אשת הברזל: כשחנה כרמי כיכבה על הפיגומים

חנה כרמי הייתה הברזלנית היחידה באשדוד ובין הנשים הבודדות במקצוע בכל הארץ. היא נמנית עם בוני הנמל ומקימי רבי הקומות הראשונים בעיר. בגלל עיסוקה הנדיר, זכתה לכתבות בעיתונים וגם לעקיצות שוביניסטיות. היא עדיין באשדוד, אך כבר לא על הפיגומים

משה אדמון | 2/2/2010 12:22

הפעם לא מדובר בפוליטיקאית לוחמת, חזקה, שכדי להדגיש את חוסנה קוראים לה "אשת הברזל". הפעם, לשם שינוי, מדובר באשת ברזל אמיתית, שעבדה בברזל. ממש. בידיים. כופפה אותו בחוזקה, לאט, עד שנכנע לרצונה.

חנה כרמי באתר בנייה. הערות שוביניסטיות הן חלק מהעניין צילום ארכיון

חנה כרמי הייתה בשנות ה-60 וה-70 ברזלנית הבניין היחידה באשדוד, ובין הנשים הבודדות במקצוע זה בארץ כולה. איך התגלגלה לברזלנות, דווקא לברזלנות, מקצוע המחייב מאמץ פיזי קשה, שגם גברים חסונים וקשוחים מתקשים לעמוד בו?

התשובה, מבחינתה של חנה, פשוטה. היא למדה את המקצוע בצעירותה, כי חשבה שזה מקצוע טוב. הקושי שבו לא הרתיע אותה. כשעלתה מרומניה לישראל במהלך מלחמת העצמאות, נראה לה אך טבעי להמשיך ולעסוק בו גם פה.

השהייה בשער העלייה, מחנה ליד חיפה בו רוכזו אז העולים, עוררה בה אי-שקט. המקום, שהוקף מסביב בגדר תיל, גרם לחנה, ניצולת שואה, תחושה של הסגר, של מחנה ריכוז. מה עשתה? לקחה פלייר (ברזלנית או לא?), חתכה את הגדר וברחה לחיפה.

ומה עשתה בחיפה, עיר שלא הכירה בה איש? שאלה ביידיש איפה ההסתדרות, עליה עוד שמעה בחו"ל. בהסתדרות ביקשה עבודה. אבל שם, במקום להפנות אותה לעבודה, הציעו לה ללמוד. מה? אחות. לא רוצה להיות אחות, אמרה חנה. יש לי מקצוע טוב. ברזלנות. רוצה לעבוד.

בעוד חנה מדברת, עבר שם במקרה מישהו ששמע את דבריה, הציג עצמו כקבלן ואמר לה: את ברזלנית? בואי לעבוד אצלי ונראה מה את יודעת. והיא הראתה לו. וכך החלה כאן הקריירה של חנה כברזלנית.

בתחילת שנות ה-50 פגשה חנה את יוסף. כעבור זמן עברו לאילת ומשם למקומות נוספים. בסוף 1951 נישאו והתמקמו בכפר סבא.

על הפיגומים

עבודתה של חנה כברזלנית גרמה לאורך כל הדרך להרמת גבות ולתמיהות. לא הבינו מה עושה אישה במקצוע גברי כל כך, קשה כל כך. וכל זה בחוץ, בחום, בקור, תוך חשיפה מתמדת לשמש ולרוח. ונשמעו גם, איך לא, הערות שוביניסטיות שהפכו, לדברי חנה, חלק מן העניין. מה, יראו אישה על הפיגומים ולא יזרקו לעברה איזו הערה או עקיצה? נשמעו גם, כמובן, אמירות אחרות. יותר מפרגנות.

חנה ויוסף הגיעו לאשדוד בשנת 1962. היא התקבלה לעבודה בנמל, שהיה אז בתחילת הקמתו. כברזלנית, אלא מה. עסקה בהכנת ובסידור הברזל לקראת יציקה ובהמשך, משהוכיחה את מקצועיותה, עברה להדרכת ברזלנים. כל פעם קבוצה אחרת של עשרה עד 15 גברים.

חנה, שהייתה מראשוני בוני הנמל,

הייתה גם מראשוני הבונים של רבי הקומות באשדוד. היא פילסה את דרכה בעבודה מאומצת, במרומי הפיגומים, בסכנה מתמדת. ידעה לעבוד ואהבה לעבוד, אך הקדישה מזמנה גם לפעילויות נוספות ונודעה כאן בדעותיה המקוריות והנחרצות.

חנה שהייתה, כאמור, הברזלנית היחידה באשדוד ובין הנשים הבודדות במקצוע זה בארץ כולה, הפכה, בגלל עיסוקה הנדיר, למפורסמת. כתבו עליה בעיתונים ופניה ניבטו מהם בשלל תצלומים.

כיום, למרבה הצער, כמעט שלא ניתן עוד לראות אותה. הבריאות כבר לא כפי שהייתה והעיתונאים כבר לא מתעניינים. לא רק הם. גם אחרים. היא ויוסף, כמו רבים מהוותיקים כאן, בודדים, שכוחים.
כן חברים. אנחנו שוכחים. מהר מדי. בקלות רבה מדי.