בגובה העיניים עם יגאל רביד
הוא נולד בבני ברק וחושב שירושלים עצובה. הוא היפראקטיבי. מאוהב באלפא רומיאו. ובכל שנה יש אצלו מסיבת אירוויזיון מטורפת. 1,888 מילים עם יגאל רביד (52), המגיש האולטימטיבי, שלא אוהב מסגרות ושהתכנית שלו "כך היה" חוגגת שלוש שנים
"עיר ילדותי. חייתי וגדלתי בבני ברק עד שעזבתי את הבית אחרי הצבא. חיינו שם לא כי אנחנו דתיים או אפילו מסורתיים, אלא מהסיבה הפשוטה שלאבא שלי ז"ל היה מפעל באזור ונתקענו שם. הרבה שנים חייתי באיזו מלחמה פנימית עם הסיפור הזה; זה לא מקום כיפי לגדול בו, הוא מקום קשה, תמיד היה מקום קשה, גם לפני 40 שנה. העיתונות והתקשורת האלקטרונית לא היו מפותחות כמו היום, לא יכולת לשבת עם המחשב לבד בתוך העולם שלך.
"הייתי הולך לספרייה ברמת גן, כי לא הייתה ספרייה בבני ברק, והייתי יושב וחורש שם. הייתי בולע רדיו וטלוויזיה, וכך נהייתי פריק של תקשורת – פשוט לא היה לי מה לעשות כילד חילוני בבני ברק. מה בכל זאת זה נתן לי? לנסות לראות את הטוב בכל דבר. גדלתי בין שתי אוכלוסיות שבצורה אחרת לא הייתי יכול לגדול לידן.
"אחת זו פרדס כץ; כל בני משפחות הפשע היו חברים שלי, למדתי בעממי עם האחים הררי והייתי מחליף איתם סנדוויצ'ים, הייתי נותן להם את הסנדוויצ'ים האשכנזיים והם היו נותנים לי את הפיתה עם החריימה. גם כל כוכבי הכדורגל והערסים הקוליים שרציתי תמיד להיות כמוהם היו שם. ומצד שני אלה כל הדתיים והחרדים. אם תושיבי אותי היום בין דתיים וחרדים, אני מכיר את העולם שלהם, אני מכיר את התפילות שלהם. אני לא אדם דתי, אבל אני לא הולך לאיבוד אם שמים אותי בין אנשים חרדים או דתיים, בניגוד להרבה חילונים אחרים. לכן אני רואה בזה יתרון".
גלי צה"ל
"רגשות מעורבים. מצד אחד ההזדמנות הראשונה לעבוד בתחום באופן מקצועי, ומצד שני לא הסתדרנו, אחד מאיתנו היה צריך ללכת, וזה הייתי אני. בעיקר בגלל בעיות משמעת, שידרתי מה שבא לי בעיקר. חשבתי אז שאני יכול לעשות מה שבא לי; יש לי בעיה לקבל מרות, ולא ראיתי שום סיבה לשדר בשבת ב~5:00 בבוקר שירים עבריים ישנים, כשכל החברה במסיבות מקשיבים. בדיעבד אני חושב שצדקתי".
צימט
"זה השם האמיתי שלי עד היום הזה, מעולם לא טרחתי לשנות אותו בתעודת הזהות. צימט זה בעצם צימס, שזה מאכל שאני לא מת עליו - זה שם נדיר. בשנים ההן היה צריך שם עברי ברדיו, אז רביד הוא בעצם שם במה. תמיד הייתי בתחושה שהרביד הזה זה איזו פאזה, שיום אחד אסיים עם זה ואלך לדברים שאני באמת אוהב: עסקים, תעופה, רכב - אלה הדברים שמעניינים אותי. פעם, כשהייתי מגיש את מצעדי הפזמונים, מ~1983 עד 1989, בסוף השידור המתיש הייתי אומר, 'כאן באולפן חצי מת - יגאל רביד'. אנשים זוכרים את זה".
רכב
"אבא שלי הוא מחלוצי ענף הרכב בישראל. הוא ייצר חלקים בשנות הזוהר של המכוניות הישראליות והרכבת המכוניות בארץ. אני בעצם גדלתי על מכוניות, חלקי מכוניות, אביזרי רכב ודגמים, ונהגתי מגיל 12 כשהרגל שלי בקושי הגיעה לקלאץ'. אבא היה לוקח אותנו לאיזה שדה פתוח מאחורי בן גוריון ושם הוא היה מאמן את אחותי ואותי לנהוג.
"בגיל 16 כבר נהגתי בלעדיו, ואפילו
ירושלים
"מקום יפה מאוד ועצוב נורא. ירושלים היא מרכז העצבים, כל הדרמה של הקיום שלנו בארץ, גם היסטורית, גם דתית, ודאי פוליטית. חבל שהעיר הזו כל כך משוסעת ומצולקת. אבל ניסיתי לחיות כאן, עליתי לכאן בשנות השמונים כתל אביבי. חייתי פה כמה שנים בשכירות ברחוב עזה, גרתי ליד ביבי ובובה. הייתי רואה את יצחק שמיר יוצא לטיול הרגלי שלו עם מאבטח; זה היה נורא מצחיק, ראש ממשלה הולך עם מאבטח בשבת בצהריים, הוא היה יורד מבית ראש הממשלה. בסופו של דבר קיבלתי החלטה אסטרטגית: הקריירה פה בירושלים והחיים בתל אביב. ברוך השם יש מכוניות, וככה יש לי סיבה לשרוף אחת כל שנתיים-שלוש. זה הכיף שלי, אני אוהב מכוניות ומשקיע בהן, אני מת על זה".
אלפא רומיאו
"המכונית האהובה עליי, היא מעולה. היו להם בעיות בעבר, אבל הם השתפרו מאוד והדגמים החדשים מעולים עם שם מצוין ואמינות. זה הכיף שלי בחיים - אני קונה רק מכוניות חדשות. יש אנשים שמוכנים לקנות אופנועי ים ויש כאלה שיוצאים לחופשות סקי, אני גם רואה אנשים שקונים אופני שטח בעשרות אלפי שקלים. זה הכיף שלי. ולמה אלפא? כי היא השילוב בין נהיגה של ספורט עם נוחות סלונית".
תל אביב
"העיר הכי מדהימה בעולם. טיילתי הרבה בעולם, אבל זה המקום שלי. אני גר בסמטה קטנה לא רחוק מהים, על גג. זו לא דירה גדולה, מין לופט ששיפצתי וכיף לי בו. תל אביב זה חברים, משפחה, אוויר. זה לנשום, זה תרבות וזה גם להתעצבן על הפקקים, על העובדה שאין חנייה ועל כך שהעיר הזאת נראית כל הזמן כאילו בונים אותה. כל הזמן בונים ומשפצים, מורידים-מוסיפים, אין יום אחד שקט בעיר הזאת, בשום מקום. חד~משמעית אני אומר לך את זה. כולל הרחוב שלי, אגב, שאמור להיות רחוב שקט. זו עיר שמתיישנת, כי הבנייה פעם הייתה חפיפניקית; הבאוהאוס - אז לא ידעו באילו חומרים להשתמש. אבל זה חלק מהחן של העיר הזאת: ישן-חדש - הכול מתערבב".
"כך היה"
"החלום שלי, גם אחרי שלוש שנים ו~300 תכניות של סדרת הנוסטלגיה וההיסטוריה. זה אומר לעשות תכנית שהיא 'כך היה' באמת. בעקבות ההתעסקות עם התכנית וחומרי הארכיון וההיסטוריה גיליתי מלא דברים שלא ידעתי, מלא דברים שידעתי וטעיתי לגביהם, שסיפרו לנו לגביהם סיפורים וזה לא היה מה שחשבנו כל השנים. בכל התחומים, אגב. זאת הייתה הזדמנות לגלות כמה אנשים אוהבים היסטוריה ונוסטלגיה, איך אנשים נמשכים לחומרים שהיו. אני בתקשורת כבר 25 שנה, ובחיים לא ראיתי כאלה תגובות כמו לתכנית הזאת".
ארכיון
"סדרה של חדרים שנראים כמו מחסן ממשלתי וקשה להאמין אילו אוצרות יש בהם. בכל מגירה, בכל ארון שאתה פותח, בכל קופסה שאתה מוציא מתגלים אוצרות; לפעמים בין האוצרות שוכבים ג'וקים מתים, ולפעמים הסרטים דהויים, מהוהים ומחוקים. הרבה דברים נעלמו, אבל גם בחומר שנשאר יש אוצרות מדהימים; זה כמו באינטרנט - כמה שאתה לא מוציא, יש עוד. זה הכוח של התכנית 'כך היה'. אנשים באים אליי ואומרים לי, 'אני מת על התכנית שלך ביום שישי', אבל אני לא משלה את עצמי, לא אותי הם באים לראות, אני הצינור ודרך הצינור הזה אנחנו מביאים את החומרים מהארכיון, ואנשים מתים עליהם. אלה לא אותם דברים שרגילים לראות;
"פתאום רואים כתבות או תכניות שראית לפני 30 שנה, 'סיבה למסיבה', 'שמיניות באוויר', 'מוקד' וכל האייקונים והצורה והשפה הטלוויזיוניות. זה מזכיר לאנשים וזה גורם להם לחשוב; אבל בגדול זה עובד על מקום אחד, על הרגש. גם אם ההיזכרות ככרוכה בעצב, יש משהו נורא נעים במילה נוסטלגיה. הנוסטלגיה היא לאו דווקא חיובית, היא יכולה להיות גם שלילית - פיגועים, מלחמות - ועדיין זה נורא מסקרן, כי תמיד אתה מגלה עוד משהו שאנשים לא ידעו".
88 אף~אם
"מוזיקה בשבילי היא גם אהבה גדולה, בעיקר פופ. אני חושב שהמוזיקה הפופולרית, מה שאנחנו קוראים לו היום פופ ורוק, זו המוזיקה הקלאסית של דורנו. בהסתכלות היסטורית, אם איזה בחור יגיש את 'כך היה' בעוד מאה או 200 שנה, שמות כמו 'הביטלס', אלטון ג'ון, מדונה, 'הרולינג סטונס' - הם יהיו צ'ייקובסקי, בטהובן ומוצרט של דורנו. התחנה שמובילה בתחום הזה של המוזיקה הפופולרית בישראל היא 88 אף~אם. זו תחנה שהייתה לי זכות להשתתף בשידורים שלה לאורך השנים, אם כי לא מספיק. הם עושים עבודה מדהימה, כשאני לא שומע חדשות אני שומע רק 88 אף~אם".
"מצעד שנות השבעים"
"פרויקט ב~88 אף~אם. מנהל התחנה יובל גנור פנה אליי בעניין, ובהתחלה אמרתי לו שבשנות השבעים הייתי רק ילד שהאזין לרדיו, לא הגשתי. הוא אמר לי, 'דווקא בגלל שזו מוזיקת ההתבגרות שלך זה יכול להיות טוב'. הלכנו על זה. זה היה מבצע של 11 תכניות ב~11 שבתות במשך שנה והיה לי כיף, כי הגשתי את זה בסגנון שבו הגישו את זה פעם: צעקתי והתלהבתי ונסחפתי ונגררתי והשתוללתי, כמו המגישים של השנים ההן".
מסגרות
"לא אוהב".
רשת ב'
"אחת משתי הרגליים שלי היום: רגל אחת - ערוץ 1, רגל שנייה - רשת ב'. אני אחד האנשים היחידים ברשות השידור שהתפקיד שלהם מחולק בין הרדיו לטלוויזיה. זה הדבר שהכי כיף לי לעשות היום, יומני החדשות ברשת ב', עם המיומנות והזריזות שהם דורשים. אני מגיש, ובגדול זה הדבר שאני הכי נהנה לעשות בעבודה. אני קם איתם, הולך לישון איתם, ערוץ 101 תמיד פתוח אצלי כי זה הערוץ שאתה יכול לשמוע דרכו את רשת ב'".
חוש הומור
"אני רוצה להאמין שיש לי. יש אנשים שלפעמים לא יודעים לפרש את הבדיחות שלי, הן לפעמים קצת מורכבות".
היפראקטיביות
"אני יודע שיש לי בעיית ריכוז וקשב. אני בטוח שאם לפני 40 שנה, כשהייתי ילד, היה את כל העניין של האבחון הזה שיש היום, אני בטוח שהייתי 'ילד ריטלין'. ניסיתי, וזה לא עשה לי טוב, זה עשה לי צפצופים בראש".
ספורט
"הדבר שמפקס אותי הוא הספורט. כל החיים שלי אני מתעמל, עושה אירובי. זה משהו שאמריקה נתנה לי. אין לי סגידה מטורפת לגוף ולטיפוח הגוף וכל העניין הזה, אבל ספורט ברמה האישית, של לשמור על כושר, להיות בעניינים – זה כן. הייתי רץ ליד הים וקשה לרוץ עם משקפיים; פעם אחת נפלתי ועד היום יש לי כאבים ברגליים. לכן היום אני מתעמל בחדר כושר - יש שם מסך טלוויזיה; אתה מודד כמה עשית, אתה מסתכל ומסתכלים עליך, זה כיף".
אירוויזיון
"שטות מקסימה, זה היה פעם משהו חמוד כמו פסטיבלי הזמר בכלל. היום זו שטות, אבל חמודה לאללה. זו הייתה גם עסקת חיי, בעקבות האירוויזיון אנשים גילו שאני מסוגל לדבר שפות זרות מבלי לעשות בושות והזמינו אותי להנחות אירועים בין~לאומיים, גם בארץ וגם בחו"ל, וזה עזר לי להתבסס ולהרשות לעצמי את האלפא רומיאו. מאז שהנחיתי את האירוויזיון בארץ אנשים מרגישים שהם חייבים לחוות את חווית הצפייה אצלי, ואני חושף לך מה שהציבור לא יודע: בכל שנה יש אצלי מסיבת אירוויזיון מטורפת. התנאי שלי הוא 'אני לא עובד, תביאו אתם'. חלק מביאים אוכל ושתייה ואני גם רוצה לדעת מי נשאר לנקות".
אמונות תפלות
"רק אחת: אם יצאתי וסגרתי את הדלת, אני לא חוזר, לא משנה מה שכחתי".
חליפות
"אוהב, רק חבל שהן יקרות כול כך. יש לי כמה חליפות; אני לא אציין את המותגים, אבל יש מותגים. אני לובש אותן באירועים או כשאני מנחה".
"האח הגדול"
"לא רואה את זה, אין לי סבלנות לתכניות ריאליטי. פעם אחת הסתכלתי על 'הישרדות 2' בגלל שחבר טוב שלי השתתף שם, זה נראה לי משעמם".
נסיעות
"מאוד אוהב, תני לי סיבה ומחר אני אורז תיק ונוסע, לא חשוב לאן".
הערוץ הראשון
"בעיה רצינית, יש לו זכיות גדולות, אבל יש לו גם בעיות גדולות - אם משהו לא ישתנה כאן ומהר הוא לא יחזיק מעמד, פשוט מאוד".
אוכל
"מאוד אוהב לאכול, מאוד נזהר. בכל זאת עברתי את גיל 50. לקחתי על עצמי משימה לשנה הזאת לרדת חמישה קילו".
רייטינג
"מאוד חשוב, שלא יספרו שלא חשוב. רק מה, אני חושב שהרייטינג טועה, לא יכול להיות שממוצע ערב שידורים של ערוץ 1 הוא ארבעה אחוזים ואולי פחות מזה, לא יכול להיות. לא יכול להיות ש~30 אחוז רואים את 'האח הגדול' או את 'ארץ נהדרת' וחמישה אחוזים רואים את 'מבט', אני פשוט לא מאמין".
ניר ברקת
"ראש עיריית ירושלים. פגשתי אותו בסיור לא מזמן בירושלים, בחור מאוד מרשים ואני מאחל לו הצלחה גדולה, מאוד התרשמתי".
רוממה
"מקום עבודה".
נמשים
"היו לי, חבל שכבר לא".
נישואים
"לא בשבילי, משום סוג, כי זו מסגרת".
יגאל רביד
"ממשיך להשתדל כמיטב יכולתו, אין לו כוונות רעות. מאוד מודאג ממה שקורה בארץ, חושב המון בשנים האחרונות על מה שקורה בארץ. יצא לי להיות בשני פיגועים לפני כמה שנים, ומאז אני לוקח קשה את כל מה שקורה פה: פיגוע אחד שהיה בדיזנגוף סנטר שפשוט הייתי שם שזה קרה ומישהו צילם אותי עם הטלפון ביד בין חלקי הגופות, והפיגוע השני היה בדולפינריום, ליד ביתי, ופשוט שידרתי שם עד הצהריים מהלילה. אני בתחושה מאוד קשה מכל מה שקורה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם