הזבוב שעל הקיר: הצצה לעולמן של קלדניות בית המשפט
מאבק הקלדניות שהתקיים לאחרונה פתח צוהר לעולמן של מי שרואות הכול, אבל הכול, בבתי המשפט. זמן תל אביב חזר אל הבנות ושמע רכילויות על שופטות, חוויות ממשפטים פליליים וסיפורים על רומנים בלשכות
ב-8:30 הן כבר מתחילות את יום העבודה, שלא יזכו בו להפסקה ארוכה מספיק לצורכי ריאיון. לאחר מכן יחזרו הביתה לטפל בילדים. "איזה עגילים יפים יש לך, איפה את מוצאת בכלל זמן בבוקר לשים עגילים", מלגלגת קרן על אסנת.
"לי אין זמן לשים עגילים. אני קמה מוקדם מאוד, ב-7:30 אני כבר צריכה להיות פה, ובבוקר צריך להכין אוכל לילדים". אסנת מחזירה את תשובת המחץ של הקלדניות, שרגילות לעבוד בלחץ: "אני פשוט זריזה יותר".
המילה "זריזות" היא מילת המפתח בכל מה שקשור לעבודתן של אלו האמורות לתמלל מילה במילה את כל מה שנאמר באולם בית המשפט. 75 מילים בדקה, אלה דרישות הסף במבחני הכניסה לתפקיד שכולל חשיפה
בבית הספר לעיתונאות מלמדים אותך בשיעור הראשון שמטרתו של העיתונאי היא להיות "זבוב על הקיר": להיחשף לכל המידע האפשרי בלי להשפיע על התפתחות האירועים. להיות הכי קרוב שאפשר לרואה ואינו נראה. הקלדניות מגשימות במובן זה את חלומו של כל עיתונאי: הן נמצאות שם תמיד, בכל משפט שהוא, חשופות לכל המידע, ואף אחד לא ממש שם לב לקיומן.
לפני כחודשיים הן עלו לכותרות כששבתו במשך חודש בשל תנאי העסקתן.
"זה היה מאבק למען הכרה במקצוע כמקצוע ייחודי", מסבירה שוש תייר-ויגודני, יושבת ראש ועד הקלדניות במחוז תל אביב. "קלדנית בית משפט היא לא כמו מזכירה במשרד", ממשיכה תייר-ויגודני, "לכל פסיק ופסיק יש משמעות שחורצת גורלות. מספיק שתכתוב 'לא הלכתי' במקום 'לא, הלכתי' כדי לשנות את משמעות הדברים".
המאבק נסב בעיקר על נושא השכר. לפני השביתה היה שכר הבסיס של קלדנית כ-3,700 שקלים , לא כולל שעות נוספות וסופי שבוע. "כשהגעתי לבית המשפט לפני עשרים שנה השכר היה עשרה שקלים לשעה. אחרי עשרים שנה הוא הכפיל את עצמו", מסבירה אורלי בן שלום, "אבל המחירים עלו הרבה יותר. בית שקניתי לפני עשרים שנה שווה היום יותר מפי שניים".
עכשיו, לאחר שביתה שנמשכה חודש, עלתה בקצת משכורתן של הקלדניות, אבל נדמה שמשהו מלבד השכר היה מתחת לפני השטח: כבוד, הערכה מקצועית ויחס למקצוע שנוטים להתעלם ממנו. "עד עכשיו זלזלו שופטים בהפסקות של קלדניות, לא הבינו שנגרם נזק משמעותי בידיים ובכתפיים", מגלה תייר-ויגודני. "מאז השביתה השתנה היחס, נותנים יותר כבוד".
היא מספרת גם על מקרים של התנשאות: "בהתחלה זה מפחיד מאוד לשבת ליד שופט. הרי שופטים יוצאים מדעתם ומעליבים קלדניות שעושות טעויות או שגיאות כתיב. היו כאלה שחשבו שמותר להם להתעמר במי שיושבת לידם, לפגוע בה קבל עם ועדה. היום השופטים נותנים הרבה יותר כבוד, הם הבינו את החשיבות של הקלדניות".
בכלל, בין השופטים לקלדניות נרקם קשר מיוחד. רוב הקלדניות עובדות תמיד עם אותו השופט, ולא יהיו מוכנות להתחלף עם שופט אחר. "אני עובדת כבר 14 שנה עם אותה השופטת, ואני אוהבת אותה מאוד.
היא הסיבה שבגללה אני מגיעה לעבודה", מספרת אסנת ברעם, קלדנית בבית המשפט המחוזי בתל אביב. "היא קודם כול בת אדם, ורק אחר כך שופטת, נעים לעבוד בסביבה כזאת. ביום שהיא תפרוש גם אני אפרוש מהמקצוע", מבטיחה ברעם.
"אנחנו אוהבות את השופטים שעובדים אתנו, מעריכות את האחריות המוטלת עליהם. יש קלדניות שלא מוכנות להחליף שופט כי הן קופאות ברגע שהן יושבות באולם אחר ועם שופט אחר", מתוודה תייר-ויגודני.
"יש בינינו קשר מיוחד. היו שופטים שבאו אליי הביתה לארוחת ערב, וכמו בכל מקום עבודה בלשכה נוצרים יחסים אישיים, השופט עושה לי קפה, הוא שואל מה שלום הילדים, ואני מביאה לו עוגה ביום ההולדת".
"לא כל קלדנית מתאימה לכל שופט", מאשר השופט אורי גורן, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב לשעבר. "יש שופט שמעדיף מישהי שמדקדקת באיות, יש שופט שמעדיף מישהי מהירה, ויש שופט שמעדיף מישהי שמוכנה להישאר עד מאוחר".
השופט גורן מסביר מהו הקשר המיוחד שנוצר בין הקלדנית לשופט: "לשופט נוח יותר לעבוד עם קלדנית קבועה כי יש תיאום. הקלדנית מבינה את השופט גם בלי שידברו ביניהם. לפעמים יושבת על הספסל שורה של עורכי דין, ואתה לא זוכר את השמות של כולם, ואז הקלדנית שואלת אותם לשמותיהם, רושמת את זה בפרוטוקול, ועוזרת לי להתגבר על הרגע המביך", מגלה גורן. "היא מכירה את הקיצורים שלך, כל מיני דברים קטנים שהופכים אותנו לצוות עבודה".
לפעמים הקשר הזה מתקדם שלב אחד יותר מדי. הנוכחות הקרובה והעבודה הרצופה מייצרות מצד אחד עימותים, תחושות של ניצול, ומצד אחר גם קרבה אינטימית יותר. "אתה לא יודע איזה סיפורים יש לנו פה. הכול אנחנו יודעות, אם זה רק לא היה מקום העבודה שלנו והיינו יכולות להוציא את זה החוצה", אומרת קלדנית בכירה. "זבוב על הקיר, אתה אומר? אשכרה זבוב על הקיר".
אחת הפרשות האחרונות היא זו של שופט בית המשפט שנחשף כי במשך שנים ניהל רומן עם הקלדנית שלו. שאר הקלדניות לא שמחות לדבר על המקרה הזה. "גם דברים כאלה קורים, כמו בכל מקום עבודה", הן אומרות. בסופו של הדבר השופט עזב את תפקידו והקלדנית נשארה.
בכלל, למעט מקרים ספציפיים כמו זה של ברעם, נדמה שהקלדניות מסתדרות עם שופטים טוב יותר מאשר עם שופטות. "קשה יותר לעבוד עם שופטות כי הן צריכות להוכיח את עצמן, אז באולם הן קשוחות יותר וסבלניות פחות. בלשכה הן דווקא נחמדות", חושפת תייר-ויגודני. גם הקלדנית קרן וייס מודה: "אישית, אני מעדיפה לעבוד עם שופטים, נוח יותר מאשר עם שופטות".
לא רק לשופטים הן נקשרות. כל קלדנית מפתחת קשר מיוחד עם התחום של השופט שלה - תעבורתי, פלילי או אזרחי. כמו אצל עורכי הדין, גם הן נחלקות לתחומים, וכל אחת בטוחה שהתחום שלה הכי מעניין.
"מהתחום האזרחי למדתי הרבה על החיים. למדתי ממה וממי כדאי להיזהר", מתגאה ברעם ומודה: "אבל בפלילי יש יותר עניין מאשר באזרחי". תייר-ויגודני מסכימה אתה. "אני מתעסקת בפלילים כי זה מעניין מאוד. תביעות קטנות והארכות מעצר זה גם מעניין, אבל זה חדר מיון: מסריח, קולני וזה כמו שוק. יש קלדניות רגישות שפשוט בוכות בתיקים כמו בעל שהכה את אשתו".
"צריך לרשום בפרטי פרטים גם תיאורים קשים של איך אבא החדיר לקטין או לשמוע את הקללות הכי מפורטות והכי קשות שאמר בעל לאשתו, ותוך כדי כך להעמיד פני ספינקס ולרשום את הדברים מילה במילה".
המעמדות בין הקלדניות מתחלקים גם לפי בתי המשפט. 750 קלדניות יש בישראל, מפוזרות על פני בתי המשפט השונים. "בהתחלה יש עניין של אם אני בשלום או במחוזי או בעליון, זה סטטוס, אבל עם הזמן מבינים שהכול אותו דבר", מסבירה תייר-ויגודני. "אולי במחוזי מדובר בפשעים חמורים יותר, אבל המקלדת היא אותה מקלדת, והכיסא הוא אותו כיסא לא נוח".
לרוב הקלדניות יש ותק שנע בין עשר ל-15 שנים במקצוע. יש גם ותיקות יותר. "אני פה כבר עשרים שנה, הגעתי בעקבות מודעה בעיתון בדיוק כשהכניסו מחשבים לאולמות המשפט, אז מיד עברתי קורס במחשבים", מספרת הקלדנית אורלי בן שלום.
הדרישות, מלבד יכולת הקלדה מהירה, היא תעודת בגרות מלאה ושליטה בשפה העברית. "חייבים לדעת עברית ברמה גבוהה, לפעמים צריך לתקן את העברית של עדים עילגים או של כאלה שמדברים מהתרגשות כי בית משפט זה מקום שאנשים באים אליו עם רגשות שליליים", מסבירה תייר-ויגודני.
כאמור, למרות הדרישות האלו, שכרן של הקלדניות, גם לאחר השביתה, אינו מזהיר. "קלדניות הן לא סתם אנשים, אנחנו צריכות יכולות מסוימות", אומרת וייס. אם כן, נשאלת השאלה מדוע הקלדניות נשארות במקצוע הזה כל כך הרבה שנים ולא מחפשות להן עבודה אחרת, רווחית יותר.
הסיבות הראשונות, המתבקשות, הן בכל זאת סיבות ארציות: "התנאים נוחים, השעות גמישות. אפשר לקום בבוקר ולהודיע שאני לא באה כי הילד חולה, ואין עם זה בעיה כי יש מישהי שתחליף אותי. בעבודה אחרת זה לא יכול לקרות", טוענת ברעם.
"אפשר לצאת באמצע היום אם צריך לטפל בילד או קרה משהו דחוף", היא מוסיפה, "ואת מסיימת בשעה מסוימת, ואי?אפשר למשוך אותך, זה לא כמו במשרד שמבקשים ממך להישאר עוד קצת ועוד קצת".
99 אחוזים מהעוסקות בענף הקלדניות הן נשים. אף שאנו חיים במאה העשרים ואחת, אפילו לעשור השני שלה כבר הגענו, היחס למקצוע נשאר יחס נשי, כזה שמאפשר להוציא את הילדים מהגן ולשלב עבודה ובית. "לי יש בעל מהנדס, אז מבחינה כלכלית לי אישית אין בעיות", מסבירה תייר-ויגודני. וקרן הקלדנית מוסיפה: "להרבה יש פה בעל שמפרנס, אז הן רק משלימות הכנסה".
אחרות מסבירות זאת בקשרי החברות. "אנחנו כמו משפחה פה, יש לנו חברויות של 15 או עשרים שנה", טוענת בן שלום. "זה כמו ב'האח הגדול', לכל אחת יש פה את החבורה שלה, הקבוצה שלה, ונוצרות פה חברויות אמיתיות", מפרשת וייס את דברי חברתה.
תייר-ויגודני מכנה זאת "חברותא". בהפסקה, על כוס קפה בחצר, היא מחלקת לחברתה הקלדנית טיפים לחיים: "תעבירי את האוטו המשפחתי גם על שמך", היא אומרת לחברתה במסר פמיניסטי. "לא מבינה את הנשים האלה שנותנות לבעל לרשום את האוטו רק על שמו", היא מוסיפה. בלשכה, הרחק מעיני הציבור הרחב הפוקד את חצר בית המשפט, הן גם מדברות על מה שקורה בתוך אולמות המשפט.
"קורה שאנחנו מספרות זו לזו כל מיני אנקדוטות. למשל, לכל קלדנית קרה שנאשם פנה אליה כי חשב שהיא השופטת, הרי אנחנו מבוגרות ולבושות בייצוגיות, והיום כמה מהשופטים צעירים יותר מאתנו", מחייכת תייר-ויגודני.
אבל יש משהו שחשוב להן הרבה יותר מיחסי החברות. הקרבה למידע, הסיפורים שהן נחשפות אליהם, הדרמות האמיתיות: להיות קלדנית זה לחיות את הראליטי הטוב ביותר שיש במדינה מדי יום. "בסוף היום יוצאים עם כאבים ובלי משכורת, אבל אוהבים את זה. אני חיה רק פעם אחת, ורוצה שיהיה לי מעניין", מצהירה תייר-ויגודני. "אם אין לי עניין, אני לא יכולה להמשיך. בגלל זה עזבתי את העבודה הקודמת שלי, כמזכירה במשרד".
ממש כמו עיתונאים, גם להן הדרמה והסיפורים שבאים עם המקצוע גורמים להסתפק בתלוש משכורת דל ולא לעזוב. "אנשים רואים חדשות, ולא מבינים שמאחורי שורה כמו 'זה וזה הורשע היום בבית המשפט' יש סיפור שלם של המון דיוני הוכחות, עוד לפני פסק הדין וגזר הדין, ויש קלדנית שנחשפה לכל הסיפור הזה", מתגאה תייר-ויגודני.
לפעמים הדרמות האלה משפיעות גם על הקלדניות עצמן. תייר-ויגודני מספרת על מקרה שלא תשכח לעולם: "היה קבלן שהיה אמור לאטום מרתף של בניין כלשהו, ובתאונת עבודה אירע פיצוץ, וכמה עובדים נהרגו. הוא נאשם בגרימת מוות ברשלנות, והמשפחה שלו נהרסה. אתה בא ושומע את עדי האופי שמעידים לטובתו, והלב שלך נקרע", היא חושפת.
"אתה מגלה כלפיו אמפתיה, אבל לא נותן לרגש להשפיע על העבודה. מנגד, בתיקים של סחר בסמים הקלדניות לא אוהבות את הנאשמים". ישנה כמובן גם ההרגשה המיוחדת במינה של להיות קלדנית במשפט בדלתיים סגורות, ולהיות שותפה למידע שרק אחדים ברחבי המדינה חשופים אליו.
השבוע ביום ראשון בבוקר החלה עדותו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב בבית המשפט. העדות התקיימה כמובן בדלתיים סגורות. מלבד השופט, קצב, עורכי דינו ונציגי הפרקליטות, הייתה שם גם עוד מישהי שנחשפה לעדויות שכל המדינה רוצה לשמוע: קלדנית אחת ישבה על במת האולם, ליד השופט, ורשמה הכול.
ממש באותו זמן, כמה קומות מתחת, בחצר בית המשפט, ניסתה וייס להסביר את מה שאותה קלדנית מרגישה: "משפט בדלתיים סגורות זה מעניין, אתה יודע דברים שרק מי שנמצא באולם יודע ואף אחד אחר במדינה לא. לפעמים אתה מת לספר על זה למישהו, אבל אסור לך לדבר".
מדוברות בתי המשפט נמסר בתגובה: "אכן, קלדניות בתי המשפט הועסקו עד לאחרונה בתנאים קשים. המערכת תמכה במאבקן לשיפור תנאי שכרן, ולאחרונה נחתם הסכם קיבוצי שבמסגרתו קיבלו הקלדניות תוספות שכר משמעותית וכן שופרו תנאי העסקתן. הדוברות נמנעה מלהגיב על הרומן בין השופט לקלדנית ועל התעמרויות השופטים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם