עוד מורפין, דוקטור: דורון ברוש חזר מאיכילוב, בקושי
זה התחיל עם צביטה במותן והמשיך עם נסיעה לאיכילוב בארבע בבוקר, עשר שעות במיון, כאבים שלא הכרתם, סי-טי וליפסטיק כתום של רופאה. חזרתי מן הכפור כדי לספר: היה חרא
ושיגרה אותי לאיכילוב.
היה חרא. לא נהניתי. לא ממליץ. ויש לי גם כמה מסקנות על רופאים ובתי חולים. אבל קודם כול הסיפור. זה התחיל בשלוש בלילה. התעוררתי עם צביטה במותן. המחשבה הראשונה הייתה, זה התחיל. רציתי להעיר את בעלי ולהגיד לו מותק התינוק יוצא, בוא ניסע לבית חולים, אבל נזכרתי שאני גבר ואני לא בהיריון. מה שהתניות עושות לבן אדם. אחר כך הפסקתי לצחוק כי הצביטה הפכה לתחושה של פלייר שנסגר באכזריות על המותן.
זחלתי למחשב, חיפשתי בגוגל טלפון של רופא בהזמנה הביתה, אחות נחמדה במבטא רוסי אמרה, תוך שעתיים יגיע רופא. לחשתי לה, מאמי, אני מתפתל מכאבים, לא יכול לחכות שעתיים, תעשי משהו. שמעתי בקול החם שלה שנגעתי ללבה. היא אמרה, חכה רגע מתוק.
שמעתי התדיינות ברקע, והיא חזרה אליי במבטא הרוסי החמוד שלה ואמרה, רופא יגיע תוך שעתיים.
רק לא מיון. רק לא חדר מיון. לבית חולים יש את הזמן שלו. הזמן החיצוני המוכר, זה שדופק בלי הפרעה, שישים שניות כל דקה, שישים דקות כל שעה, נבלם ברגע שאתה נכנס לתוך כתלים של בית חולים. בתוך בית חולים הזמן לא תופס. לא קיים. הכול דומם. אתה דומם. אתה הופך לירק מוטל על מיטה, שעות על גבי שעות על גבי שעות. פעם בנצח עוברת אחות. מתי יגיע רופא? עוד מעט. עוד שני נצחים. כשהמשיח יבוא, יבוא הרופא. בינתיים תזדקן בשקט על המיטה. תירקב. כואב לך? תכף יבוא רופא. מתי? תכף. מתי תכף? עוד מעט. תשכב בשקט אדוני.
רק לא חדר מיון. בסוף נסעתי לחדר מיון. הנשיכה של הפלייר במותן הפכה לנעילת מלתעות אכזרית של אמסטף. ארבע בבוקר, בזווית של תשעים מעלות, נוהג ברחובות הריקים לאיכילוב. אפילו עם אמסטף על המותן לא יכול שלא ליהנות לשנייה מהרחובות הריקים של תל אביב. נוסע באדומים בלי חשבון. עוד שמינית של תענוג. מגיע לוויצמן, נכנס לחניון. מטפס דרך קניון ויצמן, יוצא לכביש של חדר המיון. אמבולנס עוקף אותי ביללה. גשם מטפטף לי על הראש. מגיע למיון, מסתכל על השמים, אומר להם אדיוס, אומר אדיוס לזמן בני האדם. והשאלות: מה הבעיה אדוני, איפה כואב אדוני, תמדוד חום אדוני, היו מחלות קודמות אדוני, תיכנס לחדר ארבע אדוני. מתי יבוא רופא? עוד מעט. תשכב בשקט אדוני.
דחפו לי זריקה משככת. האמסטף משחרר שתי שיניים. הרופא מתעכב. יגיע עם ההסעה של המשיח. אז יש זמן להכיר קצת את השכונה. במיטה מצד ימין שלי שוכבת זונה שניסתה לפלח משהו מפיצוצייה. בעל הפיצוצייה ריסס אותה בגז מדמיע. היא בוכה. כשמסיטים את הווילון אני גונב מבט. בת שלושים. נאה. פנים מודלקים באדום מהגז. עיניים עצומות ודולפות. לקחת סמים היום, שואלת האחות. היא מתחילה בלא, מה פתאום. גומרת בכן חלוש.
בצד שמאל שלי שוכבת עוד זונה. אחות מעבירה משמרת לאחות, מתארת את המקרה. מישהו פוצץ לבחורה את הפנים. אף מרוסק, ארובות עיניים מרוסקות. המפוצצת שוכבת בלי תנועה. למה לא צורחת מכאבים? כי היא שיכורה כמו שלושה סוסים. רמת אלכוהול בדם 360, שזה כנראה מה ששותים שלושה סוסים.
אני אצא מהמיון עשר שעות מאוחר יותר, והמפוצצת תמשיך את שנת השיכורים שלה, עם אף מרוסק וארובות עיניים מרוסקות. בינתיים אני זוקר אוזני ילד טוב מזועזעות לאגור עוד קצת אינפורמציה, אבל האחיות פורחות
כל חיי כזכר אני מסתכל על אלה בקנאה איך הם עושים את זה ככה בקלות, מן השרוול, בלי מאמץ. הוא נשען בנון שלאנט על דלפק האחיות והרופאים, עף מהאופנוע שלו, יד אחת מגובסת, חולצה קרועה, אף מחוץ פונה ימינה, קצת דם קרוש בכל מיני פינות, ומקרקס רופאה צעירה. הוא לא גבוה, לא חסון במיוחד, גם לפני הפציעה נראה שלא היה איזה אפולו יפה תואר, וזאת מסתכלת עליו בעיניים קרועות, בולעת כל מילה שלו בהערצה.
היא בלונדה קטנה, מתוקה כמו סוכרייה, עם הסטטוסקופ של הדוקטורים הגדולים כרוך סביב הצוואר הצעיר והמתוק כמו סוכרייה שלה. גם אני רוצה, דוקטורה. אני רגיש. ספונטני. ועם זאת מחוספס וגברי. בואי אני אספר לך מה אני יודע על ג'ויס ובודלייר ואבי נמני. בואי ואחבק אותך ברוך ובעוז בידי שמטפטפת לתוכה האינפוזיה. אז מה אם אין לי אופנוע ואף שבור. יש לי אבן בכליה. גם זה משהו. גם אני רוצה, דוקטורה.
כבר שעה רביעית במיון בזמן בני האדם בעולם החיצון. האמסטף חזר לנשוך. והביא גם את אחיו. אני קורא אחות. ועוד פעם אחות. אין קול ואין אחות. איכשהו אני משנע את עצמי מהמיטה וזוחל בתשעים מעלות לדלפק האחיות. אני צריך משכך כאבים, מודיע לחלל שלפני. החלל אדיש, משוחח בינו לבינו.
עדיין בזווית ישרה, כמו קשיש שגבו התקמט ואינו מסוגל להתיישר עוד, אני מבקש מהחלל משכך. החלל מצפצף. בדם קר ובאופן מחושב אני נותן שאגה שמרעידה את הכול ומשתררת, ותוך שנייה לוקחות אותי למיטה רופאה ואחות חמושות במזרק, ובפעם הראשונה בחיים אני הולך לקבל לתוך הגוף שלי מורפין.
תכף נדבר על המורפין. קודם כול נדבר על הרופאה. היא בת שלושים וקצת, ממוצעת קומה, רזונת, מופע מפואר של אר-דקו מהלך. יצירה שכאילו יצאה הרגע מז'ורנלים של שנות השישים. שיער שחור עם פס שיבה מתוכנן עוטף פנים חיוורים יפים. גבות כהות, עיניים שחורות, משקפי קרן שחורים עם נגיעה לבנה. ובאמצע כל הקונצרט השחור לבן המדויק הזה, שפתיים צבועות בליפסטיק כתום עז מתריס.
מתפתל על המיטה בכאבים לא יודע ממה להיות מהופנט קודם - מהליפסטיק, מחוטי השיבה בשיער, מהטוב שקורן ממנה, ועוד אני מתלבט, אני חוטף בתחת את המורפין, שתוך שנייה מטיס את הגוף שלי לשמים בזרמים מבעבעים בכל וריד, מעיף את הכאב לקיבינימט ו-זהו. לא התעלות, לא ריחוף, לא אושר, לא בטיח. בשביל התענוג הזה אני לא הולך לרוקן את המשפחה שלי ממכשירי החשמל ולמכור בשביל מנה.
עשר שעות במיון, כבר בא המשיח, ראו אותי שלושה רופאים, עברתי סי-טי, מוששתי, נדקרתי, נבדקתי, והנה בא זמן סיכום ביניים. אני בלי כאבים (המורפין, המורפין). האורולוג מודיע לי שעברה לי אבן בכליה, נפלטה, והיא אשמה בכאבים, עכשיו אני בסדר, ומבחינתו אני יכול ללכת הביתה. הכירורג לא מרוצה מבדיקות הדם, ורוצה לאשפז אותי במחלקה פנימית. הפנימאי אומר שמה פתאום, אם לאשפז אותי, אז במחלקה אורולוגית. והאורולוג אומר שלא צריך לאשפז אותי.
ובאמצע הלופ של הדוקטורים הנכבדים שאין להם מושג מהחיים שלהם אני נמצא. אז אני אומר להם תודה רבה, חפשו אותי בסיבוב, והולך הביתה. עשרים וארבע שעות מאוחר יותר, אני בחזרה במיון, מקופל מכאבים, ועל זאת בפרק הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם