחושה של חוסר תקווה לעתיד. הסוחרים מיואשים, הולכי הרגל מיואשים, הנהגים מיואשים. שלא לדבר על ההזנחה בשכונות - פחי זבל שעולים על גדותיהם, מדרכות מלאות מהמורות, המון בתים יפים שיכולים היו להיות פנינים מכיוון שיש בהם מורשת בנייה והיסטוריה עם המון תוספות מכוערות, חוטי חשמל משתלשלים, כאילו אין יד מארגנת ומטפלת. זה לא צריך להיות כך. זה יכול היה להיות אחרת והדברים האלה מכאיבים לי".
איור: עמית בוניאל
אורה אחימאיר. איור: עמית בוניאל

שמואל הנביא
"נולדתי בירושלים ברחוב שמואל הנביא הרבה לפני שהוקמה המדינה, בבית סוציאליסטי. למדתי בבית החינוך לילדי עובדים ועברתי כאן את מלחמת השחרור. יש לי זיכרונות מאוד טריים מהמלחמה. מלבד השנים שעשיתי בחו"ל בגלל שליחויות של בעלי, חייתי כל חיי בירושלים וכיום לא עולה על דעתי שום מקום אחר שאני רוצה לגור בו".

צופים
"זה היה ביטוי של מרדנות כי כולם הלכו לשומר הצעיר או לתנועה המאוחדת בהיותנו בית ספר סוציאליסטי. המרדנות שלי התבטאה בזה שהלכתי לצופי מצדה, אני אפילו לא יודעת מה הסיבה שהביאה אותי לשם, אבל אהבתי את זה מאוד ונשארתי שם".

קטמון
"היום היא שכונה מאוד נעימה, יש בה תמהיל של דתיים ולא דתיים, חובשי כיפות וחילונים, נכון שבשנים האחרונות מתגבר האלמנט הדתי אבל אלה הם דתיים ציוניים, דתיים עובדים, דתיים שחיים ונותנים לחיות, דתיים שאכפת להם מאיכות החיים בשכונה שלהם. הבית שלי הוא בית ישן, אבל השכנים משתפים פעולה להפליא בכל מה שנוגע לתחזוקת הבית, טובת הבית, טובת הכלל. בימי

שישי בערב המרחב הציבורי נעשה דתי, אנשים הולכים על המדרכות, מתגודדים ליד בתי הכנסת. הרחובות מתמלאים באנשים ההולכים אל בית הכנסת ומבית הכנסת, בעיניי זה יפה, זה חלק מהאווירה המיוחדת של ירושלים. בלי להיות כפייתי ובלי לחסום שום אפשרות של נסיעה בשבת או מוזיקה בשבת. אנחנו גרים שם 34 שנה בבית משותף, פשוט, נחמד אבל זה מאוד מוצא חן בעינינו".
 
הפגנות נגד הרכבת הקלה.
הפגנות נגד הרכבת הקלה. "הסבל סביבה הוא ללא נשוא" צילום:פלאש 90

רקמות
"אני פריקית של רקמות ושל עבודות יד. לכל מקום שאני נוסעת אליו בעולם, אני אוספת דוגמה והקירות בבית שלי מקושטים יותר ברקמות מאשר בתמונות. הדבר הבולט ביותר הוא שטיח רקום שקניתי לפני שנים רבות במצרים שהוא עבודת יד שעושות משפחות שהיגרו למצרים לפני מאות שנים מפרס והביאו את המסורת הזאת איתם, ורק הם עושים את הסוג הזה של עבודת מחט. זה מאוד יפה ואף פעם לא ידעתי את ערכו האמיתי של הדבר עד שלא קראתי יום אחד במגזין של המוזיאונים הלאומיים בוושינגטון כמה מיוחדת ונדירה היא עבודת היד. אני שומרת על השטיח הזה. הוא בעיניי חשוב ויפה מאוד. אני בעצמי לא רוקמת אבל יש לי הערכה רבה לעבודת יד של נשים ומכול העבודות האלה, הרקמה מדברת אליי".


מכון ירושלים לחקר ישראל
"המכון הוא פרי חזונם של טדי קולק ומירון בנבנישתי. הם הגו את הרעיון להקים מחוץ לממסד העירוני ומחוץ לממסד הממשלתי. גוף שיחקור ויחשוב על כל נושא מדיניות שקשור לירושלים, סביבתי, חברתי, פוליטי, משפטי וכלכלי, כל טווח הדברים. הרעיון הנכון היה שהעירייה תמיד נתונה ללחצים דחופים ולחצים פוליטיים וכספיים וצריכה לכבות כל הזמן שריפות ולעסוק כל הזמן במיידי. אין לה את הלוקסוס הזה של לשבת בשקט, לחקור ולתכנן, לאסוף נתונים כמו שצריך ולנתח אותם ותמיד יש הטיות של דברים, ולכן הגוף הזה צריך להיות מחוץ לממסד.

הוא נבנה לפי מודל של מה שנקרא בארצות הברית טינק-טנק. אנחנו קמנו על פי מודל של מכון שאינו פוליטי ונאסר עליו להיות פוליטי, והוא לא ניזון לא מהממשלה ולא ממפלגה ולא מהעירייה, הוא מתקיים מקרנות מחקר פרטיות בעולם, הוא עושה לפעמים פרויקטים בשביל העירייה או הממשלה אבל בבסיס שלו הוא עצמאי כדי שהוא יוכל לבקר מדיניות קיימת. הקמנו את המכון ממש מאפס, הבית הזה היה בית מגורים, גרו בו אנשים ולנו היה חדר אחד בקומה השלישית, 'קרן ירושלים' השיגה לנו מענק קטן מאוד ואמרה לנו תתחילו עם זה וזה מה שיש, החלטנו לשמור על הכסף וכל אחד מאיתנו קיבל רבע משכורת, הבאנו ריהוט שהאוניברסיטה העברית זרקה. הריהוט הזה נשמר כבר יותר מ-30 שנה כדי לזכור תמיד מאיפה באתי".

מנכ"ל
"במידה רבה מאוד המכון הוא אינטימי. מכון שהרוח שלו היא רוח של צניעות ושל שיתוף ואין בו את השואו-אוף והניכור שיש בחלק ממכוני המדיניות, שהם יותר אליטיסטים, מופנים ליחסי ציבור רעשניים. האמנתי מאוד בעבודה שקטה ויסודית ובתדמית של סולידיות, רצינות ואחריות, וזה מה שניסיתי לטפח. הצוות שלנו קטן וצוות החוקרים הוא פשוט מעולה, אנשים פשוט מעולים ויש אווירה של שיתוף ושל יכולת לעבוד יחד, שהיא נדירה במוסדות אקדמיים, ואני גאה על זה".

ניר ברקת. מאמינה בכנות כוונותיו
ניר ברקת. מאמינה בכנות כוונותיו צילום: אריק סולטן

ניר ברקת
"כניסתו של ניר ברקת היא מאוד מבורכת מבחינתי. קודם כל מפני שהוא לא זר לחשיבה הזאת של תכנון אסטרטגי ואיסוף נתונים וחשיבה לטווח רחוק, הוא גדל על המושגים האלה, הוא מאמין בהם. הוא הסתובב במכון הרבה מאוד לפני שהוא נעשה ראש עירייה ומאוד הערכתי את הרצינות שלו ואת היחס היסודי שלו לדברים. חמש השנים שבהן הוא שהה באופוזיציה הוא כל הזמן פעל ולמד והתעדכן ועשה, הדברים האלה מאוד הרשימו אותי ולכן כשהוא נכנס לתפקיד מאוד שמחתי. אני רואה את התפנית בעירייה היום. כמובן שאנחנו מאוד רחוקים מהפתרונות הנכונים, אבל הכיוון הוא נכון וכך גם הרצון, ואני מאמינה בכנות כוונותיו".

הרכבת הקלה
"הדבר הראשון שאני מקווה שברקת יגשים במהרה בימינו זאת הרכבת הקלה. הסבל סביבה הוא ללא נשוא וההזדהות שלי עם הסוחרים במרכז העיר והשוק היא מעומק הלב. האנשים האלה סובלים סבל איום, וכל העיר נראית בעיניי במצב איום. הרכבת יכולה להיות המפתח ליציאה מן המשבר ואני מחזיקה לו אצבעות שיצליח".

בנימין נתניהו
"איש מוכשר להפליא. הדובר הרהוט ביותר שיש לישראל, הייתי מאוד שמחה לראות אותו בתפקיד המסביר הלאומי במשרה מלאה של ישראל, כי אין מי שעושה את העבודה הזאת טוב כמוהו".

תרומות
"זה התפקיד המובהק של המנכ"ל. אצלנו גם החוקרים מטים שכם ועוזרים לגייס את הפרויקטים. לאחר כל כך הרבה שנים אני עייפה מזה מאוד, זו עבודה שוחקת, זו עבודה שלעתים קרובות היא יותר לא נעימה מאשר נעימה. כשפוגשים את התורם המשכיל, המעוניין, המבקש לדעת, זו חוויה מאוד נעימה. אך לפעמים נפגשים בפקידים עם ראש קטן וזה מאוד לא נעים".

פרישה
"אני כבר הרבה שנים חולמת על חיים של כתיבה, אני חולמת על כתיבת ספרות ואני עוד לא יודעת אם אצליח, אבל החלטתי שאני חייבת לנסות. החלטתי לחיות אורח חיים של כתיבה וממש לשבת ולעבוד - כפי שיצאתי בכל בוקר לעבודה, אצא בכל בוקר לכתוב. אני לא יודעת מה ייצא מזה, אבל זאת התכנית. יש לי רומן בראש שמבוסס קצת על תחקיר משפחתי, חלקו עובדתי ושייך לתולדות המשפחה, וחלקו יהיה מומצא. זאת ההרפתקה החדשה שאני הולכת אליה".

חברת ביטוח
"העבודה הראשונה שהייתה לי בגיל 15. הייתי צריכה לעזור לכלכלת משפחתי. בשעות אחר הצהריים הייתי פקידה בחברת הביטוח 'בן צור'. אז שילמו שכר לימוד ולאבי לא היה, אז עזרתי לפרנסת המשפחה והייתי מאוד גאה שאני אדם עצמאי שמרוויח כסף וקונה לעצמו ולאחותו בגדים, אדם שמשלם בעד שכר הלימוד שלו. הילדים שלי אומרים לי יא מסכנה, אבל בכלל לא.

יעקב אחימאיר
"את יעקב הכרתי כשהייתי בת 17. אנחנו נשואים כבר 48 שנה. הוא בן זוג שתמיד מעניין לחיות איתו, אדם מעמיק מאוד ומשכיל מאוד והגון מאוד, והקריירה שלו, שאני עוקבת אחריה, היא קריירה רצופה של דרכים שאני מאוד מאמינה בהן, אמינות ויושר והשקעה, עבודה יסודית מבלי להתחנף לאף אחד, מבלי להיות פוליטי ומבלי ליפול לפחים פוליטיים. נפגשנו במרתפים של מנזר רטיסבון, כשעסקתי במיון ספרים.

יעקב אחימאיר.
יעקב אחימאיר. "הוא ליווה אותי הביתה וככה צמח רומן" 

"לא כל כך שמנו לב אחד לשני, אבל הסטודנטים שעבדו איתנו, חברים שלנו, חשבו שאנחנו זיווג מאוד מתאים וארגנו לנו תמיד משמרת ערב יחד, כך שהיינו צריכים להישאר בערב לסגור יחד את הספרייה, ואז הוא היה צריך ללוות אותי הביתה וככה צמח רומן. הולדנו שני ילדים נפלאים שאנחנו כל הזמן משתאים איך יצאו מאיתנו אנשים יפים ומוצלחים כל כך, ויש לנו שישה נכדים מקסימים וחיי משפחה מאוד מספקים ומהנים".

כתיבת ספרים
"'2000-1900 מאה שנות תרבות' הוא ספר שעבדתי עליו במשך שלוש שנים עם חיים באר. עשינו בו סקירת של כל מה שנוצר בתרבות העברית בארץ ישראל משנת 1900 ועד שנת 2000, זו הייתה משימה מונומנטלית.

אופרה
"אני אוהבת לשמוע אופרה. כמעט כל סוגי המוזיקה מדברים אליי. אני יותר אוהבת את האינטימיות במוזיקה מאשר את השואו, אבל אני מוכרחה לומר שהאופרה הולכת ונעשית ידידותית לקהל".

העיר העתיקה
"המקום הכי מרתק בעולם. היו שנים שיעקב ואני הלכנו בכל שבת לעיר העתיקה ותמיד גילינו דברים חדשים. יש מקומות שאנחנו תמיד חוזרים אליהם. אנחנו מאוד אוהבים את הרובע הארמני. אנחנו מסתובבים הרבה מאוד בשווקים בכנסיות, כל מה שקשור למורשת היהודית וכל פעם זה אושר בלתי נדלה. גם שם מאוד כואבת לנו העזובה. זו פנינה יחידה בעולם, מוזיאון חי של תרבויות של שפות, של טיפוסים של אמנויות, ואפשר לשדרג אותה עשרות מונים".
 
העיר העתיקה.
העיר העתיקה. "זה אושר בלתי נדלה" פלאש 90

דמוגרפיה
"מה שאני רואה במחקרים של המכון, מאוד מדאיג אותי. מדאיגה אותי העזיבה של המעמד הבינוני, מדאיגה אותי העזיבה של הצעירים המשכילים. אני שמחה לראות שיש היום תנועות של צעירים שפועלות לארגון הכוח הצעיר בעיר ואיזושהי עשייה שתבלום את היציאה של הצעירים. אחד המחקרים שלנו הראה שהמון סטודנטים שנרשמו לאוניברסיטה העברית התקבלו אבל לא מימשו את זכותם ללמוד כאן, כי ירושלים קשה להם או לא מספיק אטרקטיבית להם. דברים כאלה מאוד מטרידים אותי".

אורי לופוליאנסקי
"עברי לשאלה הבאה".

לונדון
"זו העיר שבה נולד בני הבכור וחיינו בה בשנות השישים שהיו שנים נפלאות בלונדון. ראינו אותה משתנה לנגד עינינו, בשנים שחיינו בה חיינו את כל גדולי השחקנים של המאה העשרים ואת כל גדולי המוזיקה, צרכנו שם תרבות כמו מטורפים ועד היום אנחנו מתרפקים על הזיכרונות של לונדון בשנות השישים. מה גם שגרנו בצ'לסי עם כל שינויי האופנה. המהפכה התחוללה לנגד עינינו".
 

לונדון.
לונדון. "צרכנו שם תרבות כמו מטורפים" רויטרס

גובה
"הרבה שנים הצטערתי על זה שאני כל כך קטנה, אבל לשמחתי הילדים יצאו גבוהים בזכות בן זוגי. במשך השנים זה הפסיק להפריע לי".

בישול
"מאוד אוהבת לבשל, בשנים האחרונות זה נוטה להיות בישול בריא. תמיד אהבתי לבשל ובזמן שעמד לרשותי השקעתי בלבשל".

"סטודי סי"
"אני מתעמלת מתמידה ב'סטודיו סי', בשנה האחרונה נעדרתי בגלל בעיות בריאותיות, אבל בשנים האחרונות אני מתעמלת כמעט בכל יום".

אורה אחימאיר
"מצפה לפאזה חדשה בחיים". 


כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים