"אין יותר ילד שלנו": יאנה קלנטרוב עדיין מחכה שליאון יחזור
"בעלי אמר שמצאו אותו. הוא בא הביתה עם השוטרים. אני שאלתי 'נו, איפה הוא?' כי חיכיתי לו. אז אמרו שהוא מת. בעלי אמר 'אין יותר ילד שלנו'. סלוטייפ שמו לו על הפנים. והיה בשקית, הילד". מונולוג
יאנה קלנטרוב. "נישקתי אותו ואמרתי 'איזה קר אתה, ליאונצ'יק'". צילום: אדי ישראל
תלמיד כיתה א'1 בבית ספר "אופק". ילד טוב וחכם שאהב לשחק כדורגל וחלם להיות נהג מרוצים. בנם הבכור והיפה של יאנה וארתור ואחיה של אולנסיה, בת שנה ועשרה חודשים.
"אני חושבת שאין עוד ילד כמוהו", אמרה השבוע יאנה. "הכי חכם, שומע בקול אבא ואמא, ילד טוב". מסע הלוויה בבית העלמין באשדוד התעכב, כי יאנה לא יכלה לעזוב את בנה. "הייתי חייבת לראות את הפנים שלו, לפני שקוברים אותו", הסבירה אחר כך. "אני ביקשתי. כי הרבה זמן לא נראה אותו. הוא הולך לטיול, ככה. לא יהיו נשיקות, לא חיבוקים לאבא ואמא. נגמר.
"אז אמרתי לאנשים 'אני צריכה לראות אותו'. ונתנו לי. ונישקתי אותו. לא פעם אחת. הרבה פעמים. ואמרתי לו, ברוסית, 'איזה קר אתה, ליאונצ'יק'. כי הוא היה קר מאוד. 'איזה קר אתה, כמה אתה קר, חמוד שלי, בן של אמא'".
אישה צעירה, יאנה. עוד לא בת 30. לארץ עלתה לפני 12 שנה, כשהייתה בת 17. באה מטשקנט, בירת אוזבקיסטן. כמה חודשים אחר כך הכירה את ארתור. בעצמו עולה מטורקמניסטן. התאהבו, אבל לא התחתנו מעולם, מכיוון שהוא יהודי והיא לא רשומה כיהודייה בתעודת הזהות. אז הם "ידועים בציבור".
עברו משברים של עלייה וקליטה, אבטלה וקשיים חברתיים, אבל שום דבר לא הכין אותם לאסון שפקד אותם השבוע. צריך "לקחת כוח", אמרה יאנה. אולי תרגמה מרוסית. "לקחת כוח בכל הגוף. כי השמש עולה ויורדת, אבל הילד שלנו לא איתנו. ליאון שלי לא פה".
ביד החזיקה את צילום האולטרסאונד מההיריון עם ליאון. 1,500 שקל עלתה הבדיקה אז. סקירה מוקדמת שעשו באופן פרטי. "יש לכם בן", סיפרה שאמר להם הדוקטור. "הנה, זה הבולבול שלו", והקיף בעיגול. ואנחנו, אמרה בעברית לא טובה, "היינו על השמים". אחר כך באו חייו הקצרים של הבן, והרצח.
"נחשים", היא מכנה עכשיו את החשודים, "כי אין מילה אחרת". "בגלל שהם גמרו אותו", אמרה, "גמרו את הנשמה שלו. בהתחלה אני אפילו לא הבנתי. לא יכולתי להבין. אמרו לי שמצאו אותו. את הילד. ארתור אמר. הוא בא הביתה, עם השוטרים. אני שאלתי 'נו, מה קרה, איפה הוא?' על הילד. כי חיכיתי לו. שיחזור.
"אז אמרו שהוא מת. לא מת. הרגו אותו. רצח. ארתור אמר לי, חלש, 'יאנה, אין יותר ילד שלנו. אין'. סלוטייפ שמו לו על הפנים. היה צריך להוריד את הסלוטייפ. והיה בשקית, הילד. ילד בן שבע. עם סלוטייפ ובשקית".
מי חתולון של אבא?
"הוא נולד בחורף, בחודש דצמבר. רק עכשיו עשינו לו יום הולדת אחרון. בכיתה ולחברים בבית. קנינו שתי עוגות במאפייה. על העוגה לכיתה כתבנו 'מזל טוב, לליאון'. על העוגה בבית לא היה כיתוב. עוגה עגולה פשוטה. אני הכנתי לילדים ממתקים ואוכל. אחר כך הוא אמר שהיה יום הולדת 'הכי טוב מכולם'. 'אמא, יום הולדת משהו משהו'.
ליאון קלנטרוב. "כשתהיה גדול תצא עם הגיטרה, כל הבחורות יהיו סביבך" צילום העתק
"הרבה זמן הוא היה בלי שם. אולי חודש. כל שם שחשבנו עליו, לא התאים לו. בסוף הרב אמר לנו 'שיהיה ליאון'. מה זה אומר, 'ליאון'? 'כוח בי'. וכל הזמן אמרנו 'לי-און, עם י. לא לאון'. וכולם אמרו 'זה שם יפה, ליאון'. גם כמו 'אריה', באנגלית . או שקראנו לו 'ליאונצ'יק'. 'איך קוראים לך, ילד? ליאונצ'יק'. וגם 'חתולון'. 'מי חתולון של אבא?', ארתור היה שואל אותו, 'אני'. 'מי אוהב את אבא?' 'אני'.
"שלוש שנים ראשונות הוא היה איתי, בבית. אני לא עבדתי והיה לי זמן לשבת איתו ולעשות מה שצריך. אז בגיל שלוש הוא כבר ידע לספור. 'אחת-שתיים-שלוש'. את כל המספרים. אני לימדתי אותו. גם את הצבעים. קודם כל ברוסית. הוא לא ידע בכלל שיש שפה כזאת, עברית.
"אחר כך, קצת לפני שנכנס לגן, עברנו אז כבר לבני עי"ש, התחלתי ללמד אותו. להגיד לו כמה מילים 'תן לי יד', 'תודה רבה'. אחרי חצי שנה בגן הוא כבר ידע עברית. אבל בבית המשכנו לדבר רוסית. כל הזמן. לא ויתרנו. אני אמרתי 'עברית יש לך בגן ובבית ספר ועם החברים וברחוב'. הייתי מקריאה לו ספרים ברוסית.
"הסיפור שהוא הכי
אהב? על פיל אחד, שלא היה לו אף. אמרתי לו 'בוא נקרא סיפור אחר, ליאוני'. הוא אמר 'לא'. רצה את הסיפור על הפיל.
"פעם אחת הגעתי מהעבודה. אני מטפלת בזקנים וארתור עובד בשמירה ברחובות. משמרת לילה. ראיתי על השולחן במטבח לחם עם דבש. הרבה דבש. אמרתי 'מה זה?'. הוא אמר לי 'אמא, תאכלי, זה בשבילך. הכנתי לך אוכל, אמא'. אהב ששיחקנו יחד איתו במחשב. בסוני פלייסטיישן. 'טקן 4' ו'טקן5'. ואגרוף , בוקסים. או לראות בטלוויזיה תום וג'רי. הערוץ הזה, 'לגדול בידיים טובות' (הכוונה לערוץ "הופ", חק"ב).
"יכול היה להגיד משהו ולצחוק. לבד. להצחיק את עצמו. ילד מקסים, טוב, יפה, חמוד שלי. עושה טעות, כמו כל ילד, אבל אי אפשר לכעוס עליו הרבה זמן. כשאחותו הייתה בוכה, היה אומר לה 'אה, נקניק, מה קרה לך?'. כולם היו אצלו 'נקניקים'.
"לפני כמה שבועות קראה לנו המורה לבית ספר. הוא היה תלמיד טוב והיה מבחן בכיתה. היא סיפרה שהוא עשה את המבחן שלו ואחר כך החליף מקומות עם חבר. הלך לעשות גם את המבחן שלו. המורה אמרה 'תגידו לליאון שלא יעשה יותר ככה. אסור'".
אמא תעשי לי חומוס
"כמה דאגנו לו. כל הזמן. אפילו שבבני עי"ש מלא ילדים בחוץ. כולם מכירים את כולם. אפשר לגדל ילדים בשקט. כשהוא היה בא לבקר אותי בעבודה והולך הביתה, הייתי מצלצלת לארתור. 'ליאון יצא'. 'תפתח את הדלת'. לא הרשינו לו להסתובב בחושך.
הלוויתו של ליאון. צילום: אדי ישראל
"היה בשבילנו כמו מלך, נסיך. בבוקר הייתי לוקחת אותו מהמיטה לסלון על הידיים. הייתי מושכת אותו מהרגליים כי המיטה הייתה גדולה ואז אוספת אותו ומחבקת חזק. אחר כך היה נתלה על אבא שלו. הייתי אומרת 'מה אתה רוצה היום', אוכל, לבית ספר. הוא אמר 'תעשי לי חומוס', או 'נקניק', או 'לחם עם גבינה'. 'ומה לצהריים?' 'מקרונים'. הכי הוא אהב מקרונים. לפעמים צ'יפס. אני עשיתי. כל מה שהוא ביקש. לא עשיתי מה שאני רציתי. מה שהוא רצה עשינו. כל הזמן.
"ואהב שאני עושה לו נעים בשיער. הוא היה יושב על ידי, שם את היד שלי על הראש שלו, ואומר 'תעשי לי'. היד שלי כבר כאבה. 'תעשי לי עוד'. צייר תמיד, ציורים פשוטים. אבל אותי ואת אבא ואת עצמו ואת אולנסיה, אחותו. בית קטנצ'יק וקצת פרחים. 'משפחת קלנטרוב'.
"הלך לחוג קפוארה והפסיק. רצה חוג 'אמנות לחימה'. אני אמרתי לו 'אתה בכיתה אל"ף, עכשיו אין חוגים'. שלוש פעמים בשבוע הלך לספרייה. בשעה חמש וחצי. לקרוא. אמרתי 'תלמד טוב, תהיה לך עבודה טובה, פרנסה טובה וחיים קלים'. הוא אמר 'בסדר'. 'אם אני אדע לקרוא טוב אני אוכל ללכת לחוג?'. אמרתי 'כן'.
"רצה ללמוד גיטרה. אמרתי לו 'גיטרה, בגיל 12 מתחילים'. אמר 'אוף, אני צריך לחכות הרבה זמן'. אני כל פעם הבטחתי לו 'אתה, כשתהיה גדול, תצא החוצה עם הגיטרה, תנגן, כל הבחורות יהיו מסביבך'".
בפעם האחרונה ראיתי אותו ככה, מהר מהר. זה היה ביום חמישי, שעה שלוש בערך. אני הלכתי לקנות מתנה לארתור. בערב היה סילבסטר ואצלנו זה חג. אנחנו חוגגים את החגים של היהודים ושל הנוצרים. יש לנו עץ בבית וליאון חיכה לסנטה קלאוס. האמין בסנטה קלאוס, אבל הוא גם נורא אהב את חנוכה ולאכול סופגניות. המתנות של הילדים כבר היו מוכנות. הכל היה מוכן.
"ארתור נסע במיוחד לצומת ביל"ו. הוא קנה שם לליאון שתי מתנות. בקוגן (שם של משחק ילדים - חק"ב) כזה, ענק, מה שהוא רצה. הוא מאוד אהב בקוגנים. ורובוט. את המתנות ארתור השאיר בבגאז' של האוטו, שליאון לא יראה. כי רצינו לשים את המתנות רק בלילה, שיחשוב ש'סנטה הביא'.
"בסוף נתנו לו אותן כבר אחר כך, בקבר. והעץ נשאר לבד, בלי מתנות. הוא ראה אותי בחנות, ליאון. אני לא ראיתי אותו. הוא ראה והוא רץ אחריי. 'אמא'. נכנס בתוך החנות. אני ראיתי שהוא רק עם חולצה. אמרתי לו 'למה אתה בלי משהו חם? מהר הביתה'. הוא אמר לי 'לא קר לי'. כל הזמן היה לו חם. 'אני לא רוצה'.
"אמרתי 'עכשיו אני מתקשרת לאבא שאתה בא. שיפתח לך את הדלת'. וכבר קניתי. לקחתי את המתנה. הוא הולך ראשון ברחוב ואני מסתכלת שהוא הולך ישר לכיוון. חמש דקות הליכה. כי היו לי עוד סידורים.
"בבית ארתור בישל לחג. קודם פטריות וכבר התחיל להכין את הבשר. הוא היה עסוק. ראה שליאון לוקח קפוצ'ון כזה, סוודר, בצבע כחול. עם כובע. לקח ויצא. אמר שהוא הולך למגרש משחקים. יש שם מגלשה. הוא היה ליד המעלית, לחץ על הכפתור, וארתור בא לסגור את הדלת. הסתכל ככה, על ארתור. ארתור צעק לו 'חכה, חכה', אבל הוא כבר ירד".
איפה הילד
"כל בוקר, כל ערב, כל שנייה, אני חושבת 'אולי זה לא קרה'. אני אומרת 'לא'. אני גם מחכה שהדלת תיפתח והוא יבוא לאמא. יבוא לאבא. לאחות שלו. אני אומרת 'אוי, אוי, אוי. ילד קטן שלי', 'בן שלי חמוד'.
בית האחים סודמי בבני עי"ש. "מלא ילדים בחוץ, אפשר לגדל ילדים בשקט" צילום: פבל טולצ'ינסקי
"ביום חמישי בשעה ארבע וחצי הגיע ארתור עם הילדה הביתה. הוא לקח אותה מהגן. הוא אמר לי 'לא ראיתי את ליאון ליד הספרייה'. אני אמרתי 'עד חמש יש לו זמן להגיע הביתה. לפני שיהיה חשוך'. הוא יודע, קצת חושך, הוא חוזר הביתה מיד. אמרתי 'יש לו זמן, לילד. אולי הלך לשם, אולי לפה'. 'יש לו חברים'. 'עד חמש נחכה'.
"בחמש ראיתי שכבר חושך. יצאתי למרפסת. התחלתי לצעוק 'ליאון, ליאון', אולי ישמע. וכל הזמן, ארתור ממשיך לבשל. האוכל לא מוכן. הוא עושה ועושה ואני רואה שאין ילד. אז יצאתי. ירדתי למטה והתחלתי להסתובב. לחפש אותו.
"אמרתי לארתור 'אם הוא מגיע הביתה, תתקשר'. הייתי עם הפלאפון. והלכתי בכל בני עי"ש. איפה שהוא יכול להיות, ואיפה שהוא לא יכול. על יד הבית ספר ובאולם הספורט ובספרייה. ככה הלכתי, רואה שאין ילד. כי אני יודעת שהוא לא מתחבא. אם הוא רואה אותי הוא אומר לי.
"עשיתי את כל הסיבוב, כמה פעמים. גם ליד הבית של ה'נחשים'. שלוש פעמים הייתי שם. אחר כך אמרתי לארתור 'אני לא יודעת איפה אפשר עוד לחפש'. ארתור סגר את הגז, שם מעיל לילדה וירד גם, למטה. עם הילדה. לעשות סיבובים. שאלנו חברים שלו. אמהות. אמרו שבא והלך. בערך בארבע. רצה שיבואו איתו לשחק. חבר אחד לא היה בבית. גם החבר השני לא היה יכול.
ילד שלנו, שני נחשים
"את ה'נחשים' הכרתי. לא חברים, אבל 'שלום שלום'. כל פעם שאחד מהם היה רואה אותי, היה אומר, ככה, לאט, 'שלום, א-מא של לי-און'. או אם הייתי הולכת ביחד עם ארתור 'ש-לום הו-רים של לי-און'. ומתחילים לספר את השטויות שלהם. 'אתמול אני וחברה שלי היינו במסעדה'. מה אכפת לי?
אדיר סודמי מובל לבית המשפט בקריית גת. צילום: אדי ישראל
"פעם אחת אחד מהם בא לארתור. 'ארתיום', הוא קרא לו. והוא דיבר רוסית. למד ברחוב, לבד. לא כמו שאנחנו למדנו עברית, באולפן. בגלל זה אני אומרת 'הם לא מפגרים'. ביקש מארתור שיעזור לו למצוא את אח שלו. 'אני לא יכול למצוא אותו'. וארתור לקח את האוטו, חיפש.
"כי לא ידענו שהם מסוכנים. אף אחד לא אמר לנו. למה לא אמרו לנו, ההורים? לא סגרו אותם? בסדר. אבל שנדע חס וחלילה איפה לחפש ראשון אם נעלם הילד. שלא ארתור ילך לחפש את הילד בבוץ, עד הברכיים, ובתוך בורות. שישר, קודם, ילך אליהם. אולי עוד אפשר יהיה להציל משהו.
"ליאון כבר היה אצלם פעם אחת, לפני שנה. גם אז, חיפשתי. 'איפה ליאון? אין ליאון'. גם היה חושך. אחר כך הוא חזר הביתה. אמרתי 'מה קרה, איפה היית?'. הוא אמר 'הייתי אצל חבר חדש'. אני כל פעם אמרתי לו 'אם אתה הולך לאיזשהו מקום, אתה צריך להגיד לי. שאני אדע איפה אתה'.
"'איזה חבר?' הוא לא רצה להגיד. כל הערב עשיתי 'סיבובים', שיספר לי. הוא ידע שאני אמרתי לו תמיד 'לגדולים אתה לא הולך'. בסוף אמר 'אני הייתי אצל התאומים האלה'. שאלתי 'מה עשית שם?' 'שיחקתי במחשב'. 'מי היה בבית?'. הוא אמר 'הם ואמא שלהם'. אמרתי 'ועשו לך משהו?' אמר 'לא'.
"אחר כך אמרתי לו 'שאני לא אראה אותך שם אף פעם. לא רק לידם. ליד כל מבוגר. אם אבא לא לידם, אז אל תתקרב'. הוא אמר לי 'כן'. וגם נתתי לו עונש. חודש הוא ישב בבית. אז הוא זכר את זה. ולפני כמה ימים, היינו ליד הבית של ה'נחשים' והוא אמר 'אמא, אני כבר לא עושה ככה. אני לא הולך לאף מקום עם גדולים. אני לא רוצה להיות בעונש יותר'.
"אז אמרתי 'טוב, עכשיו אתה ילד טוב'. בגלל זה אני יודעת שהוא לא רצה ללכת לשם ביום של הרצח. אני בטוחה שהוא לא. הם אמרו לו משהו, או עבדו עליו, או אולי בכוח הכניסו אותו לבית שלהם באותו יום. כי אישה אחת אמרה שראתה אותם, את הילד שלנו ושני הנחשים, על יד הבית שלהם, מדברים, ביום של הרצח. יש על יד הבית שלהם מועדון. אולי הם הבטיחו לתת לו 'בקוגן'. אולי משהו אחר".
הבובות שומרות עליו
"ביום חמישי בשעה שבע וחצי בערב הלכנו למשטרה. עם הילדה הקטנה. אמרנו 'הילד איננו'. אמרו לנו תביאו תמונה ותעודת זהות. ארתור הביא ואני נשארתי בבית. אמרו לי 'יותר טוב גברת, תשבי בבית, אולי ליאון יגיע'. כולם אמרו 'זה ילד קטן, אולי הוא נרדם באיזה מקום'. אני אמרתי 'ליאון לא כזה'. 'אם הוא רוצה לישון הוא מגיע הביתה'. אפילו שרציתי לחשוב שזה נכון.
פינת ההנצחה לליאון בבית הספר "אופק" בבני עי"ש צילום: אדי ישראל
"המשטרה התחילה לחפש, עם ארתור. ברגל, הפכו כל מקום. אבל גם עם מסוק וג'יפים. חיפשו. כל בני עי"ש יצאו החוצה, לחפש. עשו סיבובים. נכנסו גם לבית של התאומים. שוטרת. בערך בשעה עשר. דיברה עם האמא. אמרה לה שהנחשים ישנים.
"נחש אחד יצא עם התחתונים אל השוטרת. היא הרגישה שהרגליים שלו רועדות. והוא ישב על המיטה אחר כך, איפה שכנראה היה הילד. החזיק את המיטה חזק. תפס בידיים. אבל לשוטרת לא היה אישור, אז היא יצאה. אני חושבת שהם רצו לזרוק את הילד, אבל לא יכלו כי בשמים היה כבר מסוק. אם הילד שלי היה חי בזמן הזה? אני לא יודעת.
"זה היה כבר כמעט בוקר, כשאמרו לי. ארתור והמשטרה וראש המועצה. אמרו שהילד מת. אבל לא אמרו באיזה שעה הוא נרצח ומה עשו לו. ואני לא יכולה להגיד גם עכשיו מתי בדיוק. אני אמרתי שאני לא יכולה להישאר בבית. לקחתי את כל התמונות של ליאון. לקחנו את הילדה ונסענו לאשדוד, לאמא של ארתור.
"בבית הכל נשאר ככה, עומד. הפטריות והבשר והכלים בכיור. המיטה של ליאון הפוכה. ובאתי למיטה של ליאון ואספתי בידיים שלי, ככה, את כל הבובות שהיו במיטה. שקית מלאה. הוא היה הולך לישון והבובות האלה, החברים שלו מסביב.
"הוא אהב בובות מפרווה. היה ישן איתן וקם איתן בבוקר. בגלל זה שמנו את הבובות האלה בקבר שלו. שלא יהיה לבד. רק את הבובות שהיו על המיטה שלו. כי הרגשנו שבבובות האלה יש את הנשמה שלו. ואת המתנות לחג. בהתחלה שכחנו אותן, כי הן היו בבגאז'. אבל חזרנו לקחת. ואותן לא פתחנו. שמנו לו אותן סגורות, בתוך הקבר. כמו שהוא רצה. כי הוא עוד לא ראה אותן".
לא חולמת על ליאון
"כל הזמן אנחנו שואלים מה לא עשינו טוב. אבל לא עשינו כלום, כלום. שום דבר. היינו כמו כל ההורים. בבוקר הולכים לעבודה, חוזרים, מטפלים בילדים, רוצים שיהיה בסדר. מה יכולנו לעשות?
להורים שבאים אלינו מכל הארץ, אנחנו אומרים 'תשמרו על הילדים שלכם'. שלא יקרה להם מה שקרה לנו.
ליאון. "אנחנו כל הזמן שואלים מה לא עשינו טוב" צילום העתק: אדי ישראל
"תבדקו כל שנייה איפה הילדים. תסתכלו על השכנים שלכם, מי הם. כתבנו גם מכתב לחברי כנסת. לראש הממשלה. שלא ישכחו, שיעשו משהו, שישנו את החוק. לא רק בשבילנו. בשביל ילדים אחרים.
"הילד שלנו מת. אבל יש לנו עוד ילדה. כבר היו תלונות על הנחשים האלה. למה לא עשו שום דבר? אם פדופיל הוא מפגר או משוגע אז שיסגרו אותו לכל החיים. שיהיה בבית חולים או בכלא. ארתור אומר 'מה, בית משפט מחכה שיאנסו ויהרגו ילד של שופט או שופטת?'. הילד שלנו לא מספיק?
"אני לא יודעת מה יהיה אחרי השבעה. אנחנו נחזור לבני עי"ש אבל נעבור דירה. אני אמרתי לארתור שבדירה שאנחנו גרים עכשיו אני לא רוצה לחיות. שמה חיכיתי לילד. לשמה הוא לא חזר.
"עוד לא החלטנו מה נכתוב על המצבה, אבל אנחנו כן יודעים איזה מצבה נעשה. כמו הציור שליאון עשה בסוף הגן. של מלאך. מלאך עם עיגול על הראש. כי הוא היה מלאך והלך להיות מלאך בשמים. אני לא חולמת עליו, על ליאון, מאז האסון. גם ארתור לא חולם.
"אמרו לנו שזה טוב שהוא לא בא לנו בחלום. אם היינו רואים אותו בחלומות, זה היה סימן שיש לו בעיה. אבל ארתור חלם חלום מוזר, השבוע. על בלון, בצבע תכלת, כמו שליאון אהב, שעף גבוה גבוה ויש לו חוט עד הרצפה. עד האדמה. אבל האדמה, זאת לא אדמה רגילה. זה אי.
"ארתור תפס את הבלון בחלום ועף, לאי אחר. שם יש מלון ענק ומדרגות, מסתובבות. עולות למעלה. והבלון עולה והוא תופס את הבלון. עולה איתו ומסתכל למטה, מגבוה. והוא רואה שעולים שמה ילדים, במדרגות. לבושים בלבן ובז'. 'ילדים חיים או מתים?', שאלתי אותו, 'ארתור. הילדים בחלום, הם חיים?' הוא אמר 'אני לא יודע'. 'אני חושב שלא'.
"כל פעם ליאון היה שואל אם אני אוהבת אותו. פעם אחרונה זה היה כשעמדתי במרפסת. כמה ימים לפני שמת. אני הסתכלתי החוצה והוא שיחק. הוא אמר 'אמא, את אוהבת אותי?'. אני אמרתי 'בטח'. שאלתי 'אתה אוהב אותי?'. הוא אמר 'כן'. אמרתי לו 'ליאונצ'יק, למה אתה שואל?'. אז הוא ענה 'ככה, אמא, סתם'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם