רואה רחוק: החיים החדשים של בן קראוס
בן קראוס, בנם של שמוליק קראוס וג'וזי כץ, רק רוצה שקט. אחרי ההסתבכויות עם הסמים, הפציעה הקשה בתאונת אופנוע, המעצר בגין תקיפת אביו והאשפוז הפסיכיאטרי, עכשיו הוא מציג את ציוריו בתערוכה, מחפש עבודה מסודרת ורוצה נורא להיות "ילד טוב" בשביל אימא
במבט ראשון הוא מזכיר את הראפר הלבן הכי מפורסם בעולם-אמינם. "אפשר לשאול אותך משהו?" שואלת אותו אחת "הדודות" שמסתובבות באולם התצוגה הקטן של בית האמנים על שם זריצקי, ובוהות בסקרנות בניבט אליהן מהקירות. "כן, בטח", הוא עונה לה בחביבות.
"אתה רוצה להסביר"?
"אין מה, זה בא מהבטן.
"אז אתה מצייר רק רגשות"?
"כן, לא דברים אמיתיים".
האישה, בלתי מסופקת בעליל מהתשובה המעורפלת שקיבלה, מתרחקת ומצטרפת לחברתה, דודה אחרת, וזו מתוודה בפניה: "זה לא מדבר אליי. זה להוציא את האגרסיות על הנייר".
בניגוד אליי, קראוס מפספס את המשפט הביקורתי, אבל זה בטח לא משנה לו. הוא לא נמצא פה בשביל להוכיח, לריב ולהתווכח או חלילה, כפי שכבר קרה לא פעם בעבר, כדי להרביץ למישהו. למרות חזותו הייחודית, ניכר שהוא מנסה להיטמע, כנראה לראשונה בחייו, בזרם שקט ו"תקין".
לדבוק בצורת חיים "נורמטיבית" כמו שנהוג להגיד בהקשר של אנשים כמוהו. בעיקר הוא רוצה לרצות את אמו, הזמרת ג'וזי כץ, שחלמה על התערוכה של בנה כבר לפני שנים. השנה החולפת, במהלכה לקתה בשטף דם מוחי מסוכן, הייתה עבורה קשה במיוחד,
אף שהתערוכה של בנו מציגה כבר כשבוע וחצי, אביו, הזמר והיוצר המוערך שמוליק קראוס, שהקשר ביניהם בעייתי משהו - טרם ביקר בה, ובן גם לא יודע אם זה יקרה. בכל מקרה "זה גם לא כל כך ביג דיל בשבילי". את האגרסיות, כאמור, הוא הוציא כבר על הבד.
למה התערוכה נקראת "שני אקורדים"?
"אני לא יודע. חנה קופלר, הספונסרית של התערוכה והמטפלת של אבא שלי, נתנה את השם, זה משהו שקשור עם ההורים".
היא אמרה לך שזה קשור אליהם?
"לא, אבל מה זה אקורדים? זה מוזיקה. ומה ההורים שלי עשו? מוזיקה".
והם שניים.
"נכון. שני אקורדים".
קופלר , אגב, היא פחות "ספונסרית" ויותר אוצרת די נחשבת בנוף האמנות הישראלית, וכן, היא ידועה יותר כבת זוגו לחיים של קראוס ב-25 השנים האחרונות, שכיום הוא מזדקן חולני, הזקוק לטיפולו של הפיליפיני הצמוד.
לאף אחד מציוריו של קראוס אין שם, אבל להבדיל משם התערוכה, על עניין שמות הציורים הוא דווקא כן חשב. "בהתחלה רציתי לתת לכל אחד מהם שם של איזו אקסית שלי", הוא חושף. "היו לי הרבה אהבות, אבל אז החלטתי שאין טעם. התמונות מדברות בעד עצמן".
את אמנות הציור הוא גילה רק בגיל 23. "הייתי בבית של אימא שלי, והיה לי משעמם ולא היה לי מה לעשות", הוא משחזר. "היו שם קנבסים וצבעי אקריליק, ופשוט התחלתי לצייר. שפכתי את הצבעים על הבד ומה שיצא - יצא.
יצא טוב, לא?
"כנראה שכן. זה מה שאנשים אומרים. אבל אני לא מת על הציורים שלי כמו אחרים".
נתקלת גם בתגובות לא טובות?
"מישהי שבאה לתערוכה אמרה לי שהיא לא מבינה ושהציורים מבלבלים אותה. אמרתי לה שאני מצטער".
ובאמת הצטערת?
"לא. גם על הקעקועים אומרים לי שזה מפחיד. אני מעדיף להגיד שאני מצטער מאשר להתחיל ולהסביר".
האמת , גם אם הוא היה מתחיל להסביר, מי יודע מתי היה מסיים. גופו מכוסה קעקועים מכף רגל ועד ראש, כולל הצוואר ואצבעות הידיים. "מגיל תשע רציתי קעקועים", הוא מנסה בכל זאת להסביר. "ראיתי את הסרט 'הבריחה מניו יורק', עם קורט ראסל, שהיה לו שם קעקוע של נחש, והודעתי לאימא שלי שבטוח יהיו לי קעקועים".
ואכן, בגיל 16, בעזרת עט ויוד, קראוס קיעקע בעצמו את הקעקוע הראשון על גופו - סוג של סמל לא ברור בחלק הפנימי של האמה - ומאז הוא לא הפסיק. גם אמו, לכבוד יום הולדתה ה-64 לפני שש שנים, קיבלה ממנו מתנה - קעקוע של פרח וציפור. "הוא אמר שאני שרה כמו ציפור ויפה כמו פרח", סיפרה כץ לירחון "את" ביולי 2007.
אתה חושב שהקעקועים האלה באים ממקום של השחתה עצמית?
"בוודאי. אלוהים נתן לנו גוף נקי, ולפי הקבלה אסור לשים עליו דברים שנשארים. אני לא מאמין באלוהים היהודי, אבל אני מבין מאיפה זה בא. מצד שני, אלוהים נתן לי את הגוף שלי, ואני יכול לעשות בו מה שאני רוצה".
בן קראוס יכול להישמע למי שמדבר אתו מעט עילג, אבל זה רק בגלל שהעברית שלו לא מי יודע מה. הוא הגיע לארץ בגיל 18 ,לאחר גלות של כ-15 שנה בארצות הברית, ובשנותיו הראשונות בישראל סירב לדבר בעברית. עד היום, כשהוא נשטף בדיבור, הוא עובר בלי משים לדבר באנגלית. מילים כמו "השחתה", "סרטון" ו"מלכתחילה" צריך לתרגם עבורו.
"בשלוש השנים הראשונות שלי בארץ לא רציתי לדבר עברית", הוא מספר. "מי שדיבר אתי בעברית, פשוט לא שמעתי אותו. דווקא באחד הביקורים שלי בניו יורק, כשהייתי עם חבר ברכבת, שאלתי אותו, where out of no, בעברית "מה השעה"? היום אני פחות או יותר מסתדר עם העברית, אבל אני לא קורא ולא שומע מוזיקה בעברית".
כל פסיכולוג בגרוש יכול לאבחן זאת כמקרה טיפוסי של בריחה מזיכרונות רעים, ואלה שמכירים את ההיסטוריה הסוערת של בני הזוג קראוס-כץ בוודאי יודעים ששנות חייו הראשונות של בן בישראל, ובליווי השפה העברית, לא היו פיקניק, בלשון המעטה.
מעללי בני הזוג סוקרו בפרוטרוט בעיתונים השונים בשנות השישים והשבעים ופרנסו בכבוד לא מעט עיתונאים, שמצאו קהל קוראים צמא דם ונלהב לסיפורים שערורייתיים כמעט כמו שיש מעבר לים: בתחילת שנות השישים הכיר שמוליק "הילד הרע" קראוס את ג'וזי "הבלונדה האמריקאית" כץ במועדון. הוא היה אז כוכב עולה בשמי הבידור והרוק הישראלי, והיא עולה חדשה מארצות הברית עם מבטא מתגלגל, רקדנית במועדונים.
קראוס עזב למענה את אשתו והשניים פצחו ברומן סוער. בתוך זמן קצר חברו בני הזוג לסופרסטאר הישראלי של כל הזמנים אריק איינשטיין, והקימו את להקת "החלונות הגבוהים", שסיפורי הווי הסמים והאורגיות שלהם ושל חבריהם הציתו את דמיונותיהם של אלפי צעירים שחלמו חוץ לארץ ורוק'נרול. דווקא בשיא ההצלחה, כשהחלה הלהקה להקליט אלבום בלונדון וקיוותה לפריצת דרך בין-לאומית, החליט איינשטיין לשבור את הכלים ולחזור לארץ.
קראוס נסע לצלם סרט בספרד, וכץ החליטה לוותר על קריירת שירה בלונדון ולהצטרף אליו. עם חזרתם לארץ החלו להופיע סדקים במערכת היחסים מעוררת הקנאה שלהם. קראוס, שנהג לשתות הרבה, ועקב מחלת המאניה-דיפרסיה ממנה סבל, אף אושפז לפרקים בבתי חולים פסיכיאטריים, החל להכות את כץ והיחסים ביניהם רק הלכו והידרדרו.
בשנת 1980, לאחר שאיים עליה קראוס כי אם תעז לשיר את שיריו בהופעתה במועדון "האסם? בתל אביב, שהיה בבעלותם של מתי כספי ואריק סיני, יגיע לשם ו"ישבור אותה ואת המקום הזה", ארזה כץ תיק ואת שני ילדיה הקטנים - בן, שהיה בן חמש, ושם, שהיה אז בן שנתיים וחצי - וברחה אתם לארצות הברית. הילדים גדלו ללא אביהם ובלי שנפגשו עמו במשך כ-15 שנה .
"היא שיחקה את המשחק יפה מאוד, כולם קנו את הסיפורים שלה", שטח שמוליק קראוס בעיתון "כל העיר" בינואר 1999 את גרסתו למה שאירע. "היא ברחה מפה כי היא לא באה כל הלילה הביתה, ונשארה לישון עם החשמלאי. אחר כך, כשחזרה, היא קיבלה פנס ראשון, פנס שני, פנס שלישי, עד שנהייתה ספוט. זה לא שאני הייתי בא כל ערב הביתה כמו טטלה, הייתי ציפור בפני עצמי. אבל הסיפור עם החשמלאי הרגיז אותי. למה להרגיז?".
אין ספק שהשערוריות שנקשרו בשמם של בני הזוג הפכו אותם ליעד מועדף על מדורי הרכילות, וחילופי ההאשמות בין בני הזוג נפרסו מעל גבי העיתונים. אבל השאלה היא, כמובן, כיצד המצב הזה משפיע על שני ילדים קטנים, שסופגים את הכוויות של האש מבית. את בן, כך נדמה, הדברים לא הציבו במקום טוב: הצלקות המעטרות את פניו (שאגב, דומות להפליא לאלה של אביו) כאילו באות להמחיש שמדובר בבחור מצולק נפש וחבול, שלא ברור אם הרוגע שלו בימים אלה נובע מפיוס פנימי אמיתי או שמצבו משול, פשוטו כמשמעו, לבלון שהוצא ממנו האוויר.
להוציא את הקשר הבעייתי בין הוריו ו?חטיפתו? לניכר, לאורך השנים עבר קראוס התנסויות קשות, ובהן הסתבכויות עם סמים וגמילה קשה. בשנת 2003 נפצע בתאונת אופנוע בהודו, שבה נהרג חברו הקרוב. קראוס עצמו עבר מספר ניתוחים מורכבים, מצבו הנפשי הידרדר והוא וטופל במשככי כאבים.
אולי טוב מכולם, ובחוסר רגישות משווע, ידע לנסח זאת דווקא קראוס האב באותו ריאיון ל?כל העיר:? " אני חצי פרענק. אני לא אשכח לה שהיא ברחה לי עם שני ילדים, בני שנתיים וחצי וחמש, והחזירה לי אותם אחרי 16 שנה, כשהם כבר עברו כל מיני דברים לא נעימים. אחד חזר ג?אנקי, וגם השני לא בסדר.?
אל נסיבות חייו הקשות ומצבו הנפשי התווספו גם הסתבכויות עם החוק. לפני כשמונה שנים נגזרה על בן קראוס חצי שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים בגין היזק בזדון, תקיפת שוטר והעלבת עובד ציבור. על פי כתב האישום, באוגוסט 2000 בשעה 4:30 לפנות בוקר הוא ניפץ חלון ראווה של חנות ברחוב קינג ג'ורג'. לאחר מכן הוא נכנס לפוסט קפה והחל להשתולל, להשליך כיסאות ולתקוף את היושבים.
כשהגיעה למקום ניידת משטרה, הוא נמלט בריצה לגן מאיר, ושם, לאחר שנתפס על ידי השוטר, הוא הכה אותו באגרופיו, בעט בו ודחף אותו על מעקה. עוד לפי כתב האישום, כשהוכנס בסופו של דבר לניידת המשטרה, התיז קראוס דם שניגר מידיו ומראשו על השוטרים, ולאחת השוטרות שליוותה אותו בדרך לקבלת טיפול רפואי באיכילוב הוא אמר "בת זונה" ו"אני אזיין אותך".
אל הרשעה זו מצטרף גם המקרה הדרמטי שהתרחש כחמש שנים מאוחר יותר, כשתקף קראוס את אביו בן השבעים, בעת שזה היה מרותק לכיסא הגלגלים. מהתלונה שהגיש שמוליק קראוס נגד בנו בשנת 2005 עולה כי הבן הגיע לביתו באחד הבקרים ודרש ממנו כסף. משסירב האב החל בן להכותו ואף איים להרוג אותו. קופלר, חברתו של קראוס, הגיעה למקום בעקבות טלפון בהול שקיבלה מהעובד הפיליפיני ששהה באותה העת בדירה, וכשניסתה להגן על בן זוגה הכה בן גם אותה.
כתב אישום נגדו לא הוגש לאחר שבית המשפט קבע שבן אינו כשיר לעמוד לדין, והוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי בצו בית משפט. הקשר בין האב לבן נותק למשך כמה שנים, ובריאיון שנתן שמוליק קראוס למוסף "הארץ" ביולי 2007 טען כי אינו יודע היכן נמצא בנו ואף אין ברשותו מספר הטלפון שלו.
היום אתה בקשר עם אבא שלך?
"לא כל כך. אני מתקשר אליו לפעמים ואנחנו מדברים דקה-שתי דקות. אני אוהב אותו, אבא יש רק אחד".
התנצלת בפניו על מה שהיה?
"בטח, אבל shit happens. לכל דבר יש את הסיבה שלו".
והסיבה הזאת, אגב, היא בדיוק מסוג הדברים שקראוס הצעיר אינו מעוניין לדבר עליהם.
בגילו המופלג קראוס עדיין מתגורר עם אימא שלו ועם החתולה ויקי בדירה במרכז תל אביב. הדבר שהוא הכי אוהב בעולם זה לרקוד, בעיקר לצלילי מוזיקת טראנס והיפהופ, ולאחרונה הוא גילה את אתר "יוטיוב,? שממלא לו את רוב שעות היום.
"הייתי מנגן על גיטרה, אבל מאז התאונה עם האופנוע בהודו אני לא יכול לנגן, לא יכול להחזיק גיטרה,? הוא מספר. "לפעמים מאוד בא לי. חשבתי להתחיל להקה, לשיר, אבל מאוד קשה למצוא את האנשים שאני מחפש - אנשים שמנגנים יחד כבר הרבה זמן, שמכירים אחד את השני, שיש להם כבר סאונד. לא להביא אחד מפה ואחד משם".
אתה כותב?
"כן, אבל לא שירים. לפני חודש כתבתי סיפור על החיים שלי, אבל לא בטוח שהייתי רוצה לפרסם, זה יותר בשבילי. הבנתי שזו תרפיה טובה".
החיים שלך לא היו קלים. מה המצב אתך עכשיו?
"למי היו חיים קלים? אני מתגעגע לאקסית שלי. נפרדנו לפני ארבעה חודשים אחרי שנה וחצי ביחד.
היא זרקה אותי מהבית".
למה? מה עשית?
"כלום. זו בדיוק הבעיה. לא עבדתי, לא ניקיתי את הבית, לא בישלתי, ואני דווקא יודע לבשל טוב. היא דווקא הייתה שווה את זה והרבה יותר, אבל אני עצלן. הייתי במצב שהייתי קם בבוקר, מדליק את הטלוויזיה, ויושב שם עד -12 אחת בלילה. אחר כך הלכתי לישון, קמתי בבוקר, הדלקתי טלוויזיה. . . בקיצור , שנה ישבתי על הספה והיא עשתה הכול בשבילי".
יש סיכוי שתחזרו?
"לא, זה נגמר. כשמישהי נמצאת אתי תמיד יש בלגן, ותמיד נהיה להן טוב יותר קצת זמן אחרי שהן עוזבות אותי. אני בטוח שהיא מתגעגעת לכמה דברים פה ושם, אבל לא עד כדי כך שתרצה לחזור. גם אני לא רוצה לחזור אליה כי זה לחזור אחורה, לעבר".
כזכור, שנת 2009 לא הייתה השנה של ג'וזי כץ: שטף דם מוחי סיכן את חייה, והיא נאלצה לעבור צנתור במוח. בעקבות הטיפול איבדה כץ את היכולות לקרוא ולכתוב, ונאלצה ללמוד הכול מחדש, בעברית ובאנגלית.
"אני הולך לסופר בשביל אימא ומנסה לעזור לה כמה שיותר עכשיו", מספר הבן הנאמן. "היא עברה שנה מאוד קשה, הייתה בבית חולים, ואני מנסה לא לעשות צרות ובלגן. אני חושב שנגמרו לי כל התנאים שהיו לי-אחד בגלל השוטרים ואחד בגלל אבא שלי - ואני רוצה להישאר ילד טוב ולהתחיל לעבוד מתישהו. מחפשים לי עבודה מהביטוח הלאומי, אבל קשה לי למצוא עבודות בגלל העברית".
מבחינתו לא אכפת לו גם לעבוד בקיוסק או בשטיפת כלים. רק לא להיות טבח, ג'וב שאותו מילא בעבר. "כשאתה רואה בון, אתה חייב לבשל את זה, לטעום את זה, נמאס לי מזה", הוא מסביר. "עשיתי את זה בפסטה מיה, בפרונטו ובאורנה ואלה", שם עשיתי בטטות במשך שנה שלמה, משש בבוקר עד שמונה בלילה, וזה הרג אותי. עד היום אני לא יכול לראות בטטה".
מה התכניות לעתיד בנוגע לתערוכה?
"אני רוצה לשים את התמונות במקומות אחרים, למשל בקפה סירקין, ולמכור אותן. המחירים שלהן יהיו בין 800 ל-3,000 שקל".
וכמה עולה התמונה שאתה אומר שכולם הכי אוהבים?.
"5,000"
אבל אמרת שהמחירים הם עד 3,000.
"חוץ מזו, כי אימא שלי אוהבת או תה".
בן קראוס - "שני אקורדים", בית האמנים על שם יוסף זריצקי 28.2.10-4.2.10
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם