פעם היה פה שמח: סיפורו של האוריינט האוס
האמריקנים ידרשו בקרוב מראש הממשלה לפתוח מחדש את האוריינט האוס. הסיפור המלא על הבית ששימש אי של שפיות פלסטינית, סמל לחילוניות נאורה אל מול הכוחות האסלאמיים וכר פורה למשא ומתן מתקדם על חלוקת העיר. ישראל מצדה עשתה הכול כדי לקעקע את מעמדו ושלחה שוטרי ימ"מ במסוקים כדי לסגור אותו ד כך הפכה התקווה לייאוש
בשנת 1898 נשלמה בנייתה של הווילה, לימים האוריינט האוס, העומדת מחוץ לחומות העיר העתיקה, לקראת ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני. הווילה הייתה חלק מ"שכונת החוסיינים", קבוצת בתי פאר שנבנו על ידי משפחת האצולה הערבית; אחת הווילות האלה היא היום המלון אמריקן קולוני. האזור היה עשיר בכרמים, והנוף הנשקף מהגבעה שמחוץ לחומות היה מרהיב עין.
טקס קבלת הפנים לקיסר ואשתו, אוגוסטה ויקטוריה, היה אמור להיערך בביתו של חוסייני, פקיד בכיר בשלטון העותומני, למעשה "שר החינוך" של ירושלים. בתו הצעירה רוויידה נבחרה להגיש מתנה לאוגוסטה ויקטוריה, ולכבוד הטקס המרגש תפרו לילדה בת השמונה שמלה לבנה מבד קל במיוחד. בערב שלפני קבלת הפנים עלתה הילדה הסקרנית לגג הבניין עם המשרת כדי לעזור לו להדליק את הנרות שבעששיות. ניצוץ מהנר נתפס בשמלתה וזו עלתה בלהבות. הילדה מתה מפצעיה כעבור זמן קצר. קבלת הפנים המפוארת התקיימה כמתוכנן ביום שלמחרת בצל הטרגדיה.
בת המשפחה שנקראת על שמה של רוויידה גרה עד היום בחלקו האחורי של הבית, המוכר היום בתור האוריינט האוס, שהשבוע עלה שוב לכותרות. נציגי הקוורטט דוחקים באבו מאזן להיכנס למשא ומתן ובמקביל לוחצים על ישראל להעניק מחוות. פתיחתו מחדש של המוסד הפלסטיני הוותיק עלתה גם היא כאחד הגזרים האפשריים ליו"ר הרשות הפלסטינית המדוכדך.
קשה להבחין בתהילת העבר של הבית כאשר מבקרים היום במבנה הנטוש למחצה ברחוב אבו עוביידה. בסערה של ליל שלישי השבוע קרס עץ אורן זקן וגדול בחצר הבית. חסרו כמה מטרים כדי להבקיע חור בגג הרעפים של המבנה הישן, ולשלוח את משרד ארגון הבריאות של האו"ם השוכן בקומה השנייה לחפש לעצמו בית חדש.
האוריינט האוס כבר ידע כמה וכמה גלגולים בשנות קיומו. בשנות השלושים התגורר בו הקיסר האתיופי הגולה, היילה סילאסי, שברח ממולדתו מאימת הכיבוש האיטלקי. לאחר שחוסייני מת הפך הבית למלון אוריינט האוס. מאוחר יותר שימש גן אירועים. אחד העובדים במקום מסביר שהעץ שנפל מכסה על הרחבה שבה נהגו לשבת החתן והכלה.
עיקר פרסומו של האוריינט האוס החל שנות השמונים, כשפתח פייסל חוסייני, בן דוד מדרגה שנייה של אסמעיל, את המכון ללימודים ערביים וקבע את משכנו בבניין. תקופה זו סימלה את הפיכתו למרכז החיים הפוליטיים של הפלסטינים בעיר. מאז כמובן עבר הרבה דם בנהר.
הלל כהן, חוקר החברה הפלסטינית ומחבר הספר "כיכר השוק ריקה, עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית", מסביר את הרקע לפתיחתו של המוסד:
"ירושלים היא העיר הפלסטינית היחידה שהאוכלוסייה שלה נכבשה ב-1967 ושלא נערכו בה בחירות מוניציפליות. ראש העירייה של ירושלים גורש על ידי ישראל אחרי 1967; לעומת זאת, לאוכלוסייה בשאר הערים, כמו רמאללה, חברון ובית לחם, הייתה הנהגה נבחרת. לוואקום הזה נכנס הממסד הישראלי. פייסל חוסייני רצה למנוע את הזליגה של הזהות הפלסטינית וניסה לחזק אותה באמצעות המכון שהוא פתח".
אך האוריינט האוס לא היה מכון מחקר בלבד. רחוק מכך. יסחאק קוואסמה, צלם הבית של האוריינט האוס לאורך כל שנותיו, מסביר כיצד פעל המקום למען הפלסטינים תושבי ירושלים: "היו פה כמה מחלקות - משרד לסולחה, שנועד לעזור בפתרון סכסוכים בין אנשים; עורך דין שנתן סיוע מול העירייה כדי לבנות בית; מחלקה שעזרה למנוע הריסה של בתים. האוריינט האוס היה הכתובת היחידה לפלסטינים במזרח העיר".
כהן ממשיך ומסביר מה הייתה תפיסת העולם שהנחתה את פעילות המוסד: "אחד הדברים המהותיים לחוסייני היה להקים קואליציה של כל הפלגים, לא לאפשר ליריבות הפנים פלסטינית לחדור לעיר ולגרום לה לפלג את תושביה. לכן היה צריך להקים גוף שיהיו בו נציגים של פת"ח, חמאס, חזית דמוקרטית, חזית עממית ואחרים. בשיטה הזו הוא הצליח למנוע התפתחות של סכסוכים בין הפלגים.
אם האוריינט האוס היה שילוב של מתנ"ס, אוניברסיטה ועירייה, אז המרכיב האחרון, המוניציפלי, היה זה שטרד יותר מכול את מנוחתו של הממסד הישראלי. הממשלות לדורותיהן ראו בפעילות האוריינט האוס סמל לריבונות פלסטינית במזרח העיר והעימותים סביב המקום נמשכו בכל שנות קיומו:
יצחק רבין סגר את המבנה לאחר שפרצה האינתיפאדה הראשונה, אך בימי אוסלו העליזים האוריינט האוס הורשה לפעול שוב והפך למוקד למפגש בין פלסטינים, ישראלים ודיפלומטים זרים. קוואסמה אף מתאר מפגש שקשה לדמיין היום במזרח העיר: "שר החוץ הטורקי הגיע לכאן עם רכב שרד, מרצדס שחורה ודגל טורקיה מעליה. אני זוכר שהממשלה כעסה אחר כך".
פתוח או סגור, לאורך כל שנותיו, חוסייני ניהל מהמקום פעילות ענפה של מפגשים בין ישראלים לפלסטינים. מאיר מרגלית, חבר מועצת העירייה מטעם מרצ, נזכר בערגה בימים הרחוקים ההם: "באופן כמעט קבוע כל מיני ארגוני שלום היו נפגשים שם, עם קבוצות של פלסטינים ואנשים מהעולם הגדול. זו הייתה תקופה מלאת תקוות. חיינו בתחושה שאו~טו~טו מגיעים להסדר. הקשר עם חוסייני היה חם, הוא היה איש נעים הליכות וגם אינטלקטואל. מישהו שאפשר לדבר איתו על ספרות ומוזיקה קלאסית. למפגשים היו מגיעים לפעמים גם אנשי ליכוד, מתוך סקרנות; הם היו נכנסים סקפטיים ויוצאים חדורי אמונה".
ד"ר משה עמירב, למשל - ירושלמי, כיום ראש בית הספר לממשל ולמדיניות ציבורית בבית ברל ומרצה באוניברסיטה העברית – היה חבר מרכז ליכוד שניהל "שיחות שלום" לא פורמליות עם חוסייני ב-1987.
עמירב: "המטרה הייתה לנסות ליצור קשר בין הליכוד לאש"ף. אני הייתי איש הקשר ליצחק שמיר ופייסל היה איש הקשר ליאסר ערפאת". הפגישות האלה גרמו למהפך תודעתי אצל עמירב. "הגעתי כאיש ארץ ישראל השלמה, הסמן הימני בליכוד, חלק מהחוג של אהוד אולמרט ודן מרידור. באופן אישי אלה היו פגישות מאוד משמעותיות. פייסל ואני הפכנו לחברים קרובים. הייתי בא אליו הביתה והוא היה בא אליי, אפילו הבנים שלנו הפכו לחברים. הוא היה הראשון שאמר לי, 'אנחנו חייבים להתפשר. אנחנו הפלסטינים רוצים להגיע להסדר לא רק עם השמאל, אלא גם עם הימין הישראלי'".
כעבור כמה חודשים גיבשו עמירב וחוסייני מסמך עקרונות להסכם מדיני. המסמך הגיע לידיו של נשיא רומניה ניקולה צ'אושסקו, שהודיע לשמיר כי ערפאת מוכן להסדר של שתי מדינות הכולל הכרה בישראל וכי הוא מזמין את שני המנהיגים להגיע לרומניה לחתום על הסכם.
"שמיר כמעט התעלף", מספר עמירב, "ישבנו עם ראש השב"כ ועם צחי הנגבי והם אמרו שאנחנו לא יכולים לפתוח בשיחות עם אש"ף. טענתי שזו החמצה מאוד גדולה כי אז תפרוץ מלחמה. זה היה ביולי 1987, ובדצמבר פרצה האינתיפאדה הראשונה. כל השיחות האלה התנהלו באוריינט האוס, חלק מהם גם בבתים פרטיים. זו ההתחלה של ההיסטוריה של האוריינט האוס כמוסד פוליטי".
לאחר שנחשפו מסמכי עמירב-חוסייני דרשו חברי מרכז ליכוד כי עמירב יועמד לדין במוסדות התנועה בעוון בגידה בערכיה. עמירב אכן עמד למשפט וסולק מהליכוד. יותר מעשור לאחר מכן, לקראת שיחות קמפ דיוויד על הסדר הקבע, החלו שוב המגעים עם חוסייני. הפעם עמירב פעל בשליחות ראש הממשלה אהוד ברק.
"חזרתי לאוריינט האוס לקראת קמפ דיוויד, זה היה ביוני 2000. הכנתי עם פייסל את המתווה, כי הוא החזיק את תיק ירושלים ברשות הפלסטינית. נפגשנו אצלי בבית בעין כרם, עם דני יתום שהיה ראש המטה המדיני. סיכמנו בינינו מתווה כללי להסדר על ירושלים. הכנו, למשל, תכנית לנמל תעופה בקלנדיה עם שני טרמינלים, פלסטיני וישראלי. אחר כך קמפ דיוויד נכשלו".
היו עוד סוגים של מפגשים, הרבה פחות נעימים יש לציין. בשנת 1995 הוקם מול הבניין אוהל מחאה של אנשי ימין, שפעל לאורך כמה חודשים. קוואסמה זוכר שאביגדור קהלני, בתור השר לביטחון פנים בממשלת בנימין נתניהו הראשונה, נתן הוראה לסגור את האוריינט האוס. "שוטרי מג"ב הקיפו את הבניין, הגיעו אלפי אנשים מכל הסביבה ואנחנו התבצרנו בפנים 23 יום", הוא נזכר. האוריינט האוס נשאר פתוח.
אור ל-11 באוגוסט 2001, לאחר הפיגוע הנורא במסעדת "סבארו", החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לסגור את המבנה באופן הרמטי. קוואסמה נזכר ששוטרי ימ"ם "נחתו ממסוק והשתלשלו בחבלים על הגג עם פנים מכוסות".
מי שעוד זוכר את סגירת המבנה הוא טאהר חוסייני, נינו של אסמעיל. חוסייני הנין מתגורר עד היום בחלקו האחורי של המתחם, עם משפחתו ואחותו רוויידה. ביום הפשיטה הוא התעורר מהרעש, יצא החוצה ופגש בשוטרים שכיוונו אליו נשק. הם הורו לו לפתוח את המבנה, ערכו סריקה במקום, הורידו את הדגל הפלסטיני והניפו את דגל ישראל מעל הגג, "אך הם הורידו אותו מהר, אחרי כמה שעות", לדבריו. כוחות הביטחון החרימו אלפי מסמכים ונעלו את המבנה בסורג ובריח.
טאהר חוסייני ומשפחתו נאלצו לחיות בשנה וחצי שאחר כך בשכנות לחיילים שהקיפו את הבית. חוסייני מספר שהתקשר ללשכת הנשיא דאז משה קצב כדי שיורה לחיילים לאפשר לו להגיע למטבח ביתו החסום. הקול מהעבר השני של הקו ייעץ לו לפנות למפקד הכוח. הבעיה הסתדרה על הצד הטוב ביותר.
לאורך כמה שנים המשיכה מדינת ישראל לטפטף לתקשורת מסמכים שנתפסו במקום. עיקר הטענה של ישראל הרשמית הייתה שהאוריינט האוס היה שלוחה של הרשות הפלסטינית ובכך יש הפרה של הסכמי אוסלו, שבהם נקבע כי לרשות לא תהיה דריסת רגל בירושלים. הטענה החמורה ביותר של ישראל הייתה שהכספים שהתגלגלו באוריינט האוס שימשו לתמיכה במשפחות של מחבלים. מלבד זאת לא נטען, גם על ידי ישראל, שבמקום תכננו פעילות צבאית מכל סוג שהוא.
לאחר שנסגר בצו השלטונות עבר המכון למבנה סמוך למחסום א-רם וממשיך עד היום בפעילות מחקר. קוואסמה לדוגמה מקבל גם בימים אלה משכורת כעובד המכון, כך גם טאהר חוסייני. קוואסמה מכחיש בתוקף את הטענות הישראליות בדבר תשלום משכורות על ידי הרשות הפלסטינית: "אין קשר בין הרשות הפלסטינית ובין האוריינט האוס. אני מקבל את המשכורת מאש"ף".
ההוראה להותיר את האוריינט האוס סגור מחודשת בצו מיוחד כל שישה חודשים על ידי השר לביטחון פנים. טאהר חוסייני מספר כי הוא הולך מדי פעם למגרש הרוסים כדי לבקש את המפתחות. הוא מספר בחיוך כי באחת הפעמים אמר לו הקצין האחראי:
"בשביל מה אתה צריך את אחמד קריע (אבו עלא – א"א) שיסתובב לך בין הרגליים". אחד מעובדי ארגון הבריאות של האו"ם ששוכן במקום מעיד כי "השב"כ לא מרשה לנו לסגור את השער הראשי. פעם סגרנו אותו ולקחו אותי לחקירה לכמה שעות במגרש הרוסים, כדי לברר מה אני עושה". לפחות עבור ישראל, הקרב על האוריינט האוס לא הסתיים.
כל הפלסטינים ששוחחנו איתם השבוע לא מאמינים שהאוריינט האוס יחזור לתפקד בקרוב. עיתונאי בעיתון "אל-קודס" אומר כי "עם ביבי בשלטון, איזה סיכוי יש לזה?". יסחאק בודירי, מנכ"ל האוריינט האוס במשכנו בא-רם, גם הוא לא אופטימי:
"אני שומע על זה כבר תשע שנים, בכל שנה. אבל לדעתי זה לא יקרה". הוא היה רוצה לחדש את ימיו של האוריינט האוס כמכון מחקר: "ביקשתי לפתוח את הספרייה ואת מרכז התיעוד. יש לנו ספרייה גדולה שמשרתת סטודנטים. פעם היו מגיעים אליה גם סטודנטים מהאוניברסיטה העברית".
יוסי ביילין, מאדריכלי הסכם אוסלו וכיום נשיא "משרד החוץ העסקי", חושב שפתיחת האוריינט האוס יכולה להיות "מחווה לפלסטינים, אבל לא מדובר במשהו דרמתי או היסטורי. הוא היה מקום של קבוצת אליטה שעוסקת בנושאים תרבותיים, ובוודאי שהם רואים את מזרח ירושלים כבירה העתידית".
באשר לטענה כי האוריינט האוס מימן פיגועים אומר ביילין כי "האוריינט האוס לא היה מקום חתרני. אם רוצים להעביר כסף לפעילות צבאית אז צריך מקום מוגדר בשביל זה?". ביילין חושב שההתנגדות לפעילותו של האוריינט האוס הייתה יותר במישור התודעתי ולא הצבאי, והיא מייצגת דפוס מוכר: "התעקשנו שלרשות הפלסטינית לא תהיה ממשלה ופרלמנט ושהם ישתמשו בשם כמו 'מועצה מחוקקת'. בסוף כולם קוראים לאבו מאזן נשיא ולסלאם פיאד ראש ממשלה. אז אם קראנו לו נשיא קמה מדינה פלסטינית? האם ההחלטה לחלק את ירושלים תושפע מהשאלה האם האוריינט האוס פתוח או סגור?".
סמען ח'ורי, פעיל פוליטי ושותף ליוזמת ז'נבה מכחיש גם הוא את הטענה שלאוריינט האוס יש קשר לפעולות אלימות: "בשעה שלפלסטינים הייתה אפשרות לביטוי מאווייהם הלאומיים, פעל האוריינט האוס כגורם ממתן בקרב הפלסטינים. דווקא סגירתו של המוסד ודיכוי האפשרות להביע שאיפות לאומיות הם שהגבירו את האלימות בקרב הפלסטינים".
לדעתו, "פתיחתו מחדש של האוריינט האוס היא צעד הכרחי בדרך להסכם בין ישראל לפלסטינים. איני יכול לדבר בשם ההנהגה הישראלית, אבל מי שמאמין בשלום ושואף להשגתו יודע שפתיחתו של האוריינט האוס, ומתן חופש ביטוי לצרכים הפוליטיים והלאומיים של הפלסטינים, הם צעדים הכרחיים להשגת מטרה זו".
עמירב טוען כי מבחינת ישראל, "העניין של חלוקת ירושלים הוא עובדה מוגמרת. גם נתניהו בעד חלוקת העיר והוא אמר את זה לשר החוץ המצרי לפני שבועיים. הוויכוח עכשיו הוא לא אם אלא איפה יעבור הגבול בין מזרח למערב. מהבחינה הזו כל שרי הליכוד הגיעו לנקודה שבה הייתי כבר לפני 20 שנה, ועכשיו השאלה רק איך. יש דעות שונות. בכל מקרה צריכים את האוריינט האוס כמרכז שלטוני".
לצד השאלה בדבר הנכונות של ישראל לפתוח את הבניין, עולה שאלה בדבר היכולת של המקום לתפקד כמו בעבר. לסוגיה זו יש שני מישורים: זהותו של המנהיג, ומעמדה של ירושלים בחברה הפלסטינית. מבחינת מנהיגות, אין כיום מי שיכול להיכנס לנעליו של פייסל חוסייני.
הלל כהן מסביר כי "יש שלושה אנשים אפשריים: זיאד אבו זיאד, סרי נוסייבה וחאתם עבד אל-קאדר. אבל אין היום מנהיג ברמה של חוסייני בחברה הפלסטינית". קוואסמה אומר כי "לפייסל היה כבוד לאנשים, אהבו אותו והוא אהב את ירושלים. היה יותר קשה לסגור את האוריינט האוס אם הוא היה בחיים".
מבחינת מעמדה של ירושלים: הוא שונה בהרבה ממה שהיה עד שנות השמונים ובימי אוסלו. כהן מסביר כי "הסגירה של האוריינט האוס היא חלק מתהליך של ריסוק המוסדות הפלסטיניים בירושלים, שנועד להחליש את החברה הפלסטינית בעיר. לצד האוריינט האוס, ישראל גם סגרה מוסדות כמו האגודה הירושלמית לאמנות ולפולקלור ואת איגוד המועדונים הערביים. התפיסה היא שככל שהחברה הפלסטינית בירושלים תהיה יותר חלשה, ישראל תוכל להיות יותר חופשית. השאלה היא האם זה מוכיח את עצמו או לא".
דוד הדרי (מפד"ל), סגן ראש העירייה, התריע השבוע על פגישה דיפלומטית בין שר החוץ הנורווגי ובין רפיק חוסייני, ראש לשכתו של אבו מאזן. הפגישה התקיימה במתחם אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים והדרי הגדיר אותה "בושה וחרפה, פגיעה חמורה בריבונותה של מדינת ישראל ובשלמותה של ירושלים".
נראה שלהדרי אין מה לחשוש, בודירי מנכ"ל האוריינט האוס מצייר תמונה שונה לחלוטין: "פעם מזרח ירושלים היה מרכז פלסטיני גדול, עיר מלאה תרבות, חינוך, הכול. היום היא סגורה ואף אחד מהעיר המערבית לא מגיע. המרכז של החיים הפלסטיניים הוא ברמאללה. זה לא טוב". בביתו שבאוריינט האוס ביקש השבוע טאהר חוסייני להגיד שהוא היה מאוד רוצה שהפעילות תחזור למקום כי "לא בריא לבניין לעמוד נטוש".
למרות דאגתו הכנה של סגן ראש העירייה, לא נראה כי פתיחת המקום צפויה בקרוב. מי שרוצה לשחזר את ימי אוסלו העליזים יכול לגשת למגרש הרוסים ולבקש בחזרה את 6,000 התצלומים של יסחאק קוואסמה, שהוחרמו בפשיטת המשטרה. הם עדיין מחכים שם. זהו, ככל הנראה, השחזור הקרוב ביותר של העבר המפואר שיתרחש באוריינט האוס בשנים הקרובות.
סייע בהכנת הכתבה: גיא גריצמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם