חיפה: יזם סדרתי מחפש מלצריות מנוסות
האיש העשיר בחיפה, שהונו נאמד במאות מיליוני שקלים, עשה את כל הדרך מהמעברה עד למעמד של גורו בעולם העסקים. אבל אם יש משהו שבאמת מדיר שינה מעיניו של ד"ר שמעון אקהויז, זה מצבה התרבותי של חיפה. בית הקפה שהוא משתוקק להקים יהיה חלק מהמהפך
ד"ר שמעון אקהויז, 64, נמנה כנראה עם הקבוצה השנייה. בעשור וחצי האחרונים הצליח אקהויז עם שתי חברות שונות: באמצע שנות התשעים הייתה זו חברת ESC (הידועה כיום בשם "לומינס"), שפיתחה מערכות לטיפולים קוסמטיים.
בשנת 1998 רשמה ESC היקף מכירות של כרבע מיליארד דולר, והצליחה להפוך את היזם החיפאי לאחד מהאנשים העשירים בעיר.
בשנת 2000 ייסד אקהויז את "סינרון", מיזם דומה המתמחה בפיתוח טכנולוגיות לשוק הקוסמטיקה והפלסטיקה. הברק הכה פעמיים. באוגוסט 2004 הונפקה החברה בוול סטריט לפי שווי שוק של כ-300 מיליון דולר. כיום מוערכת החברה בכחצי מיליארד דולר והונו האישי של אקהויז נאמד בכ-200-150 מיליון דולר. "זה כנראה משהו בגנים", הוא מודה בחיוך. "אני טיפוס כזה שאף פעם לא נח, לא באמת מסוגל לקפוא על השמרים. אני תמיד מחפש את הדבר הבא. אולי זה מה ששומר אותי צעיר בנפש".
אבל עם כל הכבוד למיזמי ההיי-טק המצליחים, לא מן הנמנע שהפרויקט הבא של אקהויז יהיה שונה לגמרי. כבר תקופה ארוכה שהוא מקונן באוזני אשתו על המצוקה הקשה האופפת אותם. לבני הזוג אקהויז, מתברר, אין מקום קרוב לבית בו הם יכולים לשבת בנחת, לארח חברים ולשתות בצוותא קפה איכותי. "החלום האמיתי שלי הוא לפתוח בית קפה", מגלה אקהויז.
"אנחנו מתגוררים בשכונת דניה, ובכל האזור שלנו אין בית קפה אחד. זה משגע אותי. בעבר הייתה בדניה מסעדה סינית, אבל היא נמכרה וכיום פועל במקומה סניף בנק. גם מסעדת 'רסיטל' נעלמה. אם אני רוצה לשבת בכיף עם אשתי וחברים אנחנו צריכים לנסוע עד הגרנד קניון. למה? זה פשוט לא נראה לי הגיוני. האזור שלנו מוכה אסון מבחינה תרבותית. חייבים לעשות עם זה משהו. כל שני וחמישי אני מפציר באוזני מוסיה אשתי: 'בואי נפתח כבר בית קפה'".
נשמע טוב. מתי אתם פותחים?
"אתה צוחק, אבל בסוף זה עוד יקרה. נראה לי שאם שום דבר לא ישתנה בעתיד הקרוב, אז לא תהיה לי ברירה. מה בסך הכל ביקשנו, תגיד? כוס קפה טוב. האנשים בחיפה צמאים למקומות איכותיים וטובים. למה לא לספק להם את זה? לא תהיה בעיה של קליינטורה. תאמין לי".
כזה הוא שמעון אקהויז. רב פעלים. ילד שגדל במעברה בפרדס חנה, השלים דוקטורט בפיזיקה מאוניברסיטת קליפורניה, אב לשלושה וסבא לשניים. אדם שלא חשש לעזוב בגיל 46 משרה בטוחה ומתגמלת ברפא"ל לטובת מיזם היי-טק לא ברור. איש שייסד חברה מצליחה (ESC), ולאחר שנאלץ לעזוב אותה הקים כעבור שנה אימפריה חדשה (סינרון).
אקהויז הוא גם פטריוט גדול של חיפה והקריות. במשך שנים התגורר בקרית ים ובקרית ביאליק, וכיום הוא חי עם אשתו בשכונת דניה. שניהם נמנעים מכל פיתוי שעלול לאלץ אותם לעזוב את העיר שהם כל כך אוהבים. וכן, הוא גם אחד שאוהב את החיים: לפני מספר שנים עודד את אשתו (ביחד עם שותפתה שוש רהב) להוציא ספר בישול, "עינוגים", המשלב אלמנטים של בישול, אהבה וארוטיקה. "זו לא בושה ליהנות", הוא אומר בחיוך. "אני ממליץ גם לך לנסות".
לי, בניגוד אליך, אין חשבון בנק שמאפשר זאת.
"אל תטעה: גם כשלא היה לי, אהבתי את החיים והשתדלתי לכייף בכל זמן נתון. עכשיו, כשיש לי, זה בהחלט יותר נוח. אבל עדיין הצניעות היא ערך עליון עבורי: אני לא פזרן, לא נהנה ממינגלינג עיסקי, לא טס לחופשות סקי בכל שני וחמישי. החברים הטובים שלי ושל אשתי הם כאלה שהולכים איתנו כבר ארבעים שנה".
אפשר וכדאי להאמין לאקהויז. הוא מתעורר מדי יום בשש בבוקר כדי להתחיל יום עבודה שיסתיים רק בשעות הערב המאוחרות. "וגם אז, כשאני חוזר הביתה, אני לא באמת נרגע. כל הזמן מול המייל, בוחן הצעות חדשות, בודק אפשרויות. העיסוק שבחרתי לעצמי לא מאפשר לי להתנתק. ההורים שלי סיפרו שתמיד הייתי כזה. גם בתחילת הדרך, במעברה בפרדס חנה. גם שם לא נחתי לרגע".
אקהויז נולד בעיירה צ'רנוביץ שבאוקראינה במאי 1945, ימים ספורים לאחר כניעתה של גרמניה הנאצית לבעלות הברית. בזמן מלחמת העולם השנייה גויס אביו אברהם לצבא האדום. אמו אסתר ואחותו הגדולה חיה (המתגוררת כיום בעפולה) שהו במחנה ריכוז שאליו גורשו יהודי צ'רנוביץ. המחנה שוחרר לקראת סוף 1944, עם כיבוש השטח על
"אני זוכר בית שבו החרדה הכלכלית הייתה מאוד גדולה", הוא מתאר. "אבא עבד כמנהל חשבונות, אימא הייתה עקרת בית. אף פעם לא היה ברור איך נגמור את החודש. ברמה האישית לא חשתי במחסור כי גם לחברים מסביב לא היה כלום, אבל גם היום, מתוך הרווחה הגדולה שבה אני נמצא, אני לא שוכח את השנים הללו. הן נחרטו בי".
בתיכון למד אקהויז בחדרה ולאחר שהשלים את לימודיו במגמה ריאלית המשיך כעתודאי ללימודי פיזיקה בטכניון. ב-1967 התגייס ולאחר שנה בחיל התותחנים הצטרף לרפא"ל. 18 השנים הבאות עברו עליו ברשות לפיתוח אמצעי לחימה, עם הפסקה של שלוש שנים לטובת ללימודי דוקטורט בארצות הברית.
בשנת 1971 התחתן עם מוסיה ונולדו להם שלושה ילדים: ורדית (37), שלמדה במכון ויצמן וכיום מתגוררת בכרם מהר"ל; רונן (35), מהנדס אלקטרוניקה המתגורר בשמשית; ועדי (29), שלמדה מדעי המחשב במרכז הבינתחומי וכיום מתגוררת בתל אביב.
השינוי המשמעותי הראשון בקריירה של אקהויז התרחש בשנת 1986, כשהחליט לעזוב את החממה של רפא"ל והצטרף לחברה האמריקאית "מקסוול טכנולוג'יס". החברה עבדה בעיקר עם משרד ההגנה האמריקאי, ואקהויז הובא אליה במטרה למסחר טכנולוגיות צבאיות לשימושים אזרחיים. "ברפא"ל היה לי קצת ניסיון ניהולי", הוא מספר. "התפקיד האחרון שלי היה די בכיר וניהלתי כ-150 עובדים. במשך הזמן התחיל לחלחל ברפא"ל נושא הפיתוח העסקי ואני נמשכתי אליו".
בתחילת 1991, בעיצומה של מלחמת המפרץ, חזרו אקהויז ומשפחתו לישראל. המטרה שלו הייתה ברורה: לגייס הון לרעיון חדש, מכונה להעלמת ורידים בולטים ברגליים. גיוס ההון לא היה פשוט. לאחר שנה של פגישות, גישושים והרבה סירובים, הוא הצליח לרתום שתי קרנות הון סיכון שהסכימו להשקיע ברעיון סכום של חצי מיליון דולר. בתמורה הן קיבלו מחצית ממניות החברה. "לא יכולתי להיות בררן", הוא מספר. "הלכתי עם השניים הראשונים שהסכימו".
ESC נולדה. "הצרות האמיתיות הגיעו מהבית", אומר אקהויז בבדיחות. "אבא שלי קרא לי אליו ואמר לי שאני אדם חסר אחריות. הוא אמר: 'אתה בן 46, יש לך עבודה מסודרת שאתה הולך לוותר עליה לטובת משהו לא ברור. יש לך אישה ושלושה ילדים, בית שאתה עדיין צריך לשלם עליו. איך אתה מעז?'. כמובן שהוא אמר את הדברים באהבה עצומה. הרגעתי אותו, אבל אני מאמין שאם הוא היה במצבי הוא היה עושה אותו הדבר. גם הוא היה יזם בנשמתו. רק שלו לא היו את ההזדמנויות שלי היו".
בתחילת 1996 השתנו חייו באופן סופי. ESC הונפקה בהצלחה גדולה, ושווי מניותיו בחברה נאמד כעבור זמן קצר בעשרים מיליון דולר. אקהויז נכנס לחנות תכשיטים בניו יורק וקנה לאשתו טבעת גדולה. "זו הייתה הרגשה נהדרת", הוא משחזר.
ש: איך זה מרגיש להתעשר בין לילה? אתה חוזר לחדר במלון וקופץ על המיטה כמו ילד?
"זו שאלה מאוד אנושית. אני אתחיל בקלישאה: בסוף אתה ישן באותה מיטה ואוכל את אותו אוכל. אין הבדלים מהותיים מהבחינה הזו. הדבר היחיד שאני כן מרגיש, זה הפער העצום של מה שנהיה לי לעומת מה שהיה לי כילד. זו תמונה שאף פעם לא יוצאת לי מהראש, כי צמחתי מתוך רקע מאוד קשה של מחסור. זה בעיקר מגלה לך איזה עוצמות טמונות באדם".
הדאיג מה יהיו ההשלכות לגבי המשפחה?
"כן. מאוד. היו לי המון שיחות עם אשתי על הנקודה הזו. היה לנו מאוד חשוב לא לשנות כלום בחינוך ובעיצוב הילדים שלנו. שהם יבינו את הערך של עבודה. למזלנו הרב, הילדים צמחו בתוך בית שהיה מבוסס כלכלית אבל גם מאוד ערכי: אסור להיות בזבזן, צריך לחשוב על העתיד והעבודה היא כמעט ערך עליון. כשהתבססנו הילדים כבר היו יחסית גדולים. דיברנו איתם והם הבינו, אבל תודה לאל זה לא שינה אותם. שלושתם מאוד צנועים, גם במשפחות שהם מקימים. זה מאוד חשוב".
מה זה בעיקר עושה לראות סכום כזה בחשבון הבנק שלך?
"אני חושב שזה בעיקר נותן ביטחון. שאם מישהו מהמשפחה יצטרך סכום כלשהו, מסיבה כזו או אחרת, אז יהיה מאיפה לתת".
דווקא כשהכול נראה כצועד בכיוון הנכון, משהו השתנה. ESC המשיכה לגדול וכעבור שנה התמזגה עם "תעשיות לייזר", חברה מתחרה שנשלטה על ידי אריה גנגר ונוהלה על ידי בנימין ג'יבלי. האיחוד לא עלה יפה. מלחמות התשה בין בעלי המניות הביאו לסילוקו של אקהויז מהחברה. אבל גם על המשבר הזה הוא התגבר, וכעבור שנה השיק את סינרון.
עשית את זה פעמיים בצורה מז'ורית. איך יודעים לזהות סיפור הצלחה?
"קודם כל אני לא יודע. אתה מנחש, מעריך. לפעמים צודק ולפעמים טועה. יש לי לא מעט ניסיון בגלל שעברתי לא מעט, אבל אני מלא חרדות מכל דבר חדש שאני מתחיל. אני יודע כמה קל לטעות ולשגות".
אז איך זה בעצם עובד?
"כל אחד מייחל להצלחה עסקית. השלב הראשון הוא לבדוק האם יש שוק לטכנולוגיה שאתה מנסה לפתח. זה החלק הקל. ברור שיש דברים שאתה מתחבר אליהם יותר, אבל זה פחות חשוב. אחרי שאתה עובר את השלב הזה מתחיל השלב שאני קורא לו 'בוא נתחיל לעשות עם זה משהו', החל מפיתוח המוצר עצמו, דרך בניית הצוות, שזה אולי האלמנט הכי חשוב, ואחר כך השיווק החוצה. זה אולי נשמע כמו סיסמא נבובה, אבל הדבר הכי חשוב הוא יושר אינטלקטואלי.
"האם אתה מסוגל, קודם כל בפני עצמך וגם כלפי האחרים, לדעת לתאר את המצב כמו שהוא. לא לבלף. לא לכסת"ח. צריך לראות שהאלמנט הזה ישנו. אחר כך יש מרכיב מאוד חשוב, שזה היכולת להנהיג. זה כולל דוגמא אישית וצניעות, שאני רואה בה מידה סופר חשובה בהצלחה לטווח רחוק. אם יש מצד אחד את האלמנטים הבסיסיים של שוק ומוצר, ומצד שני את התכונות האנושיות האלה, ויותר מזה, אם בא מישהו שיש לו כבר רקע בנושא, אז אלה המתכונים להצלחה. אבל גם הם לא תמיד עובדים. לא כל דבר שנראה טוב בהתחלה הוא כזה גם בסוף".
נשמע מתיש.
"עבודה בסטארט-אפים זה לחץ פסיכולוגי אדיר. אתה עובד בקבוצה מאוד קטנה שכל הזמן נמצאת בשיגעון רדיפה שהמוצר שלה לא מספיק טוב, שהיא לא תצליח להגיע בזמן לשוק ויותר חשוב מהכול זה שייגמר לה הכסף. הקבוצה הזו חיה בלחץ אדיר, והיכולת לחיות ביחד, לשתף פעולה ולהגיע לדברים זה אלמנט סופר חשוב. זה מרתק. שאלת אותי למה אני קם כל כך מוקדם בבוקר ולמה אני כותב מיילים בלילה, אז זו הסיבה. בגילי, כשיש לי את ההזדמנות, את הזכות לעשות כאלו דברים, זו מתנה מאלוהים".
לפני מספר שבועות פינה לעצמו אקהויז את יום שישי. בנו רונן נסע לחופשה, וביחד עם אשתו מוסיה הוא נטל את הפיקוד על שני הנכדים. הוא הוציא אותם מהגן, והארבעה נסעו לכיוון צומת אלונים כדי לאכול אורחת צהריים נעימה. כשנכנס אקהויז בשעריו של אחד מבתי הקפה הוא חש בדז'ה וו. ראיתי כבר את המקום הזה בעבר, חשב לעצמו, אבל זה לא היה בישראל. זה היה בעמק סיליקון.
"זו היה חיזיון אידיאלי", הוא משחזר בעיניים בורקות. "ברקע ראינו את עמק יזרעאל, שתינו קפה שהוא הרבה יותר טוב מזה שבסליקון ואלי והאנשים מסביב התעסקו בעניינם. היו שם משפחות עם ילדים, שלושה-ארבעה אנשים שישבו עם לפטופים, אדם אחד ישב עם משקיע וניסה לעניין אותו במוצר מסוים. זה נראה לי כמו חממה אמיתית. פתאום חשבתי לעצמי: למה לא לייסד כאן, באזור שלנו, את עמק הסיליקון הישראלי? הרי אם זר היה נכנס למקום הוא לא היה חש בשום הבדל מהסיליקון ואלי שבארצות הברית. אתה יכול להאמין לי. הייתי שם הרבה פעמים".
יופי של חזון.
"זה אפשרי. חבל רק שהנהירה של צעירים למרכז הארץ קצת מקלקלת את זה. תחשוב על זה: יש פה את הטכניון, את אוניברסיטת חיפה, אם נדע להשאיר את כוח האדם האיכותי הזה איתנו בחיפה ולא לוותר עליו בקלות לטובת מדינת תל אביב, יכול להיות שיש לאזור המדהים שלנו סיכוי אמיתי".
השאלה המתבקשת היא למה אדם כמוך בוחר להישאר בצד ולא לנסות לשנות באמת?
"או שאתה עושה את זה או שלא. התנדבות זה נחמד ואני מנסה לעשות, אולי לא מספיק כי אני מאוד ממוקד בעבודה ובמשפחה, אבל כדי לעשות את זה באמת צריך להיכנס לפוליטיקה. וזה לא מתאים לי".
מה רע בדוגמא של ניר ברקת מירושלים?
"ניר ברקת הוא באמת דוגמא מאוד מעניינת. הוא לקח ומימש, ובלי קשר אם אני חושב שהוא עושה את העבודה שלו יותר טוב או פחות טוב, הוא דוגמא אדירה. הוא מימש את זה מאוד יפה. אבל אני נכנסתי לעולם בצורה שאני חי בו היום כשהייתי בן 46. ברקת עשה את הונו לפני כעשור וחצי, בתחילת שנות השלושים לחייו. זה הבדל מאוד משמעותי".
תרומה לקהילה מעניינת אותך?
"אני מעורב בוועדה שהעירייה יזמה כדי לנסות ולעשות דברים. אחד הדברים שאני עושה, ואני חושב שיש לו אימפקט משמעותי, זה לרכז את החברות שאני מעורב בהן בצפון. זה יותר עמוק מתעסוקה. זה אנשים באיכות גבוהה שעוברים לגור פה".
המצב הנוכחי של חיפה מעיק עליך?
"מאוד. בלי שום ספק. העיר הזו היא אהבת חיי, אבל היא גם גורמת לי למורת רוח גדולה. קורים פה דברים שאני באמת לא יכול להבין: חיפה, בלי שום ספק, היא עיר הרבה יותר יפה ומרתקת מתל אביב, ובכל זאת כל הצעירים נוהרים למרכז. זה מקומם. קח את האוניברסיטה למשל. מצד אחד מוסד מרתק ומגוון בגלל הערב הרב של הסטודנטים הלומדים בו, אבל מצד שני היא מנותקת לגמרי מהעיר. אין פה באמת חיים סטודנטיאלים אמיתיים. כיכר פריז, רחוב העצמאות, הוואדי. למה לא לשכן שם אמנים? למה לא לייסד שם בתי ספר לאמנות? למקומות האלה יש פוטנציאל עצום. עצום. והוא לא ממומש".
עצוב.
"ביום שבת אכלנו צהריים במסעדה בבת גלים. אני לא יודע מתי הסתובבת שם בפעם האחרונה. המקום נראה איום ונורא. וזה לא בגלל המלחמה. זו סתם הזנחה. אם אתה מסתכל על המקום מבחינת הנתונים האובייקטיביים שלו, אז בתים שנמצאים בקו ראשון לים עולים בכל מקום בעולם הון תועפות. הדבר הכי יקר בעולם. פה זה מת לגמרי. זה לא מובן לי.
"אני לא מצליח להבין את זה. היום מוכרים לדעתי בתים על קרקע פרטית בדניה במחיר נמוך מדירות גדולות בתל אביב. זה לא רק עצוב, זה מאוד מטריד. בהסתכלות לטווח ארוך של המדינה הזו, ואיך היא תהיה ואיך היא תראה בעוד עשרים-שלושים שנה, הצפון והנגב זה חלקים קריטיים ולא קורה בהם כלום. זה נורא".
מה הדבר הראשון שהיית עושה לו אתה היית מקבל ההחלטות הראשי בעיריית חיפה?
"אני חושב שהבעיה של חיפה זו המנטאליות של התושבים שלה. יש פה אופי קרתני וקמצני שחלק מממנו נובע מצניעות, שזה דבר טוב, אבל בנקודה הספציפית הזו זה קצת מוגזם. מה ההבדל בין חיפה לתל אביב? אל תטעה: זה לא ההבדל בין רוטרדם לאמסטרדם או בין בוסטון וניו יורק. זה לא רק הקטע של העיר הגדולה והעיר השנייה. אנשים בתל אביב כל הזמן רוצים לעשות חיים. הנושא של הבילוי זה הדרייב הכי גדול למה שקורה שם. העסק בחיפה מת.
"לא ברור לי ממה זה בא. חלק גדול מהצעירים בתל אביב הם חיפאים לשעבר. יש שם משהו באוויר שגורם לאנשים ליהנות. פה זה לא קיים. מת. אני לא יודע למה. כשאתה מסתכל הנתונים, זה נשמע אבסורד. המושבה הגרמנית זה הרי מקום מדהים. הבתים של הטמפלרים עוצרי נשימה. וזה מת לגמרי. לא קורה שם כלום. אתה מסתכל בתל אביב וזה אחרי לגמרי. אולי זה בגלל המנטליות שאבא חושי ואלמוגי, ראשי העירייה המיתולוגיים, הנחילו פה לתושבים וכך עיצבו בעצם את האופי של העיר הזו. מנומנמת, הולכת לישון בתשע בערב ומנסה לשרוד".
אז מה אפשר לעשות?
"אני לא יודע, אבל משהו צריך להשתנות. צריך לעורר את התושבים. זה לא דבר שיקרה היום או מחר, אבל צריך לחנך את האנשים לחשוב אחרת. חוץ מזה קרה פה עוד משהו שיכול היה להיות מנוף נהדר. יש בהדר אוכלוסייה רוסית מאוד גדולה. אני אוהב את הרוסים. זה עם טוב שאוהב לצאת ולבלות. אבל תראה את הדר, איך שהמקום נראה. זה לא להאמין. אני זוכר שהפעם הראשונה שהייתי בהדר הייתה כהגעתי ללשכת גיוס לפני ארבעים ומשהו שנה. עבורי להגיע מפרדס חנה להדר היה כמו לנחות בניו יורק. לא הפסקתי להתרגש לרגע. איזה מקום שוקק חיים זה היה. ותראה לאן הוא התדרדר. זה מביך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם