מחלקה סגורה: דורון ברוש חזר מזועזע מהאישפוז בביה"ח
בלי חמלה, בלי אנושיות ועם אמפתיה של בלוק איטונג. ביום שחרורו של דורון ברוש מבית החולים הוא ממש, אבל ממש, לא מתלוצץ עם רופאיו. את הניתוח שאחרי הוא כבר עבר באופן פרטי
בפרק השני - מחלקה.
היום: הביתה.
הרופא אמר הביתה. אז הורדתי את הפיג'מה הכחולה, אמרתי שלום לאחיות, והסתלקתי הביתה לפני שמישהו יתחרט ויחליט להשאיר אותי. כבר שבוע בבית. הגוף כואב מכל הכיוונים. קם בבוקר ולא יודע מאיזה צד כואב קודם. חלש כמו תינוק. רזה כמו גפרור, המכנסיים נופלים ממני, צריך לעשות חור חדש בחגורה, קרוב יותר לאבזם. ועוד לא דיברנו על הטראומה הקטנה שיש בעניין הזה של הבריאות, שעד היום לקחתי אותה מובנת מאליה, ועכשיו כל דקירה באיזה צד של הגוף ואני משוכנע שיש לי סרטן, אבל לא חשוב. לא צריך לספר כל דבר. יש מספיק רגישים בעיתונים, שמספרים על נפשם הזכה. אני אשאר בצד של החשבונות המלוכלכים.
ויש לי חשבון אחד בגודל של בניין עם הרופאים בבית חולים. תמיד שמעתי עליהם סיפורי זוועה, אבל עד שאתה לא פוגש אותם באופן אישי, עד שאתה לא חווה אותם על הבשר הפרטי שלך, אתה מתקשה להאמין. יש ספר מבריק, שכתב סמיואל שם, על שנת ההתמחות הראשונה של רופא צעיר, שנקרא בית האלוהים. בין השאר הוא מספר על רופאים שעם הזמן מאבדים בבית החולים את האנושיות שלהם. אחרי כמה שבועות לא נעימים און אנד אוף בבית החולים איכילוב בתל אביב אני יכול להעיד בצער ובזעם רב שסמיואל שם לא שיקר.
מה שאני הולך לכתוב כאן הוא רק מנה ראשונה. כל מאמץ, גם מנטלי, משגר אותי למדף הכדורים ומפיל אותי למיטה. לחשבון המלא עם הרופאים אני אגיע עוד חודש-חודשיים כי כשאכתוב את הכתבה המלאה אני רוצה להיות בכל הכוח. זאת תהיה כתבה שתגזור לגזרים, והיא תהיה עם שמות, ואם אצליח יהיו בה גם תמונות, כי זו לא עוד מריבה תל-אביבית עם רון חולדאי על שעת סגירה של פאב - כאן זה עסק של אנשים אמיתיים, ויש שם טיפוסים שאסור להם להיות קרובים לבני אדם.
הם אולי נגרים טובים, אבל כמו בספר בית האלוהים, הם נכים מוחלטים. הם איבדו כל קשר לאנושיות שלהם, לחמלה שלהם. לא האדם הוא שמעניין אותם אלא הפרוצדורה. התיקון. עבודת הגרז'. אני חושב שמבחינתם העולם היה מושלם אם היו יכולים לנתק את החולה מאישיותו, או לחלופין לערוף את ראשו עד שגופו יחלים, ואז לחברו מחדש במעלית מחוץ למחלקה. מכיוון שפתרון כזה עדיין איננו באפשר, הם פשוט מתעלמים מהחולה.
במיוחד אני זוכר רופא אחד, אקרא לו אבו זקן, שכבר במיון שחרר אותי הביתה בטענה שהאירוע הקליני בכליה שלי הסתיים. הוא היה חדור בוז גלוי כלפי רופאים אחרים במיון, שביקשו לאשפז אותי. כשחזרתי למחרת למיון בכאבים עזים, ויומיים אחר כך חזרתי, בפעם השלישית למיון, אמר שלא מן הנמנע שמדובר בכאבי גב. התעקשתי שלא ייתכן שמדובר בכאבי גב. אז כבר אושפזתי, וגם הפרופסור, מנהל המחלקה, חזר על האפשרות שמדובר בכאבי גב.
שלושה ימים התפתלתי בכאבי גיהינום, ואחריהם הבזיק אבו זקן לביקור אצל שכני לחדר, ועל הדרך זרק לי שהכליה שלי סתומה ויחדירו לי צינורית לפתוח אותה.
ירה ונעלם. חכה רגע, כולרה. הרי אמרת שהכאב שמטמטם אותי כבר שלושה ימים זה כנראה כאב גב, מה אתה עכשיו זורק כליה סתומה ותכניסו לי צינורית, ונעלם, ואני צריך לחלוב איזה אחות שמחליפה סדינים, שיכול להיות שזה אפילו גידול סרטני ואולי כורתים לי כליה ואולי לא. מה כליה סתומה. תגיד מה האפשרויות. אני מזועזע. אומרים לי שיכול להיות גם סרטני, בן אדם, סרטני. העולם נפל עליי. אני בפאניקה, זה הכליה שלי. זה הגוף היחיד שיש לי בעולם הזה. לא הוונטיל של האופניים שאני הולך לחנות ומחליף בחמש שקל. אתה לא יכול לחכות דקה אחת? אתה לא מבין שיש פה בן אדם חולה, מבוהל? עד כדי ככה אתה נכה ואיבדת קשר עם החיים שאתה לא תופס את זה?
אתה זרוק על המיטה כמו ירק יממות שלמות. האחיות מנהלות את העסק, עוברות בכל כמה שעות, נותנות כדור, אוכל, הולכות. אין לך מושג אם מצבך משתפר, מורע. כואב לך, לא כואב לך. אף אחד לא מעדכן, אין לך את מי לשאול. הזמן עובר, אתה יוצא מדעתך מרוב דאגה, המשפחה יוצאת מדעתה. אם אתה מצליח איכשהו ליירט איזה רופא, התשובות שאתה מקבל לקוניות וחסרות סבלנות.
אתה לא חשוב. אתה חגב. אתה לא איש. היה ביקור רופאים, אני, כלומר לא איש, התפתל מכאבים שלושה ימים. הייתה שם ארמדה של רופאים עם כמות ידע מקצועי שאין אפילו בנאס"א וכמות אמפתיה אנושית שיש בבלוק איטונג בקיר. הם הסתכלו באדישות בלא איש, שהתפתל על הרצפה בכאבים.
אמרו שהסי-טי שצריך לברר מה גורם לכאבים נקבע לארבעה ימים מאוחר יותר. הפרצוף האדיש שלהם שהסתכל עליי מרוח על הרצפה, כאילו זה טבעי לגמרי לדבר אל אדם שוכב על הרצפה, היה הקש ששבר אותי. התחלתי לצרוח שאני עיתונאי, שאני לא מוכן לסבול כאבים כאלה עוד ארבעה ימים, שאני אלך לשכב על הרצפה
למחרת, אלא מה, היה סי-טי.
מישהו אמר לי שמאחורי הדלתות הם מדברים שעות על כל חולה. הנה לכם כל הסיפור, כמו שאומרים, בקליפת אגוז. המחלה מעניינת אותם. הדאטה. החולה מעניין את הסבתא שלהם. מבחינתם הוא גיליון. קובץ מחשב של בדיקות דם וצילומי רנטגן. תראו להם פנים, והם מתעלפים מפאניקה. בקשו מהם עשר דקות של שיחה עם החולה - לא להחזיק לו את היד, לא להיות הגננת שלו - רק שיחת עדכון יומית בוגרת, הוגנת, כזאת שתסביר לחולה את מצבו בצורה הפשוטה והבהירה ביותר ולא תשאיר את החולה באוויר, ותראו את הגיבורים האלה חיוורים, מבועתים, זקוקים לאשפוז בעצמם.
לא צריך להיות סנסור מפותח להרגיש את ההבדל בין בן אדם נורמלי לנאד נפוח, ויש כאלה ביניהם שכמעט צריך לחבר להם משקולת לרגל שלא ינסקו לתקרה מרוב מילוי אוויר חם. אתה שואל אחד כזה שאלה, והוא פונה אליך מופתע כאילו איך העזת. מה זאת שבירת המנהיגות הזאת. ואז הוא מסיט ממך במהירות את המבט, מהחרדה שיש לו כמובן ליצור קשר עין, לנהל שיחה בוגרת.
שבועיים אחרי ששחררו אותי הייתי אמור לחזור לאשפוז וניתוח, אבל אמרתי לעצמי שלחרא הזה אני לא נכנס עוד פעם. הכנסתי את היד עמוק לכיס, והלכתי לבית חולים פרטי. איזה הבדל. שמים וארץ. הצעה שלי? אם כבר חליתם, תמכרו את האוטו ואל תלכו לבית חולים ציבורי. רק רפואה פרטית.
והודעה לבית חולים איכילוב: אני קצת מבריא, וחוזר לכתבה הזאת הרבה יותר במפורט. והפעם עם שמות. אצלנו במחלקה, דוקטורים נכבדים, הטיפול הוא הרבה יותר אישי.
ואם כבר מדברים - דברים שלא אכפת לך בשבועיים הראשונים אחרי שאתה חוזר הביתה מבית חולים: 1. האובר בבנק. 2. מה אתה לובש. 3. אם אתה מגולח. 4. איך אלי ישי ועובדיה יוסף חולבים את המדינה. וזהו. יותר אני לא כותב על בית חולים ומחלות. לפחות אני אנסה. כי אני עדיין מרגיש דרעק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם