עמרם מצנע: העשור הזה היה החמצה אחת גדולה
עשור מטורף במיוחד עבר על ראש העירייה המיתולוגי של חיפה: ראשות העירייה בתקופת הפיגועים הגדולים, התרסקות פוליטית מול שרון, וכמובן - השליחות בירוחם. "אם נמשיך לא להיות אמיצים ולא לדעת לקבל החלטות קשות, נהיה בבעיה", הוא אומר. ראיון
אבל גם הכישלון ההוא מול אריאל שרון שהסתיים בפרישה מהחיים הפוליטיים במסגרת הארצית, לא פגע בתדמית הנקייה של מצנע כפוליטיקאי מזן אחר, והוא מצא עצמו מחוזר על ידי פוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית, אם כדי לשוב למרוץ על ראשות עיריית חיפה ואם כדי להתמנות למפכ"ל המשטרה. על הדרך, הכריע מצנע גם בעניינו של תת אלוף משה "צ'יקו" תמיר.
אם הייתם שואלים אותו לפני מספר שנים, גם הוא לא היה מאמין בחיים שרגע לפני תום העשור ימצא את עצמו מנהל את ירוחם, ומעניק לה לגיטימציה וחשיפה שגם בחלומותיהם הוורודים לא האמינו התושבים שיזכו לקבל.
"זה הדבר הכי הזוי וגם הכי מדהים שקרה לי", מספר מצנע. "במסגרת הסיורים בארץ לפני הבחירות לכנסת ניגשה אליי גברת בירוחם ואמרה לי, 'אתם הפוליטיקאים תמיד יודעים לבוא לפני הבחירות ואחר כך לא רואים אתכם'. ואז אמרתי לה, 'אני מבטיח לך שאחזור'.
"לא היא ולא אני האמנו שאני אחזור לירוחם כדי להיות שם ראש המועצה. אין ספק שהעניין שאני מוצא בחיים זה מהתהפוכות הכול כך קיצוניות שאני עובר, גם בצבא וגם לאחר מכן. מה את חושבת? שהלכתי לישון עשרות שנים עם חלום שאהיה ראש עיריית חיפה? לא".
מה מביא אותך לבצע תפקיד כמו שאתה עושה בירוחם?
"אני נפגש עם עשרות ומאות קבוצות של צעירים, ואחת השאלות שכולם שואלים היא איך זה אדם עם כזו קריירה, איך החייזר הזה, מוצא את עצמו במקום כזה. אני אומר לכולם שבסוף, כשאתה כבר מסודר ויש לך מה לאכול כשאתה קם בבוקר, צריך להרגיש כשהולכים בלילה לישון שאתה נהנה מעצמך ועושה משהו עם סיפוק.
"והמשהו הזה זה להיות מחובר לחברה שאתה נמצא בה, להיות שייך כשאתה עושה משהו. אנשים
"למרות שרציתי להיות ראש הממשלה של ישראל כדי לשנות את המציאות במדינה, מצאתי את סיפוקי בלהיות ראש ממשלה של מקום קטן, ירוחם. הכוח היחסי שלי לשנות לתושבים את המציאות גדול יותר מאשר הכוח היחסי של ראש ממשלה לשנות את המציאות בארץ".
איזה עשור זה היה מבחינתך?
"ברמה הארצית זה היה עשור עם סוג של החמצות. מדברים על עשור, אבל זה יותר מעשור של החמצות. איך שלא מסתכלים על זה, אנחנו כל הזמן מחמיצים. החמצנו אפשרות להגיע להסדר עם הפלסטינים, החמצנו אפשרות להגיע להסדר עם הסורים, החמצנו אפשרויות לעשות מהפכות חברתיות במדינת ישראל. אנחנו כל הזמן מחמיצים".
לאילו החמצות חברתיות אתה מתכוון?
"למשל עמיר פרץ. זו החמצה ענקית כשאדם שבא מהחזית החברתית ומהמקום החברתי, הרס את כל מה שהוא עיצב. זה בנוי ממערכת שלמה של החמצות. אבל לא רק: אהוד ברק בא עם הבטחה עצומה, וזו החמצה. אריק שרון גם. זה עשור של החמצות. זה הדבר שהכי כואב לי והכי מפריע לי. שהכול יכול היה וגם היום יכול להיות אחרת".
מה הניע אותך לפרוש מראשות העירייה ולהתמודד על ראשות הממשלה?
"הייתי עשר שנים ראש עירייה. עשיתי פה לא מעט מהפכות וביססתי את מעמדה של חיפה כאחת משלוש הערים הגדולות בארץ. הציקה לי מאוד המציאות הישראלית. עלו אליי לרגל הרבה מאוד אנשים ושכנעו אותי לעשות את המהלך. אני לא חושב שהייתי עושה אותו מעצמי.
זה היה די נאיבי לבוא ככה בסערה. הייתי צריך להתחיל להתבוסס בבוץ הפוליטי שאליו לא הייתי בנוי ולא הייתי מוכן. ומהיותי אדם שאינו מתפשר על דעותיו, זה כמובן לא הלך. גם ההישג של 19 מנדטים היה די גדול למרות שזה נחשב לכישלון. אבל אני בעצמי לא הייתי מוכן ולא הבנתי דברים שהיום אני מבין אותם הרבה יותר טוב, שלא לדבר על זה שהפוליטיקה הישראלית הולכת כל הזמן על הסף הבלתי אפשרי.
"למרות זאת אני לא מתחרט שפרשתי מראשות העירייה, כי זו הייתה התנסות מרתקת ומעניינת באופן מיוחד. במציאות אתה לומד הרבה יותר מכישלונות מאשר מהצלחות.
זו לא הייתה התאבדות פוליטית להתמודד מול אריק שרון בשיא תהילתו?
"נבחרתי בסוף 2002 והבחירות היו אמורות להתקיים שנה אחרי, בסוף 2003. אבל אריאל שרון, בממזריות הפוליטית שלו, הקדים את הבחירות ותפס אותי כמנהיג טרי וחדש במפלגת העבודה, עם אפס ניסיון במערכות בחירות. נחתתי ישר לתוך בחירות כלליות, בלי שאני באמת מבין ויודע מה זה.
"צריך לזכור שסיעת העבודה, שנבחרה בתהליך מאוד חפוז, לא נתנה לי את מלוא הגיבוי והתמיכה כמו שמפלגה צריכה לתת ליושב ראש, ובטח לאחד שהוא לא מספיק מנוסה. ולאורך כל מערכת הבחירות היו חברי כנסת שהפריעו וחשבו על עצמם".
המאבק מול שרון היה אישי, במיוחד על רקע ההיסטוריה שלכם ממלחמת לבנון הראשונה?
"זה לא היה אישי. תמיד הייתה לי איזו שכבה של הערכה לאריאל שרון החקלאי, המפא"יניק האחרון, איש הארץ וכמובן לוחם ומפקד. במלחמת יום הכיפורים, כשהייתי מפקד גדוד, נלחמתי תחת פיקודו. זה לא היה אישי.
"מאוד מאוד התנגדתי והייתי מאוד קיצוני בדעות שלי נגד הדברים ששרון עשה כל חייו כפוליטיקאי. הרגשתי כל השנים שהנזק שהוא גרם למדינת ישראל הוא עצום, ואת זה אני חושב עד היום. שרון לאורך כל חייו, עד שנעשה ראש ממשלה, הפריע וטרפד למהלכים באופן השרוני והמאוד בולדוזרי שלו.
"בתוכי חשתי שהוא לא עושה את זה בגלל אידיאולוגיה אלא בגלל כוחניות ובגלל אופי. והעובדה היא, שכשהוא נבחר להיות ראש ממשלה הוא פינה ישובים בלי להניד עפעף וללא מכה קלה בכנף, כמו שאומרים, והיה מוכן לעוד. לכן זה לא היה אישי נגד שרון, אלא נגד מה שהוא ייצג לאורך כל כך הרבה שנים".
איך אתה מסביר את שינוי העמדות בימין בעשור האחרון?
"כשהימין נמצא באופוזיציה הוא מפריע, נלחם, מעורר מהומות, יושב על הדם ומבהיל אותנו כל הזמן. ברגע שמנהיג ימני יושב על הכסא אין לו בכלל עכבות. זה בגין, זה שרון, זה אולמרט וזה אפילו בנימין נתניהו, שעשה בזמנו את הסכם חברון וגם היום אין לו אלטרנטיבה אחרת.
וזה כבר לא פוליטי, זו מציאות. לאורך שישים שנה הימין, עם מנהיגים שחלקם אופורטוניסטים, הכשיל כל דבר ונאבק נגד כל דבר, וזו התוצאה. אלו ההחמצות הגדולות".
איזו מפלגת עבודה מצאת כשהגעת למגרש הארצי?
"מצאתי מפלגה מפורקת. כשאהוד ברק הפסיד לאריק שרון הוא עזב, והיו מאבקים בין פואד בן אליעזר לאברום בורג. זו הייתה מפלגה די מרוסקת עם חוסר פרגון למנהיג. גם לפואד לא פרגנו, לא רק לי. ומאחר שלא היה לי זמן להתחיל לשקם את המפלגה כפי שאני יודע לעשות, לעבור מיישוב ליישוב ומסניף לסניף, לדבר עם האנשים ולגייס מצביעים חדשים, אז בעצם הלכה המפלגה לבחירות עם מנהיג חדש וחסר ניסיון שלא היה בו אמון".
מתי החלה קריסת המפלגה?
"זה החל עם רציחתו של רבין, ולאחר מכן המפלה הגדולה בבחירות של שמעון פרס. זה קו השבר. בתקופתו של אהוד ברק הייתה תחושה של הנה, חוזרים לימי רבין, אבל זו הייתה תקופה שבה היו אנשים שההתמחות שלהם היא פוליטיקה ולא אידיאולוגיה. פוליטיקה של מניפולציות, של עסקות ובריתות שהזכירו לי הרבה פעמים את התכנית הישרדות. כל הזמן עושים מניפולציות וקליקות וחבורות לטובת הפוליטיקה. זה גם שינוי שקורה בשנים האלה".
אבדן אמון?
"אני מנסה למצוא הגדרות מאוד מתומצתות למציאות, ואני חושב שצריך להגדיר את הבעיה ולא את הסיבות. הבעייה היא שבן אדם לא מאמין יותר, לא בדרג הנבחר, לא במנהלים ולא במנהיגות. לא מאמינים לכלום.
"אדם קורא כתבה בעיתון ולא מאמין למה שהוא קורא, בין אם היא טובה ובין אם היא רעה. הוא שומע ברדיו פוליטיקאי מדבר, לא משנה מאיזו מפלגה, ולא מאמין לאף מילה שהוא אומר. אין אמון בצבא, בממשלה, בכלכלה ובמערכת המשפט. כשאתה לא מזדהה ולא מתחבר, גם אין לך את הרצון והנכונות לקחת בזה חלק.
"אחד הדברים שעשיתי בארבעת השנים בירוחם, ועשיתי גם בחיפה, זה לנסות לשנות את הדימוי העצמי של האנשים. מה חיפאי ממוצע אומר כשתוקעים לו מיקרופון לפה? מיילל, נכון? עיר מלוכלכת ומה לא. למה זה גורם בסוף? שאתה מאמין שאתה דפוק והמקום שאתה נמצא בו הוא דפוק. אם נשאל עשרה ישראלים ברחוב מה הם חושבים על להיות ישראלים, הם יתביישו".
איך ברק מתפקד לדעתך?
"אין כמעט מוקש שהוא לא דורך עליו. אני מכיר את ברק הרבה מאוד שנים. בנקודת הזמן הזו, למרות שאני אישית הייתי נגד הכניסה לממשלה, לברק יש שליחות. הוא אולי לא תמיד מבין אותה, אבל השליחות שלו היא בלהוביל גם לצד ממשלת ימין לכיוון של מדינה שפויה, של הסדרים. בינתיים הוא עושה את זה, כי ביבי לא היה מגיע למקומות שהגיע אליהם בלי שברק נמצא לצידו.
"הקפאת הבנייה בשטחים לזמן של עשרה חודשים תביא את המערכת לנקודת מבחן. מה יקרה אז? לא יקרה כלום, וביבי יעמוד בפני השאלה האם להתחיל לבנות. במצב כזה אין למפלגת העבודה מה לחפש שם. זה בעצם תחילת תהליך שיביא לבחירות. כי מפלגת ימין במדינת ישראל שהיא סרבנית מוחלטת לא יכולה לשרוד. ולכן ייתכן שבעוד שבעה שמונה חודשים כן תהיה פריצת דרך".
איך בכל זאת ברק, שיושב בממשלה, לא מצליח להשפיע על סוגיות שונות כמו למשל בנוגע להסכם להשבת גלעד שליט?
"לא התבטאתי עד היום בעניין גלעד שליט, ואני חושב שאנחנו עושים את כל השגיאות שבדרך, כמו רבים מאלה שעוסקים במלאכה ומבינים שאין הרבה ברירה. המחיר שנשלם הוא מחיר איום ולא טוב. זו התנהלות חובבנית, של כולם".
למה אתה מתכוון?
"אין מדיניות. אילו הייתה מדיניות כמו לחלק גדול מהדברים בארצות המערב, שאנחנו לא מנהלים משא ומתן על שבויים, אז אולי גלעד שליט לא היה נחטף בכלל, כי הוא לא היה סחורה. הוא נחטף בין השאר כי בצד השני מבינים שהוא סחורה.
"זה מתחיל מההתייחסות שלנו לכל הנושא של חטופים. יש הבדל בין שבויי מלחמה לחטופים. כל הזמן אומרים שבמלחמות היו חילופי שבויים, אבל שוכחים שיש הבדל שכאן מדובר בשבויי מלחמה. אם אין מדיניות כזו, אז בכל פעם שזה קורה צריך עם המחיר הכי נמוך ללכת קדימה ולהביא לשחרורו.
"הפעם יש למחיר הביטחוני-צבאי גם מחיר מדיני לא פשוט. יש פה מאבק בתוך הרשות הפלסטינית, בין הפלג המתון לפלג הקיצוני, ובהחלטות שנקבל אנחנו פועלים לטובת הפלג הקיצוני שלא רוצה לדבר איתנו על כלום. לבנימין נתניהו יש בעיה אישית, כי הוא הטיף כל השנים שלוחמה בטרור היא כניעה והתבטא באופן קשה מאוד נגד שחרור מחבלים. פתאום הוא עומד בראש המערכת".
אתה הראשון שדיבר לפני ההתמודדות לכנסת על ההתנתקות. איך זה להרגיש ששרון מימש את החזון שלך?
"חשוב להבהיר שהאופן שבו שרון תפס את ההתנתקות היה שונה לחלוטין מהאופן שאני תפסתי אותו. אני ראיתי בזה מהלך שיוצר אמון עם הפלסטינים ובו שני הצדדים זוכים, מה שיגרום להמשך תהליך.
"שרון ראה בהתנתקות בדיוק דבר הפוך. הוא ראה בזה עונש לפלסטינים, ועל כן גם לא דיבר איתם ולא יצר בסיס מושכל של 'אנחנו יוצאים מעזה ואתם מקבלים את עזה'. זה עושה את כל ההבדל, ועל כן התוצאה של ההתנתקות, שהייתה צריכה לשמש מנוף לחיזוקו של אבו מאזן והפלגים המתונים, התפספסה.
"שרון לא נתן את זה כהישג שאבו מאזן יוכל להציג לתושבים הפלסטינים, ולכן עזה נכבשה על ידי הקיצוניים במקום להיות מובלת על ידי המתונים. זו הייתה השגיאה הגדולה ומהבחינה הזו ההתנתקות הייתה החמצה אדירה. למרות כל זה אני חושב גם היום שנכון היה לעשות אותה, גם בצורה הזו, כי התנתקנו מעזה".
אבל זה קרה כי אבו מאזן חלש ואינו דמות דומיננטית כמו ערפאת.
"כשהיה ערפאת אמרו שהוא טרוריסט לא נדבר איתו. זו הייתה טעות, כי היה צריך לדבר איתו למרות מי שהוא היה. כשבא אבו מאזן אמרו שאין לו כוח. אז מה אנחנו רוצים? ערפאת היה המנהיג האחרון שנתפס אצל הפלסטינים כנציג הלאומיות הפלסטינית.
"נכון שהוא היה מישהו שלא הייתי רוצה לשבת איתו בבית קפה, אבל הוא יכול היה להביא את הסחורה. אז לא רצינו לדבר איתו. בא אבו מאזן שאמר 'אני נגד טרור, אני לא רוצה שימשיך הטרור כי זה מפריע לנו', אז אמרנו שהוא חלש. אנחנו לא מבינים את המצב הזה מספיק טוב".
איך נראה היום בעיניך תהליך ההתנתקות?
"הייתה פה ציניות פוליטית. כשאני ישבתי עם אריאל שרון למשא ומתן קואליציוני אחרי הבחירות, הוא מאוד רצה שנצטרף לממשלה למרות שבדיעבד אני לא בטוח, אבל נניח. הוא אמר לי שהוא רוצה ללכת לתהליכים מרחיקי לכת. לא האמנתי לו כמובן.
"אמרתי לו, 'אני הוצאתי את המפלגה מהממשלה ואתה רוצה שנחזור. תן משהו כדי שאוכל לבוא לקהל הבוחרים שלי. תפנה ישוב אחד'. ונצרים היה יישוב מבודד שסביבו רק פלסטינים. היו נכנסים לשם או באמצעות מסוק או בספארי.
"ואז הוא אמר את האמירה המפורסמת שלו, דין נצרים כדין תל אביב. וכמה חודשים אחרי זה הוא פינה לא רק את נצרים אלא את כל הישובים מסביב, כולל ישובים בצפון השומרון. בחמת זעם הוא עשה את זה".
מה אתה זוכר מתקופת הפיגועים הקשה בחיפה, שבחלקה אתה היית ראש העירייה?
"הפיגוע הראשון היה בחליסה. הייתי בחו"ל וחזרתי למחרת. הפיגוע השני במסעדת מצא והפיגוע השלישי היה כשלא הייתי ראש עירייה, בקו 37. יונה יהב עדיין לא היה ראש עירייה. הגעתי למקום כי ישבתי בבית קפה לא רחוק. זו הייתה הפתעה מאוד גדולה לכולנו. ללא שום הצדקה, כי לא הייתה כל סיבה שחיפה תהיה מותקפת".
בכל זאת, עיר מעורבת.
"ההצלחה של חיים משותפים בחיפה היא לצנינים בעיני הפלסטינים. לכן אם יש מטרה, אז
זה גם בחיפה. בעיניהם זה לא חיים משותפים, זה הכול מלאכותי. אני לא חושב שלמפגעים זה בכלל עולה בראש. אנחנו מבחינתנו חשבנו שבחיפה זה לא יקרה, ועל כן זה היה שוק גדול".
מה זה הותיר בך?
"תמונות קשות מאוד. אני זוכר את הפיגוע במסעדת מצא, שאליו הגעתי מיד כשכל הגופות עוד שכבו על הרצפה. הלכתי לכל ההלוויות ויצרתי קשר מאוד אישי עם המשפחות. זו קבוצת נשים שתגיע לבקר אותי בשבוע הבא בירוחם. וכמובן הפיגוע באוטובוס קו 37, עם כל הילדים שהיו בו. אני בקשר עם ההורים שמובילים היום את המאבק נגד שחרור המחבלים".
כיצד הפיגועים ומלחמת לבנון השנייה, שהפכה את האזרחים בעורף לחזית, השפיעו על הציבור כאן?
"גם הפיגועים וגם מלחמת לבנון השנייה הכניסו בחברה הישראלית, לא רק בחיפאים, תחושה של אי ביטחון. כי בכל המלחמות הבטיחו לנו וקיימו שהעורף לא ייפגע. אנחנו עם שחי בין הקצוות, עם עליות וירידות בקלות גדולה מאוד. אנחנו עם שנבט ויצא מתוך השואה, שהייתה גם טוטלית.
"ולכן היהודי הנודד לא מרגיש ביטחון בשום מקום, גם לא במדינת ישראל. אחרי מלחמת יום הכיפורים חזרה התחושה המחלחלת והקשה שאין פה ביטחון מוחלט, ושהצבא הגדול והעצום הזה לא יכול. אם מוסיפים לזה את פיגועי הטרור והחיזבאללה, זה יוצר את אבדן התקווה".
איפה אתה רואה את זה?
"רוב החברה הישראלית לא מאמינה שאפשר לפתור את הבעיה הפלסטינית. כשאין תקווה
אז מה מסבירים לילדים ולנכדים? מה נגדל פה אם אין תקווה? צריך להחזיר את התקווה.
זה אחד הדברים שאני אומר לאהוד ברק. אני אומר לו, 'בסדר, אז אתה לא מאמין שמחר זה יכול לקרות, אבל יש מחנה שלום ומחנה שמאל, שגם אם התקווה התרחקה צריך לרומם אותו'. אני מאמין שיש אפשרויות ויש פתרונות, אבל אצל חלק מהחברה הישראלית המנהיג שמפחיד ומאיים נתפס רציני יותר מהמנהיג שמצייר תקווה".
איך הצבא שלנו נתפס אחרי מלחמת לבנון השנייה?
"מלחמת לבנון השנייה הייתה רצופה בתקלות ובבעיות. חלקן קשורות ישירות בצבא וחלקן קשורות לדרך שבה ניהלו את הצבא. לצערי הרב היו לצבא ראש ממשלה חסר ניסיון, בלי מושג ירוק על מערכת ביטחון וצבא; שר ביטחון מנוטרל לחלוטין ומנותק לחלוטין מההוויה הצבאית; ורמטכ"ל מחיל אוויר, שהבנתו בהנעת גייסות על הקרקע מוגבלת. והנה שלושת הקודקודים של משולש הכוח.
"במלחמת לבנון הראשונה זה היה אותו הדבר. ראש ממשלה שמעריץ גנרלים, בגין. שר הביטחון אריק שרון, דורסני והרפתקן שרצה רק להביא לשינוי המשטר בלבנון. והרמטכ"ל רפול, שתמיד שאלו אותו, 'למה לא התנגדת לאריק?', אז הוא השיב, 'אריק הורג ערבים טוב, אז למה שאני אתנגד'".
איך אתה מסביר את התחושה שהצבא שלנו נחלש?
"פני הצבא הם כפני העם והמדינה. אם יש הססנות ונותנים לצבא הנחיות לא נכונות, או שלא נותנים סדר עדיפות מספיק לבניין הכוח ויוצרים מצג שווא שאין היום בעיה והצבא הופך להיות משטרה בשטחים, אז מה רוצים?
"בסוף בא המג"ד, שכל הניסיון שלו הוא להיכנס בלילה לבתים פלסטינים ולבצע חיפוש. אני פוגש נוער מצוין שחסרה לו הדוגמא האישית. ממי אמורים הצעירים האלו לקבל דוגמה? מאולמרט? מקצב? מברק? כמה מחברי הכנסת באמת יכולים לשמש דוגמה?"
צעירים רבים עוזבים בשנים האחרונות את חיפה. יש לך פתרון לבעיה?
"אפשרי להשאיר את הצעירים בעיר, למרות שזו תופעה שצעירים עוברים למרכז הארץ, לעיר הגדולה. חיפה לא הצליחה להעמיד את עצמה כמשקל נגד. גם בירוחם צוחקים עליי כשאני אומר שצעירים עוזבים את חיפה.
"יש היום כלים להתמודד עם התופעה. יש תוכנית המיועדת לגילאי 35-18, והיא מיושמת במספר ערים בארץ כולל בירוחם. אנחנו עושים הכול על מנת שהצעירים שעוזבים לשרת בצבא יחזרו לעיר עם שחרורם".
מדוע לדעתך בחיפה, שהיא אחת הערים היפות בארץ, יש בעיה עם נושא התיירות?
"לצערי הרב לא הצלחתי להשלים את פרויקט המרינה וגם לא את שדה התעופה. האופוזיציה נלחמה ושמואל גלבהרט עצר את כל הפרויקטים הללו, ועד שיונה יהב הבין זה היה מאוחר מדי. כך גם חוות המיכלים, שעל שטחה יכול היה לקום האצטדיון.
"מנהרת הכרמל יכולה הייתה גם להיות גמורה. קמפוס הנמל כבר עובד וזה יפה, אבל היה טוב אם היו מתחילים עם הדר ולא בקמפוס הנמל. נקווה שיצליח".
נושא איכות הסביבה תפס תאוצה בשנים האחרונות, בעוד שבחיפה יש תחושה של כניעה לבעלי ההון.
"אני ירוק יותר מהירוקים. חיפה במצב הרבה יותר טוב ממה שהייתה לפני 15 שנים. תל אביב הרבה יותר מזוהמת. בזמנו הייתי יושב ראש הקישון, ואת הניקיון שלו עשו בתקופתי תוך שמירה מוחלטת על הסביבה. גם במאבק צריך להיות מקצוען.
"הירוקים עיכבו לצערי את מנהרות הכרמל. אין תפיסה ירוקה, במקום לבנות לגובה הובילו תוכנית שאושרה לפיה מותר לבנות עד תשע קומות. מי ירצה לבנות כאן? זה לא כלכלי. בזמני הייתה תוכנית להקמת ספרייה עירונית בעלות של עשרים מיליון שקלים בתרומת מפעל הפיס. אז לא המרינה, לא בתי מלון, לאן נגיע?".
לאן פני המדינה בעשור הקרוב?
"אני מודאג מאוד מהאזרחים, שלא הפנימו את ההחמצות ואת זה שהמפתח להצלחה נמצא בידינו. אם נמשיך לא להיות אמיצים ולא לדעת לקבל החלטות קשות כמו בגין, שרון ובן גוריון, נהיה בבעיה. צריך להבין מה אנחנו מבקשים ולא מה אומרים עלינו.
"הבעיה המרכזית הייתה ונותרה איך להסתדר עם עצמנו ומה הם סדרי העדיפויות שלנו. לא ייתכן שכמה מתנחלים ביהודה ושומרון יקבעו לנו את סדר היום. לא ייתכן שבמדינה אחת יהיה חוק אחד וביהודה ושומרון חוק אחר. בידינו לשנות".
מי הוא איש העשור?
"איש העשור שלי הוא ברק אובמה. אין לי איש עשור במדינת ישראל ואני לא יודע לאן נגיע. אובמה הצליח להפיח תקווה, הוא בא עם רוח של אנחנו יכולים לעשות את זה לא רק כאזרחי ארצות הברית אלא בכל העולם. הוא נטע את ההרגשה הטובה, מה שמרבית מנהיגי העולם לא עשו. כל הזמן מבהילים אותנו, מדאיגים אותנו. אם זה הטילים האיראנים, או המצב הכלכלי. מה עושה האדם המבוהל? מסתגר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם