ההשתלטות הבלגית בטלביה: סיפורה של וילה סלאמה
איך תופסים את הבית הכי יפה בירושלים ולא משלמים עליו שכר דירה? לבלגים הפתרונים. הסיפור המלא על וילה סלאמה שבעליה טוענים כי הממשלה הבלגית השתלטה עליה
אכן, הבית שנבנה על ידי קונסטנטין סלאמה בשנת 1935 ותוכנן על ידי האדריכל הצרפתי מרסל פבייה, הוא מהמבנים המרשימים ביותר בעיר, עם מספר לא מבוטל של שכיות חמדה אדריכליות.
בשנים האחרונות וילה סלאמה הנחשקת עמדה במרכזו של משפט שבו תבעה עמותת "קרן סופרים" של איש העסקים דוד סופר, הבעלים של הנכס, את ממלכת בלגיה, שקונסוליה מתגוררים בווילה המרשימה מאז קום המדינה. במוקד, אי תשלום שכר דירה.
כידוע, החוק הישראלי מקשה על בעל דירה לגבות כסף מדייר שמסרב להעביר את הקנס החודשי. התכניות של רפי גינת ואמנון לוי נדרשו לסוגיה בעבר. השאלה היא מה אתה עושה כשמולך ניצב דייר שהוא מדינה, ושלוחיו, הגרים
עכשיו, אם זה היה דייר רגיל, סביר שלא היה יכול לעמוד במיליונים. עבור דייר כמו ממלכת בלגיה, 14 מיליון השקלים והספיחים הם כמו 150 שקל בשביל שרי אריסון. הבעיה היא שדייר כזה גם מוגן, וגם יכול להתעקש. אכן פרובלמה בווילה סלאמה היפה.
רצפת שיש קרארה אנינה בשני צבעים מרפדת מלמטה את רגלי הפוסעים בבית שנבנה בסגנון ארט דקו עם מעט מוטיבים מזרחיים, כולל מזרקה יפה בחלל הכניסה. הווילה יושבת על שטח בן מעט יותר משני דונם והמבנה עצמו בן 1,300 מ"ר וארבע קומות.
"סלאמה ביקש מפבייה שיתכנן עבורו משהו שאין לאף אדם אחר במזרח התיכון", אומר האדריכל דוד קרויאנקר שחקר על אודות הבית בספרו "טלביה, קטמון והמושבה היוונית". "אני לא מכיר את הווילות בהרצליה פיתוח ולא בארסוף, אלה לא החבר'ה שלי, אבל וילה סלאמה נחשבה עד לפני לא הרבה שנים הווילה המפוארת ביותר בארץ".
סלאמה וחברו אליאס ג'לאט הקימו למעשה את שכונת טלביה אחרי שרכשו קרקעות מהכנסייה היוונית-אורתודוכסית שנקלעה לקשיים כלכליים אחרי מלחמת העולם הראשונה. "המכירה הייתה אך ורק לערבים נוצרים", מספר קרויאנקר. "מה שנקרא מוסלם פריי. אהבתם של רבים מהערבים המוסלמים לנוצרים לא הרבה יותר גדולה מאהבתם ליהודים, ולכן היו מקרים בודדים שהנוצרים מכרו למוסלמים שאיתם היו בקשרי מסחר".
בפברואר 1947, נראה שבלי קשר ליחסים היהודיים-ערביים, אף שיש הטוענים שכן, סלאמה החליט לעזוב את ירושלים. בין היתר הוא נסמך על עצה של חברו אליהו אלישר, וקיבל רמזים שיחסיו הטובים עם היהודים לא מתקבלים בעין יפה אצל הערבים. אדם נוסף שהמליץ לו לעזוב היה הקונסול הבלגי באותם ימים, יאן ניבנהויז, שהתנדב בשם ממלכתו לשכור את הבית המפואר.
סלאמה היה משוכנע שהוא נוסע לזמן מוגבל ולכן חלק מהריהוט המקורי נשאר. לימים אנשי הקונסוליה שיחזרו את הריהוט שהשאיר סלאמה. "הכורסאות והספות שוחזרו בסגנון הארט דקו", ממשיך קרויאנקר. "זה נראה כמו שנות השלושים מאתמול בבוקר".
אחד הדברים שמהם התרגש קרויאנקר כילד היה גן החיות בזעיר אנפין שבנה סלאמה לארבעת ילדיו בחלק שסמוך לרחוב ארלוזורוב. "אנחנו היינו מציצים מעל החומה", הוא משחזר. "היו שם טווסים גדולים ומרשימים, לא כמו שלנו מגטו לודג'".
מיכאל בלקין, שגדל מול וילה סלאמה, היה מברי המזל שזכו לכניסות מרובות לבית המפואר, בזכות חברותו עם מירל, בתו של סלאמה, שאותה הוא מכנה מרי. "הרחוב היה מאוד קוסמופוליטי", אומר בלקין. "ברחוב הקוסמופוליטי הזה לא היו הרבה ילדים. בין הילדים המעטים הייתי אני ועוד שניים–שלושה יהודים והילדים של משפחת סלאמה. אני לא יודע להגיד איך בדיוק נוצר הקשר ביני ובין מרי. לי הייתה מטפלת ולמרי הייתה מטפלת גם כן, והיינו מטיילים ברחוב ובכיכר ונוצר מן קשר. מאחר שאני דיברתי אנגלית מבית אמי, אז היינו משחקים יחד. לעתים הייתי מוזמן לביתה כדי לשחק איתה ואני זוכר שאפילו אז היה מה שנקרא 'ללכת לישון אצל'. ישנתי שם כמה פעמים. זה היה בשנים 1942 עד 1944, משהו כזה. הבית היה בית מפואר בכל קנה מידה. ולנו הילדים הרשו להתרוצץ ברוב חלקי הבית. בקומת המרתף היה מגרש חנייה פנימי והיו בו שתי מכוניות פקארד (בין שלל עסקיו, סלאמה היה היבואן של "ג'נרל מוטורס" - י"ה), פחות או יותר היחידות בירושלים".
ההורים היו נחמדים?
"את האבא אני לא זוכר, הוא לא היה הרבה בבית. הוא היה בנסיעות. את האם אני זוכר מאוד במעומעם. נדמה לי שהיא הייתה אם מבוגרת. המטפלת דיברה גרמנית. מרי הייתה פחות או יותר בת גילי. שפת הדיבור שלנו הייתה אנגלית ומכלל הילדים והילדות שהכרתי באותן שנים, אני לא זוכר אותה כנחמדה במיוחד. היו כאלה שאהבתי יותר, היו כאלה ששיחקתי איתם למרות שלא מתתי עליהם. אני לא זוכר שהיינו מאוד-מאוד קרובים. אני חושב שזאת הייתה חברות שהייתה נוחה למבוגרים. 'תבוא מרי, יבוא מיכאל, ישחקו יחד, יהיה שקט ונוכל להתעסק בעניינים אחרים'. אני לא זוכר שהיא הייתה אצלי באותה תדירות כפי שאני הייתי אצלה. זה היה יותר ללכת אל מרי מאשר שהיא תבוא אליי".
בגלל הבית.
"אני חושב שזה בגלל הבית, בגלל העניין. הבית שלנו היה בית קטן על הגג. אני זוכר כמה ימי הולדת שלה שהיו אירועים מאוד מטופחים עם כובעים מחודדים, נצנצים ודברים שעושים רעש וזיקוקים. מי היו הילדים האחרים שהוזמנו, אני לא זוכר, אבל אני לא זוכר מלבדי אף ילד יהודי אחר באותו בית.
"אני מעריך שהילדים האחרים היו קרובי משפחה שלה. בתום מלחמת העולם השנייה הקשר התפוגג. ב-1947 משפחת סלאמה עזבה את העיר. היא הייתה המשפחה הראשונה שעזבה את ירושלים. בסופו של דבר כל תושבי רחוב בלפור וכיכר סלאמה הערבים עזבו, עוד לפני פרוץ מלחמת העצמאות, לפני 29 בנובמבר, והשכונה שינתה את פניה".
עד כאן נוסטלגיה והצד היפה של וילה סלאמה. ב-1981 הושג הסכם בין איש עסקים ירושלמי בשם דוד סופר לבין סלאמה הקשיש, שלפיו ימכור האחרון את ביתו הנאה לסופר. מעט מוקדם יותר, סלאמה, דרך ידידו אנואר סאדאת, ביקש במסגרת הסכם השלום, שמדינת ישראל תכיר בכך שנכסיו אינם נכסי נפקדים.
עורך דין צעיר בשם רון גזית ניהל עבור סלאמה את המאבק ובסופו של דבר מדינת ישראל הסכימה לשלם עבור כל נכסיו של סלאמה 700 אלף דולר. ואז כאמור התעורר סופר ונפנף בהסכם שאחז בידו. "בראשית שנות השמונים סופר יצר קשר עם סלאמה", פותח גדי פלאוט, מהמנהלים וחבר עמותת "קרן סופרים" בבעלות סופר. "הוא הגיע איתו להסכם שירכוש ממנו את וילה סלאמה. היה צריך להביא את זה לממשלה, כי הנכס, כמו נכסים אחרים, היה נכס נפקדים והממשלה חשבה אז שנכון שהיא תעשה את זה ולא אדם פרטי, וניסחו מסמכי הבנות עם סופר שהוא יוכל לקנות מהממשלה את הנכס הזה בעבור אותו סכום.
"הממשלה עשתה את מה שעשתה וקיבלה לבעלותה את הנכס הזה ויתר הנכסים ולא עמדה בדיבורה כלפי סופר. היו 20 שנה של כתיבה הלוך ושוב ואמרו שלא מתאים שיעשה את זה אדם פרטי ולכן הוקמה עמותה. לפני כשלוש שנים הסתייע הדבר והמדינה לא העבירה בעלות אלא נתנה זכויות חכירה ל-200 שנה לעמותת 'קרן סופרים'".
לפי פלאוט, "קרן סופרים" שילמה סכום הגבוה פי ארבעה מהסכום שעליו סוכם. ועדיין, אין ל"קרן סופרים" על מה להלין מכיוון שהנכס שלפנינו שווה הרבה יותר משלושה מיליון דולרים. הרבה יותר. יותר מפי ארבעה. על מה יש לסופר להלין? על העובדה כי מאז שהנכס הוכר כשלו, הוא אינו מקבל עליו אגורה מהקונסוליה הבלגית שקוראת לווילה סלאמה מעונו הרשמי של הקונסול בירושלים.
"הקרן פנתה כמה פעמים לקונסול אבל אף אחד לא היה מוכן לדבר איתנו, לא להיפגש, לא לדבר בטלפון", ממשיך פלאוט. "שלחנו התרעה וגם זה לא עזר ואז ביקשנו בקשה משר המשפטים לתבוע את דמי השימוש הראויים וקיבלנו אישור. תבענו והם לא מצאו לנכון להתגונן למרות שבית המשפט חזר ונתן להם את האפשרות הזאת. משום שהם לא מכירים בשום מהלך משפטי בירושלים שייעשה לפני שיהיה הסכם שלום עם הפלסטינים הם חושבים שאת הסטטוס-קוו מ-1948 צריך לשמר. ועכשיו אנחנו מחפשים דרך לגבות את הכסף".
אנשי משפט המקורבים לתיק סבורים שיש סעיף בחוק שיאפשר ל"קרן סופרים" לגבות את החוב העצום. "יש חוק חדש יחסית שנקרא חוק חסינות ממדינות זרות", אומר עורך דין הבקי בפרטים. "אם תפתח אותו בפרק ג' נדמה לי, תמצא שהוא עוסק בהליכי הוצאה לפועל. נכסי מקרקעין אינם מסחריים ונכסים מסחריים מסוימים אינם חסינים".
ועדיין הבלגים בשלהם.
"בבוא הזמן הם יתייחסו".
אתה נשמע די בטוח.
"נמצא את הנכסים שאינם חסינים. וילה סלאמה לא נכנסת לעניין כי היא לא שייכת לבלגים. אם היא הייתה שלהם היא לא הייתה חסינה".
לאור ההתנגדות שלהם יש לכם בעיה לגבות את החוב. כיצד אתם מתכננים לעשות זאת?
"יש דברים שאנחנו מתכננים ואני לא יכול לפרט. בגדול, נכסים מסחריים, ואני כבר אומר לך שיש להם נכסים מסחריים במדינת ישראל ונכסי מקרקעין, אינם חסינים בפני הוצאה לפועל. אז אם נמצא נכסים מסחריים ונכסי מקרקעין, נממש אותם".
לבית הדין בהאג לא תגיעו?
"ואם אני אקח את התיק לארצות הברית למשל ואמצא נכסים שם. זה תופס. בינתיים שלחנו להם מכתב ועוד מכתב ואולי נדבר איתם בסוף. אם לא, נפנה שוב לשר המשפטים ונבקש אישור להגיש תביעת פינוי וגם נגבה את הכסף. הכול שאלה של זמן".
נראה לך שמשרד המשפטים יסתבך בתקרית דיפלומטית?
"תראה, זה לא משרד המשפטים שמפנה אותם. הוא צריך לתת לתובעים אישור להגיש תביעת פינוי. אין סיבה שלא ייתן כי הנכס לא חסין לפי החוק. אם לא ייתן, נפנה לבג"ץ שיסביר למה הוא לא רוצה לתת למדינה שתפסה נכס בכוח, לא משלמת עשרות שנים שכר דירה לאף אחד, לא מתייחסת לא למדינת ישראל, לא לבעלי הנכס ולא לבית משפט, למה הוא לא נותן אישור להגיש תביעת פינוי. גם את זה נקבל בסוף. הכול ייקח זמן אבל יגיע.
"הם כל חודש מחויבים לשלם 33 אלף דולר שכר דירה. לפי מה שאני יודע, הם לא שילמו 30 שנה לאף אחד. הרי הנכס אינו מופקע אלא שילמו עליו כסף מלא למשפחת סלאמה. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט עליון והבלגים לא מעניין אותם שום דבר. לאט-לאט הם יתייחסו".
חזרה לפלאוט, בסיום דבריו הוא לא חסך את ביקורתו מהתנהלות הבלגים. "אני לא רוצה לקשור לזה כתרים", אמר. "יש כאלה שאומרים שזה מאוד נוח לשבת בכזה נכס עשרות שנים שנה, לא לשלם לאף אחד ולאחוז בקרנות המזבח. אנחנו חושבים שזאת אינה התנהגות הולמת. לאף אחד, בוודאי לא למדינה. אני חושב שמאחורי זה יש פוליטיקה ואנחנו באמת לא צד לכל העניין הפוליטי. אולי זה רק המסווה לכך שנוח להם לשבת בכזה נכס, שלפי דעתנו שווה יותר מ-30 אלף דולר בחודש מבלי לשלם".
רק לאחרונה דרש שר החוץ אביגדור ליברמן משגרירי מדינתו לא להתרפס ובוודאי שלא להגיש את הלחי השנייה כאשר היא מותקפת בעולם. השאלה היא כיצד מתייחס משרד החוץ להתעלמות של בלגיה מישראל, על קרקע שאין עליה מחלוקת שהיא ישראלית.
תגובת משרד החוץ היא כדלקמן: "משרד החוץ אינו צד במשפט הזה. משרד החוץ רגיש לסוגיה אבל אינו צד בה ולכן לא נגיב על פסק הדין".
מעבר לכך, גורמים מדיניים שאיתם שוחחתי סיפרו כי לאחרונה שלחה ממשלת בלגיה נציג מטעמה לארץ וכי יש מגעים מאחורי הקלעים כדי להביא לפתרון מוסכם של הבעיה על פי פסק הדין. הבלגים עצמם טוענים שאת שכר הדירה הם מעבירים מדי חודש לחשבון בז'נבה. פלאוט ואחרים טוענים שגם את זה ממשלת בלגיה לא עושה. כתבת הטלוויזיה הממלכתית הבלגית בישראל אווה לאלום פנתה באחרונה למשרד החוץ הבלגי בבריסל וביקשה את תגובתו בנוגע לפסק הדין. "אנחנו לומדים את פסק הדין", הם הגיבו ללאלום בלאקוניות.
"אין לי הסבר הגיוני להתנהגות הזאת", אומר גורם מדיני בכיר שמכיר את הנושא. "הדבר היחיד שנשאר הוא ניסיון עלוב של הבלגים להתחמק מתשלום שכר דירה. אין הסבר. הם לא שילמו שכר דירה לבעלים המקורי, לא למדינת ישראל ולא ל'קרן סופרים'. אם היו אומרים, 'אנחנו מכירים רק בבעלות של פלוני ולא אלמוני', אז אתה מבין את המוטיבציה. אתה יכול להתרגז או לא להסכים אבל אתה מבין מה עומד מאחורי דבריהם. ברגע שלא שילמו ולא הכירו באף אחד, ולא אומרים שזה שטח כבוש, אלא שותקים, אין הסבר אחר. הם לא טוענים טענה שאתה יכול להבין מה היא אומרת, אז מה נשאר? זה נראה כאילו הם מחפשים כל תירוץ לא לשלם שכר דירה".
אתה חושב שהבעיה שלהם היא 14 מיליון שקלים? זה סכום מגוחך למדינה.
"כן, זה בדיחה. אין כאן הגיון. זה לא שזה מקרה מבחן לעמדתם נגד הכיבוש. האיחוד האירופי לא מכיר בסיפוח מזרח ירושלים אבל כפי שאנו יודעים וילה סלאמה אין לה קשר למזרח ירושלים. אז אתה אומר, אולי בלגיה לא מכירה בכלל בקיומה של מדינת ישראל?".
זה כבר נשמע יותר הגיוני.
"כן, אבל יש להם שגרירות בתל אביב. אני מניח שהם לא מכירים בריבונות ישראל על ירושלים בכלל, אז למה הם לא משלמים לפלסטיני? היו אומרים, 'תקפצו לנו, לכם אין שום סמכות ורק הפלסטיני הוא בעל הבית', היינו מבינים מה הם רוצים. אבל הם לא אומרים את זה. אנחנו נשארים בפה פעור וההסבר היחיד שנותר, אחרי שבדקנו את כל נקודות המחלוקת האפשריות, הוא שהם לא רוצים לשלם שכר דירה. אין פה היגיון אחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם