בגובה העיניים עם פנחס ולרשטיין
הוא נולד בכפר אתא וגר בעפרה. הוא הגיע לפגישה עם בגין בג'ינס וסנדלים. יש ציר תנועה שקרוי על שמו. הוא עדיין חולם להיות רופא מנתח. 1,540 מילים עם פנחס ולרשטיין (61), נשוי +7, שהתפטר מהנהלת מועצת יש"ע אחרי 31 שנים כי לא רצה להיות דחליל
"עיר הולדתי, ימי הילדות שלי, בני עקיבא, אשתי. היא בת כיתה שלי - הייתה איתי בגן, הייתה איתי בבית ספר עד כיתה ח'. הרבה מאוד דברים טובים של ילדות.

"האווירה הייתה של מעבר מכפר ליישוב עירוני, סביבה שחלקה חקלאית. בילדותי אבי עבד במאפייה וחילק לחם עם סוס ועגלה. להורים של אשתי יש פרדס והם חקלאים, זו האווירה שנולדתי אליה. אני אפילו זוכר את השלב שאני רץ אחרי אוטו קרח עם בלוק קרח על הידיים כי לא היה לנו מקרר בבית".
ירושלים
"חלום חיי, בירת הנצח. אין מצב כמעט שאני נוסע עם אשתי בירושלים ואני לא אומר פתאום 'וואו', או שהיא תגיד לי בדרך כלל, 'וואי, תראה באיזה מקום יפה אנחנו נמצאים'. תמיד חלמנו להגיע לכאן ועכשיו אנחנו עובדים פה, וזה עניין שבשגרה להגיע למקום הזה. שום דבר בעולם לא יחליף את ירושלים בעיניי".
עפרה
"מפעל חיים למן היום הראשון. מחנה עבודה זמני של משרד הביטחון. המאחז שהוקם על ידי שמעון פרס שהיום נשיא מדינת ישראל. שהוא נתן לנו את האישור הרשמי עם עלייתה לקרקע ובו כתוב: היישוב הוא מחנה עבודה זמני של משרד הביטחון, על החתום: שמעון פרס, שר הביטחון 1975. זה היה לפני המהפך הפוליטי של שנת 1977. מאז אני חושב שהוא מהיישובים המשימתיים האידיאולוגיים, אחד מהמובילים ביהודה ושומרון. אני שם ממאי 1975 והיה לי את הכבוד להיות חלק מהחבורה הראשונה שהגיעה".
בני עקיבא
"המקום שבו התחנכתי. יש כאלה שמתחנכים בבתי ספר, אני התחנכתי בתנועת נוער. מבחינתי כשאני מדבר על ערכים חברתיים, תנועתיים, זה מה שנתנה לי בני עקיבא. זה לקיחת אחריות, זה פעולות על מקומה של המדינה, על התרומה למדינה ועל הרצון לעסוק בהתיישבות. אנחנו מדברים על תקופה שבה הייתי ילד, בתום מלחמת ששת הימים, עוד לא חלמנו על יהודה ושומרון או על רמת הגולן, אבל עצם הרצון וההבנה שאתה רוצה להתיישב ושאתה רוצה להיות בפריפריה ולא בעיר, את כל הדברים האלה ינקתי מבני עקיבא".
מלחמת ששת הימים
"בתור טירון אחרי טירונות, לקחו אותנו למצעד צה"ל בירושלים שלפני המלחמה ומשם ישר לשכב במארבים בתל דן מול החזית הסורית. נפצעתי בין תל קציר לקיבוץ מעגן במסגרת הפגזת מרגמות כבדה של הסורים עלינו ביום שישי אחר הצהריים, יום לפני סיום המלחמה. נפצעתי קשה ברגל ובאגן".
מקל הליכה
"זה דברים פיזיים, זה שטויות, מאז עברתי הרבה מאוד ניתוחים שאני לא חושב שהרעו את חיי. אני חושב שהפציעה בסך הכול עשתה אותי בוגר ואחראי יותר. עובדה, הייתי רווק כשנפצעתי ומאז התחתנתי ויש לי שבעה ילדים ו~19 נכדים, אז אין לי מה להתלונן על בניית החיים שלי".
דני דיין
"יושב ראש מועצת יש"ע. אני גאה שהייתי מאלה שיזמו את כניסתו לתפקיד. הוא נותן נופך מיוחד במינו למועצת יש"ע, עובר מסך בצורה יוצאת מן הכלל ואני מחזיק לו אצבעות. בגלל שאנחנו חברים טובים מאוד זה הקשה עליי את ההחלטה לעזוב, נוצר בינינו קשר מאוד טוב והוא לא הסיבה לעזיבתי".
תג מחיר
"אני חושב שצריך לדעת למה מתכוונים כשאומרים תג מחיר, צריך להיזהר מאוד. תג מחיר שכולל פגיעה במישהו אחר כי באותו מקום נעשה עוול למתנחלים, במרכאות כפולות, או שאני אפגע בערבי או ברכושו לא בגלל שהוא אשם, לא בגלל שהוא היה מעורב במשהו, זה דבר בלתי נסלח. תג מחיר שאומר שאם צה"ל הולך לעשות פינוי במקום מסוים אני הולך לחסום כביש באיילון - מבחינתי זה לגיטימי. השאלה היא האם אתה פוגע במישהו, אפילו אם הוא ערבי, ואם כן אז חד~משמעית אסור לעשות את זה. אם אתה עושה את זה לצורך המאבק במה שמוגדר כסיט אין, ואם זה משרת את המטרה או לא זה דיון אחר. אז זה לגיטימי, אם אתה חוסם כביש ומוכן לשלם על כך מחיר, בהנחה שזה משרת את המטרה".
מועצת יש"ע
"הגוף היחיד שמסוגל להתמודד חוץ פרלמנטרית עם המאבקים הצפויים לנו. אני רגיל לעבוד מינימום 10~12 שעות ביום. אני הרי שימשתי מ~1979 עד לפני שנתיים ראש מועצה אזורית והייתה לי אחריות, הייתי צריך להתמודד עם דה לגיטימציה, עם טרור. לשמור על החוסן הקהילתי של התושבים - זו הייתה עיקר האחריות. לא הרגשתי שבתפקיד הנוכחי אני מצליח למצוא לעצמי כר ביטוי נכון לעצמי ולא היה לי חשק להיות דחליל.
"אני בהחלט חושב שמועצת יש"ע היא זו שתוביל את המאבק, לא להתבלבל לרגע. זה
אריאל שרון
"אדם חזק שזקנותו ביישה את בחרותו".
הקפאה
"כפי שבנימין נתניהו אמר, זו מילה נקייה להרס. ככה צריך לראות את זה. אסור להתעלם מזה, זה פוליטיקלי קורקט. בזמן האחרון יש מכבסת מילים ואחת מהן זו ההקפאה. הקפאה משמעותה אי בנייה, כולל בירושלים, וצריך לדעת את זה. כי לא יהיה שום הסכם בלי מסירת חלקים משמעותיים מירושלים לפלסטינים".
ניר ברקת
"רוח רעננה. אני יכול לדבר רק במאקרו לא במיקרו. מקווה שיוכיח את עצמו, ניתן לו צ'אנס".
סירוב פקודה
"לגיטימי אם יש אדם שמוכן לשלם את המחיר, אם אומרים לו לעשות דבר שהוא לא מסוגל לעשות. אמרתי את זה גם בגוש קטיף: אם אדם לא מסוגל לבצע את המשימה הזו, אני הייתי מעדיף ללכת לכלא ולא לבצע. אני מתנגד בתוקף לכל תנועה שקוראת לחיילים לסרב פקודה. מבחינתי זה שני דברים שונים. זכותו אם יש בפני הפרט משימה שהוא לא יכול לעמוד בה, זכותו לסרב פקודה".
תאילנד
"פוט מסאז'".
משפחה
"לא הייתי שורד את זה בלי המשפחה. בכל המשימות והתפקידים שעשיתי, אפילו בדברים בנאליים כמו ישיבות מליאת מועצה מתישות, הייתי חוזר הביתה שבר כלי, וכל לילה הייתי נשבע שמחר בבוקר אני מתפטר, וככה שרדתי מ~1975 ועד היום, אז לא הייתי עושה את זה בלי המשפחה".
בנימין נתניהו
"מנהיג מבריק, האם הוא עומד בלחצים או לא? לטובת עם ישראל אני רוצה להתפלל שהוא יעמוד בלחצים, כרגע זה נראה מפחיד מאוד".
שלום עכשיו
"תנועה פוסט ציונית שהורסת כל חלקה טובה בישראל. אני מאוד מעריך אנשי שמאל שחושבים הפוך ממני, שלטובת עם ישראל צריך לוותר על יהודה ושומרון, אבל אלה רואים את טובת עם ישראל כמדינת העם היהודי. בשלום עכשיו יש הרבה מאוד אנשים פוסט ציונים".

חינוך
"הייתי שש שנים מחנך כיתה, לפני עבודתי בהתיישבות. חלק מילדיי עוסקים בזה, זו משימת כל הדורות".
ציר ולרשטיין
"היה לי הכבוד שייקרא על שמי. במסגרת הסכמי אוסלו היינו צריכים למצוא דרך חלופית להביא את הילדים לבית ספר, כי התלמידים שלמדו בבית אל היו צריכים לעבור דרך רמאללה שפתאום הפך לאזור איי, ואי אפשר היה להסיע אותם לבית ספר. אז ביצענו פריצת דרך בתיאום עם מוכתרים ערביים וזה היה סיפור ארוך, כולל לשלוח שליח לביירות בלי תיאום עם הממשל הישראלי ועם הצבא. יום בהיר אחד כולם גילו שיש עשרה קילומטרים של כביש אספלט, ולא נתנו לנו לנסוע בו.
"זה היה אחרי רצח רבין, שמעון פרס היה ראש הממשלה לפני הבחירות, ואני צמתי שלושה ימים - לא אוכל ולא שותה - בדרישה להגיע להכרעה. אלוף הפיקוד לא נתן בשלב הראשון לפתוח את הכביש להסעה. הלכנו לבירור אצל שמעון פרס ואני התחייבתי שתהיה החלטת ראש הממשלה אשר תהיה אקבל אותה, אשתה מרק ואפסיק את הצום. הגעתי לשמעון פרס, והוא פסק שיש לפתוח את הכביש ולאפשר את תנועת התלמידים על הכביש הזה".
רופא מנתח
"חלום חיי. זה תמיד יישאר אצלי עסק לא סגור. תמיד רציתי להיות רופא מנתח כשאהיה גדול, אולי עכשיו יהיה לי זמן. לא, בעצם כבר לא".
סנדלים
"הרבה מאוד שנים, עד הפציעה, לא ידעתי ללכת במשהו אחר. הייתי הולך לפגישות עם סנדלים. הייתה לי פעם פדיחה עם אמי זיכרונה לברכה: ב-1977 אחרי שבגין נבחר לראש ממשלה, הלכתי פעם לפגישה איתו עם ג'ינס וסנדלים. רציתי לשמח את הוריי - הם כבר גרו אצלנו בבית - ואמרתי לאמי: 'את יודעת, חזרתי עכשיו מפגישה עם בגין'. היא נורא שמחה בהתחלה, אבל אחר כך היא הסתכלה עליי ושאלה אותי בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע, 'ככה הלכת לראש הממשלה?', הסתכלתי על עצמי ואמרתי 'כן', והיא הלכה הצדה ובכתה. מאותו יום אף אחד לא ראה אותי יותר עם ג'ינס ולא עם סנדלים".
מחזות זמר
"מת עליהם. ראיתי את 'פנטום האופרה' שלוש פעמים, פעם אחת בברודווי. אני מת על מחזות זמר, זה מנוחה. הם מקצועניים מאוד, ואם יש בהם מנגינות יפות זה תמיד כיף".
הפגנות
"מבצע קשה מאוד, כלי הכרחי במאבק חוץ פרלמנטרי. לא ניתן להפעיל לחץ בלי הפגנות גדולות, פוליטיקאי מסתכל על גודל ההפגנה ואז מייצב את דעתו. לצערי הרב, מאז עקירת היישובים בצפון השומרון ובגוש קטיף הציונות הדתית~לאומית מתקשה לעשות הפגנות גדולות ".
תקשורת
"תקשורת עוינת, אוטומטית זה צריך להיות במשפט, נכון? התקשורת היא כלי שדרכו אתה אמור לנסות למסור את המסר שלך לחברה הישראלית".

חווה אלברשטיין
"הייתי פצוע קשה מאוד אחרי ששת הימים ובאחת הפעמים שהתעוררתי, אני לא זוכר אפילו מאיזה ניתוח, ראיתי בחורה צעירה נמוכה עם גיטרה ענקית יושבת ליד המיטה שלי או על המיטה שלי ושרה, וזה היה מקסים. היא הייתה פחות או יותר בת גילי. אחר כך אמרו לי שזו חווה אלברשטיין, ומאז אני אוהב את הבלדות שלה, את השירים הישנים יותר. אני פחות מכיר את השירים החדשים שלה, אבל היא מסמלת עבורי תקופה עם כל מה שמשתמע מכך".
כיפה סרוגה
"אמורה להיות הגשר ולשמור על השפיות, זו הציונות שעליה התחנכתי וזו הציונות שבה הדור החדש עולה על הדור הקודם. אני חושב שהדורות הצעירים שלנו טובים מאיתנו עשרת מונים".
פנחס ולרשטיין
"חלק מחבורה, שהייתה לו את הזכות לעמוד במקום שהוא עמד ולשאת בנטל הזה ולהיות שליח ציבור של ציבור שאני לעולם לא אהיה ראוי לייצג אותו. זה ציבור נפלא, ועד היום אני לא מבין איך קרה המצב שקיבלתי את התפקידים שהייתי בהם עד היום".