אניני טעם: חוג הגסטורנומיה שכבש את אשדוד בשנות ה-60

"אבירי השולחן העגול באשדוד" - זו הכותרת שנתתי לכתבה על אנשי חוג המגש, כשסיפרתי עליהם בשנות ה-60 ככתב צעיר ונמרץ. וזו הכותרת שאני נותן להם, כאיש פחות צעיר ופחות נמרץ, כשאני נזכר בהם עכשיו

משה אדמון | 31/12/2009 14:44

גסטרונומיה, או בלשוננו אמנות האכילה, לא נחשבה בשנות ה-60 נושא שאנשים מן היישוב הקדישו לו מחשבה או תשומת לב. מי התעניין אז בבישול, ברזי מתכונים, בתיבול? אכלו וזהו.

שלמה דונסקי ומשה פאלק צילום: ארכיון פרטי

ולא שלא נהנו באותם ימים מארוחה טובה. נהנו. אבל לא עשו ממנה עניין. אכלו, שבעו ובלי הרבה גינונים קמו והלכו. לא צקצקו בלשון ולא התעמקו במתכון. ופתאום, קם לו חוג לגסטרונומיה ודווקא באשדוד.

למען האמת, ייאמר שחברי חוג המגש, כך קראו לו לחוג הזה, לא היו מבינים גדולים באוכל וגם לא אניני טעם בעלי חך מפונק ומעודן. בפירוש לא. אז מה פתאום חוג לגסטרונומיה? דווקא גסטרונומיה?

נו, באמת. מה ציפיתם שחבר'ה צעירים, שהתגלגלו לאשדוד מפה ומשם, יעשו? יפתחו חוג למחשבת ישראל? בחורינו לא ביקשו בעת ההיא להתעמק במופלא או להרחיב אופקים, אלא ליהנות, להשתובב, להפיג מתחים.

מחפשים תוכן ועניין

אבל מה, בשנות ה-60 לא היה באשדוד, מקום קטן ונידח, היכן לבלות. וחברי חוג המגש, שרובם הגיעו מיישובים ותיקים בהם הורגלו לחיי חברה ותרבות מסודרים, לא היו מוכנים לשקוע בחיים אפורים ומשעממים, חסרי תוחלת ועניין.

מאחר שהיו צעירים, חדורי מרץ והתלהבות, חיפשו מטבע הדברים פתרונות מעניינים, יצירתיים. ואז, באחד הימים, זרק מישהו, לך תזכור מי, ככה סתם, ספק בצחוק ספק ברצינות, רעיון שנשמע תחילה מנותק משהו, שלא לומר מוזר, תמוה: לפתוח חוג לגסטרונומיה.

נו, טוב. לא בטוח שהשתמש במילה זו דווקא. אבל זה, פחות או

יותר, היה הכיוון, הרעיון. למשמע הדברים, אולי קצת צחקו שם והתבדחו, ואולי לא, מי זוכר. ואולם, הרעיון כשלעצמו, נקלט. תפס תאוצה. עובדה, כעבור זמן מצאו עצמם החברים ישובים סביב שולחן עמוס במאכלים וגודשים צלחות במגוון תבשילים.

אך לאכול סתם כך, בלי תוכן, בלי עניין? רק ללעוס, לגרוס, לדחוס מזון? כל עוד נערכו המפגשים בחוג מצומצם, במסעדה הקטנה של עזרא בקליפורניות, מילא. ואולם, כשמספר הסועדים גדל והתרחב, הועבר החוג לאולם "השושנים" ואז נתבקש, מטבע הדברים, משהו שונה, אחר, יותר מתוחכם, בעל תוכן ועניין.

שם דבר בארץ כולה

מאחר שכך, הוחלט שבמקום סתם תבשילים, יוגשו לבאים מאכלי עמים ולארוחות יוזמנו אורחי כבוד: שגרירים. כל ארץ והמאכלים המאפיינים אותה, כל מדינה והשגריר שלה.

מאז הפכה כל ארוחה בחוג המגש, לטכס. לחגיגה. חברי הנהלת החוג, שאול בן-שמחון, לוי שמעוני, אברהם הדר ויהודה נחשון, לבושים בבגדים חגיגיים, קיבלו את פני הבאים בכניסה לאולם בלחיצות ידיים ובמאור פנים.

משה ברוק צילום: ארכיון פרטי

והיו שם, כמובן, פעילים נוספים, כמו יוש גרנות, שלמה דונסקוי ומויישה פלק, שלמרבה הצער כבר אינם בחיים. משהתיישבו כולם ליד השולחנות, נפתח הערב בתקיעת חצוצרה. מי תקע? מוטקה ברוק. אלא מי? ועל ההמנון שחובר במיוחד לכבוד חוג המגש והושר בכל פגישה, כבר סיפרנו? ועל ההווי המיוחד, שהתגבש שם בחוג, כבר דיברנו?

בקיצור, היה שם אוכל והייתה שתייה, היה הווי והייתה אווירה והסיפור הצמיח כנפיים, פרץ החוצה ותפס תאוצה. דיברו על חוג המגש האשדודי ברדיו וכתבו עליו בעיתונים. הטלוויזיה עוד לא שידרה אז. תוך זמן קצר הפך חוג המגש לשם דבר בארץ כולה ולא היה כמעט איש שלא שמע עליו או לא קרא עליו.
מאז קמו במחוזותינו חוגים רבים, כולם חשובים, כולם מעניינים, אבל כמו חוג המגש הכל כך ייחודי, הכל כך צבעוני, לא קם, לא באשדוד ולא במקום אחר.