בגובה העיניים עם פרופסור ישראל אומן
הוא נולד בפרנקפורט, גדל בברוקלין וגר בירושלים למעלה מ-50 שנה. כילד הוא לא היה טוב במתמטיקה. הוא לא צופה בטלוויזיה. התלמידים הם המשפחה המדעית שלו. 2,960 מילים עם פרופ' ישראל אומן, בן 80, נשוי + 5, חתן פרס נובל לכלכלה שבשבילו מחקר זה כמו לטפס על הר
"נולדתי בפרנקפורט ב-1930. יצאנו משם ב-1938 כשכבר היה די מאוחר; לפני שעזבנו היה קשה ליהודים בעיר, היו רדיפות והשפלות. אני זוכר שעל הרבה חנויות היו שלטים בסגנון 'יהודים אינם רצויים בחנות הזאת', כשהאותיות היו סוג של חיקוי של אותיות עבריות בצבע שחור. הייתי ילד צעיר וכמה פעמים הרביצו לי ילדים יותר מבוגרים בדרך לבית הספר.
"אני רוצה לציין שבסך הכול הייתה לנו ילדות מאוד יפה בפרנקפורט, היו חרדות אבל אני לא זוכר את השנים האלה כטראומה. היינו מטיילים בתוך גרמניה ומחוצה לה, אם כי בשנים האחרונות פחדנו לצאת מפני שהיו מחרימים את הדרכון ליהודים וזה למעשה היה פסק דין מוות, כי הדרכון היה האפשרות היחידה לצאת משם. הייתי שם פעם אחת מאז שעזבנו, לפני 45 שנה ללילה אחד".
ברוקלין
"דיברו הרבה יידיש, ואני חשבתי שהיות שאני מדבר גרמנית אוכל להבין יידיש. אמנם היידיש בנויה על גרמנית, אבל לא הבנתי מילה. אחר כך כילד שגדל בניו יורק למדתי יידיש. גרנו בבורול פארק, עכשיו זו שכונה חרדית ממש; אז זו לא הייתה שכונה חרדית, היו 90 אחוז יהודים ועשרה אחוזים איטלקים.
"אני זוכר את הניגונים בבית הכנסת, היה משהו שלא ניתן להאמין לו היום: שדרת העסקים העיקרית הייתה פתוחה בשבת ובחגי ישראל וגם ביום הכיפורים, ובעלי הבית היו יהודים. אני זוכר שפעם אחת הלכנו לקיוסק בזמן הזכרת נשמות, והיינו מסתכלים על תוצאות משחק הבייסבול, זה היה בשיא העונה, ובעל הבית היה שואל אותנו באיזה שלב של התפילה נמצאים בבית הכנסת כי הוא רוצה ללכת להתפלל בזמן שהחנות שלו פתוחה. היום אין משהו כזה, זו הייתה ילדות אחרת.
"הייתה לנו ילדות מאוד יפה אם כי ההורים עברו ממצב כלכלי די טוב בגרמניה למצב כלכלי מאוד קשה בארצות הברית. במעבר מגרמניה לארצות הברית הם איבדו את הכול, הם יצאו בחיים ועם הילדים אך איבדו את כל הרכוש; לאבא לא היה מספיק הון כדי להתחיל עסק חדש. לאמא היו שלוש משרות, לאבא היו שתי משרות והם עבדו קשה מאוד.
"אבל בכל זאת הם נתנו לאחי ולי חינוך מעולה, גם יהודי וגם כללי, למרות שהיינו צריכים להסתכל על הפרוטה. הייתי הולך למכולת כדי לקנות ביצים והייתי קונה תריסר ביצים סדוקות כי הן עלו פחות. זה לא הפריע לי, הילדות הייתה מאוד מאושרת".
ירושלים
"בתפילות אנחנו מזכירים את ירושלים לפחות תריסר פעמים בכל יום וזה מופיע בתפילות ובתנ"ך ובתלמוד ובמדרש ואין משהו יותר מרכזי מזה, לא רק בדת, אלא בתרבות היהודית כולה. הרי אני אומר את התפילות ואני חי את הדברים האלה וזה חלק ממני - עברתי לירושלים, אני חי בירושלים. הסיבה העיקרית שאני חי בה היא שהיא היוותה חלק ממני עוד לפני שהגעתי אליה.
"לפני מלחמת ששת הימים הייתה תקופת המתנה, משבר מאוד קשה לאחר שהמצרים סגרו את מיצרי טירן ולא אפשרו לספינות ישראלית לעבור לאילת. הביאו אז הרבה מאוד חיילים לגבול ישראל-סיני. אזרחי מדינת ישראל היו מאוד מודאגים ובקריית שמואל העלינו שקי חול ושמנו בכל מקום אפשרי כדי להגן על הבתים מפגזים.
"זו הייתה תקופה קשה ומאוד מאיימת, ופחדתי שאני וכל המשפחה לא נהיה, שיבואו וישחטו אותנו וזה יהיה סוף הסיפור. לכל המשפחה יש ניירות אמריקניים ולכולנו הייתה אפשרות לעלות על מטוס, לצאת מכאן - לחיות ולא למות.
"אמרתי לעצמי, 'ישראל, אל תעשה את השגיאה שאבא שלך עשה כשיצא בדקה התשעים. תראה את הנולד, הולכים לשחוט אותך ואת המשפחה שלך - תהיה שמח שיש לך ניירות אמריקניים, קח את האישה והילדים ועוף מכאן'. בסופו של דבר החלטתי לא לעשות את זה, להישאר
"קולגה שלי מארצות הברית ביקר אותי לפני שהתחיל המשבר ולקחתי אותו לראות את המקומות המעניינים בעיר. לקחתי אותו לתלפיות, שממנה לא ניתן היה לראות את הכותל, רק את כיפת הסלע, אבל לפני הכותל היו שני ברושים שבהם אפשר היה להבחין.
"הצבעתי על הברושים - זה היה בתקופת מעבורת 'אפולו' - ואמרתי לו, 'אתה רואה את המקום הזה שנמצא 300 מ' מאיתנו? יש פחות סיכוי שאי פעם אהיה שם מאשר שאהיה על הירח'. כעבור שלושה שבועות עמדתי שם בחג השבועות - כמה ימים אחרי מלחמת ששת הימים הרשו ליהודים להגיע לכותל.
"היום קשה להבין ולהרגיש את זה, זה היה לגמרי לא בר השגה לעבור מירושלים לירדן וליהודה ושומרון. כל המקומות האלה היו חלום, לא משהו מעשי, במיוחד בשבילי, כי הגעתי לארץ ב-1956 ולא חוויתי את ירושלים של לפני 1948.
"באחד מימי המלחמה התהלכתי ברחוב ליד ימין משה וראיתי את דגל ישראל מתנוסס מעל לפינה המערבית-דרומית של העיר העתיקה, במקום שבו נמצא היום שער ציון. זה עשה לי משהו, זו הייתה חוויה בלתי נשכחת, מאוד עמוקה, לראות את דגל ישראל מתנוסס שם כשזה היה ממש בלתי אפשרי להשיג את המקום הזה, מהפך כזה".
מתמטיקה
"לא הייתי טוב במתמטיקה ביסודי, אבל בתיכון היה לנו מורה מעולה. מה שאהבתי במתמטיקה במיוחד זו הנדסה, שם יש משפטים והוכחות ומאז אני אוהב מתמטיקה. יש בזה אתגר".
תורת המשחקים
"הפרנסה שלי. זה ניתוח אסטרטגי של מצבים שבהם מעורבים גורמים שונים שחותרים למטרות שונות. אני לא בחרתי, זה בחר בי. אני נשאל את השאלה הזו הרבה פעמים, אבל ככה זה. במתמטיקה עצמה כן בחרתי, כי אהבתי את זה.
"אחרי שקיבלתי את הדוקטורט במתמטיקה הלכתי לעבוד עבור קבוצה שמתעסקת במה שנקרא חקר ביצועים, שזה ניתוח מתמטי של מצבים, צריך לפתור בעיות מעשיות מאוד, היום זה נקרא הנדסת ניהול.
"הקבוצה קיבלה בעיה ואני ועוד שותף התבקשנו לטפל בזה, זו הייתה בעיה של מישהו שפיתח טיל נגד מטוסים ורצה לדעת משהו בסוג מסוים של התקפה על מטוסים עם נשק גרעיני ואיך צריך להגיב לזה. הבנתי שכאן צריך להשתמש בתורת המשחקים.
"על תורת המשחקים שמעתי מג'ון נאש שהכרתי עוד קודם, הוא הגיבור של 'נפלאות התבונה'. פתרתי או עשיתי מה שיכולתי עם הבעיה שנתנו לי ואז התחלתי להתעניין בתורת המשחקים".
"נפלאות התבונה"
"ראיתי את נאש לפני שבוע, נפגשנו באיזשהו כנס בגרמניה שבו שנינו הרצנו. הכרנו לראשונה ב-1953, כשהוא הגיע לאם-איי-טי אחרי הדוקטורט ואני הייתי לפני הדוקטורט. התיידדנו ולמדתי ממנו קצת על תורת המשחקים, הוא היה אדם מאוד מעניין ומאוד מקורי. הוא היה בריא לגמרי עד שחלה ב-1956, נדמה לי.
"נפגשנו שוב בכנס על תורת המשחקים בירושלים ב-1995 אחרי שהוא קיבל פרס נובל ב-1994. בשנים האחרונות אני רואה אותו בכל שנה. לא ראיתי את הסרט ולא קראתי את הספר".
פרס נובל
"כל חתני פרס הנובל לשנת 2005 התאכסנו במלון גרנד בשטוקהולם, ובאותו שבוע התאכסנתי עם המשפחה והפמליה שלי, ידידים, קולגות וסטודנטים, במלון הזה.
"יום אחד יצאתי ממנו ומישהו אמר לי, 'תסתכל על הגג של המלון' – התנוססו עליו שבעה דגלים, באמצע דגל שוודיה ושלושה מכל צד, כולם של הארצות שמהן מגיעים חתני פרס הנובל. ממש על יד דגל שוודיה התנוסס דגל ישראל וזו הייתה חוויה מאוד מרגשת".
מדען
"אולי התכונה הכי חשובה במדע זו סקרנות".
מחקר
"זה משהו מאוד מספק, כשאתה סקרן כאמור לדעת משהו או ליתר דיוק להבין, ואתה חוקר ואז אתה מקבל את התובנה. זה מאוד מספק לפתור בעיה, להגיע לתובנה המיוחלת.
"אני תמיד חושב על מחקר שזה כמעט כמו לטפס על הר, מפני שאתה צריך לחפש את הדרך ולפעמים אתה הולך בכיוון מסוים וזה בכלל לא הכיוון הנכון ואתה צריך לחזור כשאף פעם אתה לא יודע מתי תגיע לראש ההר, אם בכלל, ופתאום אתה עומד שם".
האוניברסיטה העברית
"מקום נהדר, יפה מאוד. הבית האקדמי שלי כבר יותר מיובל שנים. הגעתי הנה ב-1956 באמצע מבצע סיני, ומאז אני מלמד כאן. יש פה מחלקה נהדרת למתמטיקה ומרכז יחיד בעולם לחקר הרציונאליות, אין משהו כזה. יש מרכזי מחקר שמתעסקים בכל מיני תחומים, ויש גם מרכזים בין-תחומיים כמו המרכז למדעי המוח, אבל המרכז שלנו, שבבסיסו העיסוק בתורת המשחקים, ייחודי ברמה העולמית, ואני הייתי בין המקימים שלו.
"אני מגיע לכאן ב-11:00 בבוקר והרבה פעמים נשאר עד 20:00; אני מתראיין כאן לעיתונים וזה לוקח חלק ניכר מהזמן, מכין את ההרצאות שאני נותן בכל מיני מקומות, נפגש עם תלמידים, ובין לבין אני עושה עבודות מחקר, כשיש לי זמן".
מחשבות
"אני זוכר שיר ילדות מימי פרנקפורט, 'המחשבות הן חופשיות', אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה. זה באמת מעניין כי זה שיר שהיה פופולרי בימי הנאצים".
הקפאה
"מה שחל על הגירוש חל על ההקפאה, אם כי ההקפאה לא נוראה כמו הגירוש, רחוק מזה. על הגירוש אני נוהג להגיד פסוק מירמיהו, 'כי שתיים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות, בורות נשברים אשר לא יכילו המים'.
הנביא מדבר על עבודת אלילים: אם עבודת אלילים הייתה משהו שהוא בסדר, יש לך נניח אישה מכוערת ואתה עוזב אותה בשביל אישה אחרת - יפה ומושכת, זה לא יפה לעזוב את אשתך אבל לפחות אתה מקבל משהו בשביל זה; הנביא ירמיהו אומר שאתה לא מקבל כלום, להפך - זה רק מזיק. אתה הולך למשהו שלא מועיל, אלא מזיק.
"הגירוש היה בדיוק זה, אתה עושה משהו מכוער, אתה מגרש אנשים מהבתים שבהם נולדו, גדלו, בנו את הפרנסה והחיים שלהם. נניח שזה היה עוזר, מביא שלום או משהו כזה, אבל זה לא מביא שלום, זה מביא מלחמה.
"ההקפאה גם כן, היא לא תעזור, היא תעשה בדיוק להפך, זה נותן סיגנל של חולשה, זה אומר אני מוכן לעשות דברים בלי שום תמורה מבלי לקבל כלום בשביל זה, רק בגלל שאתם לוחצים. זה מזמין עוד לחץ, זה לא מקרב שום דבר, מה זה מקרב?".
מלחמה
"אני נגד".
סקי
"בעד. התחלתי בגיל 41, לקחתי את שלושת הילדים הגדולים ונסענו לשווייץ, לקחנו מורה פרטית והתחלנו ללמוד. אחרי שלושה ימים אמרה לי המורה, 'מר אומן, אתה מעכב את התפתחות הילדים שלך'. זה היה באמצע המדרון, אני נעלבתי עד עומק נפשי, מיד במקום עצרתי ואמרתי לה, 'תיסעי עם הילדים'. הורדתי את המגלשיים, שמתי אותן על הגב והלכתי בשלג עמוק למטה, זה היה די קשה ונסעתי הביתה לאשתי ולשני התינוקות, וזה היה סוף הסיפור לאותו חורף.
"שנה אחרי זה הייתי בשבתון באירופה לבד בלי המשפחה, ובכל כמה שבועות חזרתי ארצה לסוף שבוע. החלטתי לנסוע בסוף שבוע אחד ללמוד סקי, זה מאוד חרה לי הסיפור ההוא, אז לקחתי מורה פרטי רק לעצמי וביום השלישי והרביעי תפסתי את זה. העיקר בסקי, כמו בהרבה דברים, זה לדעת לעצור".
טיפוס הרים
"אף פעם לא הייתי טוב בזה במיוחד, אבל נהניתי מזה. פעם אפילו שברתי את הרגל במהלך הטיפוס. טיפסתי גם על ההימליה לגובה של 5,500 מ' מעל פני הים. בסך הכול במשך כמה ימים טיפסתי 2,500 מ'".
טלוויזיה
"לא מסתכל בטלוויזיה, זה לא מעניין ובעיקר אין לי זמן לזה".
תקשורת
"אספר לך סיפור על התקשורת. יש מזמן לזמן מטר של מטאוריטים, אז היה משהו כזה לפני כמה שנים, משהו מאוד יוצא דופן, מאוד מיוחד, ואמרו בעיתונים שיהיה משהו מאוד מיוחד. אמרתי לילדים ולנכדים, יש לי משפחה גדולה ברוך השם, 'בואו נצא לראות את זה'. השיא היה אמור להיות ב-3:00 בבוקר, אז חיפשנו מקום חשוך.
"לא קיבלתי היענות מהילדים, רק חתן אחד הסכים לבוא איתי, ובאמת היה משהו יוצא מן הכלל. בדרך כלל גשם של מטאוריטים, אם אתה רואה אחד בדקה - יש לך מזל. שם היה כל כמה שניות, אפילו כשהאורות של המכונית היו דלוקים הצלחנו לראות משהו, זו הייתה חוויה חד-פעמית.
"סיפרנו לילדים שהם פספסו משהו מיוחד, כולם הצטערו מאוד אבל אמרו שבעיתונים היה כתוב שיהיה משהו גם למחרת והציעו שנצא שוב. אמרתי, 'בבקשה, למה לא?'. יצאנו ולא היה כלום. למחרת בבוקר ראיתי בעמוד הראשון של אחד העיתונים הגדולים והנחשבים בארץ כתבה גדולה על גשם של מטאוריטים. כנראה העיתונים בעצמם פספסו את הערב הראשון; ידעתי שזה לא נכון.
"הייתה גם תמונה, שהראתה המון מטאוריטים ואמרו שזה צולם במקום כזה וכזה. אמרתי לעצמי, 'מה קורה כאן, מה זה?', הסתכלתי טוב על התמונה והבנתי שמשהו לא בסדר - אלה לא מטאוריטים, המטאוריטים יוצאים מאיזשהו מרכז.
"שאלתי את עצמי איך עשו את התמונה הזו ובסוף הגעתי לפתרון: התמונה צולמה על חצובה עם צמצם פתוח לדקה. כדור הארץ הרי זז ולכן כל השמים כאילו זזים, ובמשך דקה זה בדיוק באותו כיוון ובאותו גודל. לא מדובר בכוכבים שנופלים, את התמונה הזו אתה יכול לקבל בכל ערב. זה שקר במצח נחושה, ובשביל מה? סתם לעבוד על הקורא?".
מיתון
"אני חושב שבכל העולם המשבר הפיננסי עבר את השיא שלו, כלומר את השפל שלו, ואפשר להגיד שאנחנו בדרך החוצה ממנו. כששואלים אותי בחו"ל איך זה השפיע על המשק הישראלי, אני אומר, 'פחות אולי מהמשקים האחרים, מפני שהמבנה הפיננסי של ישראל הוא איתן והבנקים לא התקרבו לפשיטת רגל'.
"כמובן, ישראל הושפעה לרעה מהמשבר העולמי כי יש פחות ייצוא וכולי, אבל בסך הכול לא היה נורא כאן, עד כמה שאני יכול לשפוט. אני לא כל כך כלכלן מעשי, אבל ממה שאני יכול לשפוט כל העולם בדרך החוצה".
רוברט
"זה אני. אחי קיבל את השם של סבא מצד אבא, ואני הקטן הייתי צריך לקבל את השם של הסבא מצד אמא, ג'ון ישראל ואלה השמות שקיבלתי. אמא שלי גדלה באנגליה ושם השם ג'ון מקובל; בגרמניה זה לא שם מקובל, כי בגרמנית לא קיים הצליל ג' והגרמנים לא יכולים להגיד ג'ון, ולכן היו צריכים למצוא שם אחר.
"לאמא היה מורה נערץ בשם רוברט והיא קראה לי רוברט ג'ון כדי שיוכלו לבטא את השם שלי בגרמניה. היא גם הסבירה לי שיש סיבה אחרת: היא למדה לטינית ובלטינית אם היו קוראים לי ג'ון רוברט אומן אז ראשי התיבות היו יוצאים ג'ירא, שזה כעס, ורוברט ג'ון אומן זה ריג'א, שזה צחוק".
שכול
"זה משהו שחייבים לקבל אם רוצים לחיות בארץ. תמיד ידעתי שנהרגים אנשים כאן במלחמות ואם זה קורה לך אתה לא יותר טוב מכל אדם אחר. אם לא מוכנים לקבל את זה, אז אי אפשר לחיות בארץ".
תלמידים
"המשפחה המדעית שלי, יש לי פרויקט של טבלת שורשים של התלמידים שלי. 13 תלמידים שסיימו איתי דוקטורט והתלמידים שלהם שהם הנכדים המדעיים שלי, ויש לי כבר נינים ואפילו דור חמישי. זה מעודכן ל-2006, היום זה הרבה יותר גדול אני מניח. זה ממשיך את הרעיונות שלך והם צומחים בעצמם, זה הכיף הכי גדול בעבודה אקדמית, התלמידים".
משפחה
"הכיף הכי גדול, נקודה. הייתה לי אישה נהדרת ואשתי השנייה היא אחות של אשתי הראשונה, היא גם כן נהדרת ויש לי ילדים נהדרים ונכדים ונינים. אני עושה איתם סקי וטיולים וארוחות ומדבר איתם ומשחק איתם. רוב הצאצאים שלי לא מתמטיקאים, אמרתי להם שיבחרו את המקצוע בעצמם. שלושה נכדים שלי הולכים להיות רופאים - אבא של אשתי היה רופא, הוא היה המנהל של שערי צדק, אז יש רפואה במשפחה".
פרסום
"יש לזה פלוסים ומינוסים, והם כמעט אותו דבר. הפלוס הוא שאפשר לקדם את הרעיונות שלך, מכיוון שאנשים שומעים אותך יותר, מזמינים אותך לראיונות לטלוויזיה, שואלים אותך על נושאים שונים ומזמינים להרצאות, ואתה מעוניין שהרעיונות שלך יתקבלו. והמינוס זה כמעט אותו דבר, מזמינים אותך לראיונות ולטלוויזיה".
עדה יונת
"הכרתי אותה לפני פרס נובל, היא עשתה עליי רושם מצוין גם לפני שהיא קיבלה אותו, עוד כשהיא קיבלה את פרס רוטשילד ושמעתי את ההרצאה שלה. היא הייתה מאוד מעניינת. אני חושב שזה משהו מאוד יפה שמקבלים אצלנו פרס נובל".
מדינה פלסטינית
"קודם כול משהו לגבי המילה פלסטינית: ראיתי פעם מודעה במועדון הסגל שכותרתה: 'האם אי פעם פגשת פלסטיני? אתה רוצה לפגוש פלסטיני?'. אז אני כתבתי על המודעה, 'אני נשוי לפלסטינית'. ובאמת, לנשותיי, גם הראשונה וגם השנייה, יש תעודת זהות פלסטינית.
"אני חושב שחלק מהבעיה שלנו, ולא רק שלנו, אלא גם של הערבים, היא שלא מבינים את הנושא שיש פלסטינים שחלק מהם הם ערבים וחלק מהם יהודים. פלסטינה זו ישות שהייתה קיימת בין 1918 ל-1948 וגרו בה גם יהודים וגם ערבים. להגיד שפלסטין זה משהו ערבי בלבד זו לא רק שגיאה, זה גם סילוף ואפילו שקר, זה פשוט לא נכון. את שואלת לא על מדינה פלסטינית, את שואלת על מדינה ערבית.
"יש לנו מדינה יהודית בשטח שהיה פלסטין עד 1948 והשאלה היא האם להקים גם מדינה ערבית באותו שטח. אנחנו כל הזמן מתווכחים עם עצמנו על פתרונות של הסכסוך הזה, אבל הערבים לא עושים את זה, אני לא שומע דעות שונות בצד הערבי. במקום לדבר עם הצד השני ולנסות לפתח פתרון אנחנו מתווכחים עם עצמנו. אבל בסך הכול אני בעד, השאלה היא איך לעשות את זה, וזה קשה מאוד.
"אי אפשר לעשות את זה עד שהצד השני לא מוכן לזה, והצד השני לא מראה סימנים שהוא מוכן לשום דבר כזה. בסך הכול אני חושב שבסופו של דבר יצטרך להיות משהו כזה, בתנאי אחד - שאף אדם לא יגורש מהבית שלו, לא ערבי ולא יהודי. לא רק מהבית, גם מבית הכנסת, בית הספר, מהאוניברסיטה ומהפרנסה שלו. אם רוצים לחיות בשלום באמת אז אפשר לחיות בשלום בצורה כזאת שאף בן אדם לא יגורש מהמקום שלו".
הר הבית
"אני לא מבין למה לא מאפשרים ליהודים לגשת להר הבית, בג"ץ הרי פסק שליהודים יש זכות לבקר בהר הבית ולהתפלל שם. היום המצב בהר הבית הוא שאם מישהו ניגש למקום עם כיפה על הראש כבר לא נותנים לו להיכנס. אני אישית לא מעוניין בזה, אולי זאת הבעיה, אבל אני חושב שלכל אדם צריכה להיות זכות לגשת לשם. אם משהו נכון אז לא מוותרים על זה בגלל האיום באלימות, לא מוותרים על צדק בגלל איום באלימות".
פמיניזם
"אני בעד, אני מאוד אוהב נשים. לזכר אשתי הראשונה, שלמדה במת"ן – מכון תורה לנשים - שנמצא בקטמון, ייסדנו עיתון שנקרא 'מסכת', שמתעסק בנושאי הנשים בהקשר היהודי. חלק גדול מהמאמרים נכתב על ידי נשים וחלק אחר מתעסק בנושאים שקשורים בנשים, ואני חושב שמהפכת הלימוד - שנשים היום מתחילות ללמוד תורה ולהתעמק בזה - זה משהו מאוד יפה. אני בעד".
קפיטליזם
"אני מעדיף את המילה כלכלת שוק, בקפיטליזם יש צליל לא יפה. עם כל המגבלות והבעיות שיש בכלכלת שוק, זה כמו בדמוקרטיה, כמו שאמר צ'רצ'יל: 'דמוקרטיה זו תורה מאוד גרועה של ממשל, אבל זה יותר טוב מכל דבר אחר'. יש לזה בעיות אבל בסך הכול זאת הדרך, כל אחד מבין שהוא עובד בשביל עצמו".
אינטרנט
"אפשר לקבל אינפורמציה בצורה מהירה, הקיום של זה מאפשר לי להגיד לנכדים שלי למצוא את האינפורמציה. אני יודע להשתמש, אבל מתקשה, חוץ מזה שהרבה פעמים כשאתה פותח את האינטרנט אז רוקדים מסביבך דברים ואני לא יכול ככה. אז או שאני סוגר את זה או שאני מבקש מהנכדים שיסגרו את הפלאש, כי אני לא יכול לקרוא ככה. אני מסתדר, אבל עם מגבלות, אני קצת אטי. בסך הכול אני משתמש הרבה באי מייל אבל אני צריך את התוכנה הפשוטה והבסיסית".
כיפה
"כיפה סרוגה. בילדות הייתה לי כיפה שחורה ואני עדיין מכבד את כולם, גם אלה עם כיפה סרוגה וגם אלה עם כיפה שחורה וגם אלה בלי כיפה".
ישראל אומן
"נו, זה אני. הלוואי שמישהו ייתן לי את המתנה הזאת לראות את עצמי כמו שאחרים רואים אותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם