הבורר של העמק: כך הפך קצין הביטחון היהודי לבורר של הבדואים
אמרתם עמק יזרעאל, אמרתם אמנון ברקאי. ילד טבע, כאפייה, ערבית מדוברת, מקום שני בעמק ברכיבה על בהמות משא ופלמ"חניק. עשרות שנות עבודה מול הבדואים הפכו אותו ל"אבו יוסוף" - בורר ואחראי לסולחות. זה הסיפור שלו - ושל המקום
ברקאי, קשיש בן 83, נושם מגיל שנתיים את אדמות עמק יזרעאל. מכפר יהושע, דרך בית לחם הגלילית. היום, ממרפסת ביתו עדיין רואים את המרחב הפתוח, אבל גם את הקדמה של שנות האלפיים, הכביש הראשי ותנופת הבנייה.
"זה נוף הילדות, הבגרות", אומר ברקאי. "רק שבגלל השינוי אתה כבר לא יכול לשתות מים בוואדי. ציפורים שהיו פה נעלמו. אני לא רואה חוחית, ירקוני, זרזירים. הטבע נהרס. פשוט נורא".
אמנון היה בנו של יוסף, הנפח מכפר יהושע. ילד טבע. כאפייה, ערבית מדוברת ומקום שני בעמק ברכיבה על בהמות משא. "בערבית ידעתי לקלל חופשי", הוא מספר. "הייתה לי משיכה לדברים מסוכנים. כשזרקתי אבנים, לא היית יכול להתקרב אליי".
ברקאי התגייס לפלמ"ח, היה בקבע, עבר לגור בבית לחם הגלילית כחקלאי ואז, באמצע שנות השישים, ראה מודעה: "דרוש קצין ביטחון למועצה האיזורית קישון", שפיקחה אז על העמק. יהודה מור, הקצין היוצא, עשה לו חפיפה קצרה. אמר שרוב העיסוק זה סיורים ובדיקת מקלטים. עוד הם נוסעים ברחבי הממלכה, ברקאי שם לב שבצדי הדרך יש בתים בודדים, שלא קשורים לסביבה. שאל מי הדיירים ומור ענה "עזוב, בדואים".
זה היה בדיוק כשהסתיימה תקופת הממשל הצבאי, שנכנס לתוקף במהלך מלחמת העצמאות וחלש על הנגב, הגליל, המשולש והערים המעורבות במטרה לגונן על התושבים הישראלים. הבלגן שרר. חלק מהבדואים ניסו לנצל את המצב ולשים רגל בשטחים לא להם. ברקאי ניגש לראש המועצה חיים ראם וביקש להיות אחראי לבלימת ההשתלטות הבדואית. ראם נתן אור ירוק.
ברקאי החל לשוטט בין שבטי הבדואים בעמק. "קיבלו אותי יפה, אבל חשדו", הוא נזכר. "ידעתי איך לגשת. לא הוצאתי מיד צווי הריסה. הייתי אומר 'מחמוד, אתה לא יכול לגור פה'. אם שכנעת אותו שהתאמצת, היית יכול לעשות עם הבדואי מה שרצית".
מהר מאוד הוא הפך ל"אבו יוסוף" והכיר את שבטי האיזור מגריפאת, דרך מזאריב, ועד חג' אג'רה. "הייתי יושב שעות באוהל", הוא מספר. "הכרתי את סוגי הקפה, מה עושים עם נשים, גברים. התרבות הבדואית על בוריה".
זה התחיל בקבלת מתנות קטנות. יצא מהאוהל ונתנו לו כוסות קפה שייקח איתו. אחרי זה מכתש ועלי, וזה הגיע למורג ומחרשה. בחצר ביתו הייתה ערמה של ציוד בדואי מסורתי. "פחדו ממנו פחד מוות", משוכנע ארז מהמוזיאון. "לכן נתנו לו מתנות כדי לשבות אותו".
אמנון ישב בצד והבהיר. "הבדואי מבין שאתה חזק ולא מפחד. לכן כל בקשה שתבקש, הוא לא יראה בה שוחד. לתת מחרשה זו תוצאה של אמון".
לא כולם התלהבו מכוחו של קצין הביטחון. היה זה אחד ממנהיגי השבטים שהאשים יום אחד את ברקאי שלקח כבש כשוחד. הפרשה הגיעה לבית משפט, ברקאי נבדק בפוליגרף ויצא נקי. התיק נסגר. אבל הוא הבין שלא כולם בעדו.
יום אחד מצא עוד כבש, הפעם קשור לגדר ביתו, בבית לחם הגלילית. לידו היה שק מלא בגבינות. ברקאי העמיס את הכבש על הטנדר, הניח לידו את הגבינות ונסע לחברו הטוב מוסטפה אל טבאש, מהשבט ערב אל חילף. החבר אמר לאמנון שאת הגבינות ייקח, אבל שאת הכבש ישמור אצלו, שאף אחד לא ילביש עליו את האשמה החדשה.
מעמדו של ברקאי המריא. השבטים הבדואים העלו את אבו יוסוף בדרגה והפכו אותו לבורר מוסמך ואחראי לסולחות. "זה נקרא בערבית 'הרועה שמוביל להתפייסות'", ברקאי מסביר. "עכשיו אני בדרך לסולחה נוספת במקרה מאוד מסובך עם שבט בדואי שקשור לירדן. הבדואים צריכים להכיר אותך ולדעת שלא מדובר בשרלטן".
ברקאי לא ישכח את המקרה של ראובן לחמי, השומר מכפר יהושע. סיפור קאלט בעמק. לחמי שמר על שדות המושב לפני קום המדינה ועדר של פרות חצה את הגבול המותר. הוא ירה במטרה להבריח, אבל מהירייה נפצע רועה בדואי. האזור התלקח. אנשי ההגנה ידעו שאם לחמי ייפול לידי הבריטים זה ייגמר במאסר כבד, אם לא יותר מכך. דאגו להעלים אותו עד יעבור זעם. עברו שנים ונראה שהסיפור נשכח.
יותר מ-40 שנה אחרי כן נכנס ברקאי לבקר את שבט גריפאת, שיושב בזרזיר. שתו קפה, העלו זיכרונות ואז צץ הסיפור על הירי. ברקאי הכיר את לחמי, הם הרי יצאו מאותו המושב. הבדואים סיפרו שהרועה שנורה הוא משבטם. אפילו הביאו אותו שיפגוש את הקב"ט. הגיע איש מבוגר, נכה. אמרו לברקאי שמבחינתם הסיפור לא סגור ותלויה מעליו נקמת דם רדומה שיבוא יומה.
לחמי כבר לא היה בחיים. בשעתו עזב לאביחיל, עבד שם במינהל מקרקעי ישראל וכשנפטר השאיר אחריו אישה וילדים. ברקאי אמר שינסה לסגור סולחה. הוא נסע לאביחיל, נפגש עם משפחתו של היורה, שהסכימה לשתף פעולה. נערכה סעודת פיוס, לחצו ידיים. אף אחד לא שומר טינה.
ברקאי הוריד אותנו למרתף ביתו שעמוס בשבאריות, מקלות הליכה, נאבוטים, מלכודות לציפורים.
"הנה מחצלת עבודת יד מגומא. נדירה", הוא מצביע על אחד המדפים ואחרי כן מרים פטיש מאסיבי מעץ. "זו מקבת מיוחדת. בדואי הוא הרי נווד. תולש, מגלגל את האוהל וזה משמש לתקיעת יתדות. ממש סיפור יעל וסיסרא". ואז ברקאי מתעכב על שתי תמונות, שהיו קבורות בין ערמות החפצים. "סיפור", הוא מחייך.
זה קרה לפני שנים כשאחד מבני שבט גריפאת נעצר באשמת מעורבות במעשה טרור. רוב האנשים סובבו את הגב למשפחה שנשארה מאחור. יום אחד הגיעה למשרדו של ברקאי אשת המחבל וסיפרה שלבאר המים שליד המאהל נפל נחש שהרקיב והרעיל את מי השתייה. אף אחד לא סייע לה. ברקאי לקח טרקטור ומשאבה.
"סיפור כזה מיד מתפשט. הבדואים הם כמו אלחוט", ברקאי צוחק. "אחרי שנים, אני יושב במשרד ורואה בדואי מתקרב עם אופניים. הוא נכנס ואומר 'אתמול השתחררתי מהכלא ואתה הראשון שבאתי אליו. אני יודע איך עזרת לאשתי עם הנחש'. נתן את שתי התמונות והלך".
ברקאי יצא לגמלאות לפני 18 שנה. הוא פגש את ד"ר יוסף בן-דוד, מאוניברסיטת בן-גוריון, שעסק לא מעט בבדואים בנגב. השניים חברו ובמשך שנים אספו חומר על הבדואים בצפון, השתמשו בחלק מהסיפורים שצבר ברקאי, ראיינו קרוב למאה אנשים והם עומדים לסיים כתיבת ספר.
ברקאי הבין שהאוסף שלו הוא הרבה מעבר לתחביב ושיש לו חשיבות היסטורית. הוא לא רצה שיאבד וחיפש לחפצים בית חם. הרצון הטבעי היה להעביר את האוסף לבית חנקין שבכפר יהושע, אבל כשהדברים לא התקדמו, יצר קשר עם המוזיאון לראשית ההתיישבות בעמק, בקיבוץ יפעת.
"הגענו לסיור היכרות", מספר ארז בריימוק, מאנשי המוזיאון. "אחרי כמה דקות התקשרנו לאנשים ואמרנו 'תגיעו'. היו פה כמה נגלות".
בחצר משפחת ברקאי עמדה עגלה שאביו של ברקאי בנה לפני 80 שנה. כלי חקלאות, אפילו אבן סימון ממסילת רכבת העמק, שברקאי מצא באחת הביצות. "עם הציוד הבדואי אפשר להקים אוהל שלם", משוכנע בריימוק.
מאז החיבור בין המשפחה למוזיאון, מגיע בריימוק מדי שבוע, יושב עם מחברת וברקאי מאמץ את זיכרונו ומספר את סיפורו של כל פריט, כדי שיידעו את שיוכו ההיסטורי.
"כתבתי יומני עבודה. הייתי בא הביתה וכותב המון", מעיד ברקאי. "גם הספר שאני כותב מבוסס על עבודות השטח שלי. אני את פרשת אלכסנדר זייד זוכר כילד".
למה לא התעמקת בנושא היהודים בעמק?
"פחות עניינו אותי. עניין אותי הנושא הבדואי".
היום לבדואים יש יישובים, כתובות. לא חבל?
"זה היה הכרחי. היו חייבים להוציא אותם מהפסטורליה והרומנטיקה. יש מדיניות והתיישבות וזה מתנגש, אבל עדיין צריך להיות אנושי ולהתנהג יפה. אני הייתי יושב איתם שעות. עד היום יש בתים שהרסתי ועדיין שוכבים. כעסו עליי ולא נגעו בי".
אולי בגלגול הקודם היית בדואי?
"אולי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם