זוגיות במשבר: כך התמוטטה האידיליה בין חביליו וברקת
ירושלים: הכפשות הדדיות, חוסר הערכה, זלזול וזעם: יחסיהם של ראש העירייה ניר ברקת ושל היועץ המשפטי לעירייה יוסי חביליו מעולם לא היו גרועים כל כך. איך בשנה הפכו החברים הכי טובים, שמיררו יחדיו את חייו של לופוליאנסקי, ליריבים שרק מייחלים זה לכישלונו של זה?
על פניו השניים מושלמים זה לזה: גברים נאים ומשכילים, בעלי רקע סוציו-אקונומי כמעט זהה וכיסים עמוקים (אם כי כיסו של ברקת ודאי עמוק הרבה יותר), המתחלחלים למשמע השם אורי לופוליאנסקי והיו שמחים לכתוב בכרטיס הביקור שלהם "אביר שלטון החוק בכיכר ספרא".
אבל כמו בכל סיפור רומנטי סוער, האהבה פשוט לא הספיקה. היחסים בין השניים, שנתפסו בתחילת הקדנציה של ברקת כזיווג מושלם, מחול של רצונות ומאוויים משותפים שנרקמים לכדי מארג מושלם, הסתיימו במפח נפש נוראי ובצונאמי אדיר. מעבר להודעות המכפישות את חביליו שמוציאה העירייה חדשות לבקרים ומעבר להצהרותיו התוקפניות של היועץ המשפטי כלפי ברקת בכל פורום מקצועי, נראה שהזלזול המקצועי ההדדי חדר לתחום האישי ויצר אצל השניים תחושת מיאוס קשה מאוד.
מי שמחפש סמליות בכל המשבר הזוגי הזה יוכל למצוא אותה בכך שבעת הכנת כתבה זו ברקת בדיוק נחת מחופשת סקי מפנקת באירופה, וחביליו, תשפטו אתם אם באופן מקרי או לא, המריא לחופשה בת שבועיים בדרום אמריקה. עד לא מזמן הם עוד היו יכולים לחשוב על וויקאנד משותף.
לצד ההשקפה הרומנטית והמשועשעת מעט, קשה להתעלם מההשלכות הקשות של המצב: חביליו וברקת פועלים זה נגד זה, מסרבים לשתף פעולה ובכך פוגעים בתפקודה התקין של המערכת העירונית כולה.
בית יהונתן בשכונת סילוואן, שחביליו דורש כמעט בכוח לאטום וברקת, ממש באותה עוצמה, מסרב לעשות כן, הוא רק דוגמה אחת לכאוס הפוליטי והמשפטי הטמון במצב. אגב, ללחימה על בית יהונתן גויסו התותחים הכבדים: מני מזוז, עד לא מזמן היועץ המשפטי לממשלה, ופרקליט המדינה משה לדורהגיעו לתמוך בחביליו, ומנגד שר הפנים אלי ישיהראה כי יש לברקת גב במשרד הפנים מול האליטה המשפטית.
זמן ירושלים חוזר למקורות הסכסוך בניסיון להבין איך הסתיימה הידידות האישית וזהות האינטרסים באקורדים כל כך צורמים, שפוגעים בהם אבל במידה רבה גם בנו, תושבי העיר.
הפעם האחרונה שחביליו נפגש עם ברקת (בפורום רחב כמובן, על מפגשים אישיים אין בכלל על מה לדבר) הייתה בישיבת מועצת העיר האחרונה, שהתקיימה לפני כשבועיים. חביליו, שעמד כבר בכל כך הרבה מעמדים משפילים ומביכים במועצת העירייה הקודמת, יצא הפעם מהישיבה בעיניים דומעות.
הסיבה: במהלך הישיבה העלה ברקת בפני חברי המועצה הצעה לשכור יועץ משפטי חיצוני לתת הוועדה שהקים בעצמו, שנועדה להכשיר את עבירות הבנייה בשכונת סילוואן. להזכירכם, השכונה שבה ממוקם גם בית יהונתן הידוע לשמצה. ההצעה, שדה-יורה מונעת מחביליו ומעוזריו להעניק את הייעוץ המשפטי לוועדה ודה-פקטו שוללת ממנו את סמכותו להטיל וטו על ההחלטות שיתקבלו בה, אושרה בקלות וברוב כמעט מוחלט. ככה זה כשהקואליציה מונה 29 נתינים נאמנים ומולם אופוזיציונר אחד, שלא נחשב לגדול תומכיו של חביליו.
רצה הגורל, או גורם אנונימי אחר, וכשהגיע חביליו בתחילת הישיבה הוא גילה כי כיסאו בשולחן מועצת העירייה פשוט נעלם. בלית ברירה הוא נאלץ לקחת כיסא נמוך כתחליף למושב העור המפנק, אך הכיסא היה נמוך משמעותית מאלה שסמוכים לו וגרם לחביליו להיראות מושפל, משום שישב נמוך משמעותית מאלה שישבו לצדו.
בפעם האחרונה שנרשמה תקרית דומה המערבת כיסאות נמוכים, ישראל נאלצה להתנצל בפני טורקיה. במקרה הזה אף אחד לא בא להתנצל, ואף להפך: רבים מחברי המועצה פשוט העדיפו לגחך מהצד. הישיבה הסתיימה וחביליו כאמור ירד לחניון עצוב וחפוי ראש. "אני לא יודע איך זה יימשך", אמר לאחד ממקורביו שליווה אותה, "אני פשוט לא יודע".
ההתחלה כאמור הייתה אופטימלית: חביליו ראה בברקת שותף למאבקיו ולמה שהוא מכנה "שלטון החוק", ורבים טוענים כי בסתר לבו אף פילל שינצח את יריבו מאיר פרוש בבחירות לראשות העירייה. כשזה אכן קרה לא היה מאושר מחביליו. נראה שהוא היה כל כך בטוח שעם ברקת זה יהיה אחרת עד שלא טרח, כפי שהתכוון בתחילה, לערער על פסיקת בית הדין
הפיצוץ הראשון בין השניים אירע באוגוסט אשתקד ונגע לשאלת תקצוב רשתות החינוך החרדיות. ברקת וסגנו החרדי יצחק פינדרוס (יהדות התורה) הציעו לקבוע קריטריונים חדשים לתקצוב רשתות החינוך מזרם החינוך המוכר שאינו רשמי. למעשה העירייה החליטה לקבוע קריטריון נוסף, שלפיו יינתן תקצוב מוגדל רק למוסדות מוכרים שאינם רשמיים המקבלים גם תמיכה מהמדינה בשיעור הגבוה מ-75 אחוז של סכום התמיכה המרבי. חביליו קבע כי בפועל הקריטריון הזה תקף אך ורק ברשתות החינוך החרדיות של ש"ס ואגודת ישראל, ועל כן מדובר במדיניות מפלה. הוא פרסם חוות דעת חריפה שבה קבע כי מדובר באפליה לשמה, מאחר שבתי ספר שאינם שייכים לשתי הרשתות הללו, כמו כל בתי הספר הערביים, הממלכתיים והממלכתיים-דתיים, לא יוכלו בשום אופן לעמוד בקריטריונים הללו גם אם ירצו בכך.
אלא שברקת היה נחוש להעביר את ההצעה ולשם כך הביא פינדרוס לישיבת המועצה חוות דעת מעורך דין חיצוני, שבניגוד גמור לעמדתו של חביליו קבעה כי ההצעה חוקית. גם הפרסומים שלפיהם בכירים בלשכה המשפטית קבלו על המהלך הלא חוקי לשיטתם, לא שינו את החלטתו של ברקת ואולי אפילו להפך.
חשוב לציין כי החוק מאפשר אמנם למועצת העירייה לאשר חוות דעת מנוגדת לזו של היועץ המשפטי אך חביליו לא האמין, גם בתסריטיו הגרועים ביותר, כי ברקת אכן יעשה שימוש בכך. למעשה מתחילת הקדנציה עד לאותו הרגע לא נתגלעו חילוקי דעות משמעותיים בינו ובין ברקת, וחביליו הופתע לגלות כי כבר במהלך המחלוקת המשמעותית הראשונה בין השניים ברקת משתמש בנשק יום הדין, אותו נשק שבו השתמש לופוליאנסקי פעמים רבות וברקת ביקר אותו רבות על כך בעבר.
כעבור שבועות ספורים עתר המרכז לפלורליזם יהודי נגד ההחלטה. חביליו כמובן סירב לייצג את העירייה וזו שכרה את עו"ד יהושע קרמר. מי שהתייצב שוב לצדו של חביליו הוא היועץ המשפטי לממשלה דאז מזוז, שביקש להצטרף כצד בעתירה נגד החלטת העירייה. בימים אלה מתנהל ההליך המשפטי, ונראה כי בסתר לבו מקווה חביליו, להזכירכם יועצה המשפטי של העירייה, כי זו האחרונה תפסיד.
בהקשר זה מעניין לציין כי חוות דעתו הראשונה של חביליו באותו נושא ממש פורסמה כבר בשנת 2005, וזאת לבקשתם של כמה חברי אופוזיציה קולניים: פפה אללו וסער נתנאל (מרצ), וכן, לא תאמינו, גם ניר ברקת. כיום סער כבר מחוץ לתמונה, אללו דווקא נשאר נאמן להתנגדותו והצביע גם הפעם נגד הקריטריונים ורק ברקת כאמור תמך בהצעה שהוגשה על ידו, והביא יועץ משפטי חיצוני כדי להתגבר על המכשולים המשפטיים.
חביליו החל לחשוש. הוא הבין שהמקרה הנוכחי עשוי לסמן את המשך הקדנציה. חביליו, כאמור, נכווה קשות מיחסו של לופוליאנסקי, ועל כן כל פעילות מצדו של ברקת שהזכירה לו מדיניות זהה רק הגבירה את חשדנותו.
בשלב הזה העירייה עוד ניסתה להמתיק את הגלולה; בהודעה לעיתונות שפרסמה אז ציינה כי "מאז כניסתו לתפקיד שדרג ברקת באופן משמעותי את מעמדם של היועץ המשפטי ושל המבקרת לעומת הקדנציה הקודמת". עוד הוסיפו וכתבו כי "זהו נושא ייחודי ואין לגזור ממנו לנושאים אחרים".
המשבר הבא הגיע עם סוגיית בית יהונתן. כזכור, בית יהונתן נבנה ללא אישור במהלך שנת 2004 על ידי עמותת "עטרת כהנים", והוא מאכלס תושבים יהודיים בלב לבה של שכונה ערבית. על קיר המבנה, המכיל שבע קומות, תלוי דגל ישראל ענק שניתן להבחין בו גם ממרחק רב.
ב-13 בדצמבר הציג ברקת בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת את תכניתו החדשה להסדרת הבניה בסילוואן. כיום מותרת בנייה של עד שתי קומות בכפר. על פי התכנית שהציג ברקת תותר בנייה של עד ארבע קומות, ובכך למעשה יוכשרו עשרות בתים שנבנו לגובה רב יותר באופן בלתי חוקי, וביניהם גם בית יהונתן.
אף שבכל מקרה הוא ייחשב כחריגה מפני שהוא כולל שבע קומות, שלוש קומות מעל ההלבנה שמציע ברקת, קשה להאמין שהתכנית של ברקת מגיעה על רקע חשיבה מקצועית ותכנונית בלבד. כבר בשנת 2008 קבע בית המשפט כי בית יהונתן נבנה שלא כחוק וכי יש לאטום אותו. כך או כך, חביליו התנגד מיד לתכנית שהציג ברקת בכנסת, ומיד לאחר הפרסום טען כי התכנית מציעה פרס לעבריינים.
לאחר שבוע התכנסה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לדון בהצעתו של ברקת. הישיבה נקבעה ל-17:30 וברקת הודיע שישתתף בה. במהלך היום הבינו חברי הוועדה כי חביליו מתכוון לסכל את הדיון והמתינו בקוצר רוח לבאות, ובעיקר לתגובתו של ברקת לאופי ההתפתחויות.
ב-17:30 הגיע לקומה השישית גבר ממושקף ומתנשף ובידו ערימת דפים. הוא ניגש לראש לשכתו של ברקת ומסר לה חוברת עבה, שבמהירות התגלתה כחוות דעת טרייה מבית היוצר של חביליו הפוסלת את תכניתו של ברקת. התכנית הופצה בו זמנית בקרב כל חברי ועדת התכנון, רגעים ספורים לפני שהתכנסה הוועדה לדון בתכנית.
ברקת נכנס לאולם הישיבה והתיישב בסמוך ליו"ר ועדת התכנון, סגן ראש העירייה קובי כחלון (ירושלים תצליח). על פרצופו הייתה נסוכה הבעת רוגע, ולא בכדי; תוך דקות נכנס למקום (באיחור קל) חבר המועצה עו"ד דידי הרשקוביץ (ירושלים ביתנו) ובידו חוות דעת שהכין בעצמו, המנוגדת לחלוטין לחוות דעתו של חביליו.
כל כך מהר הוכנה חוות הדעת, עד שאפילו טעויות ההקלדה הרבות שנפלו בה לא תוקנו. "עלי לציין במילים עדינות כי חוות הדעת (של חביליו- מ"ש) מגמתית", הספיק הרשקוביץ לקבוע בחוות דעתו. על פני חמישה עמודים הוא פירט את חוות דעתו וסיכם כי "לאור כל האמור אבהיר כי ניתן לאשר את הצעת החוק כפי שנוסחה". באופן לא מפתיע במיוחד, וכמובן בתמיכתו של ברקת, קיבלה הוועדה את חוות הדעת של הרשקוביץ.
שבועיים לאחר מכן התכנסה המועצה ואישרה גם היא את חוות הדעת של הרשקוביץ. ברקת התייחס בישיבה להתנגדותו של חביליו ואמר: "כשאני יושב, והיועץ המשפטי לעיריית ירושלים מתבטא שהוא לא מאמין בדרך, אני לא רוצה לתת ליועץ המשפטי שישב שם להכשיל את הדרך. אם יועץ משפטי לא מאמין בדרך, ניקח יועץ אחר שכן מאמין בדרך".
ברקת לא הסתפק בדיבורי סרק; באותה ישיבה ממש הוא כבר הביא לאישור המועצה חוות דעת נוספת העוסקת בהקצאת מבנה למוסד חינוך, שוב בניגוד לדעתו של חביליו. גם אותה אישרה המועצה בקלות וברקת הבהיר שלא יימנע מלעשות כך שוב. בנקודה הזו נראה היה שחביליו כבר מאבד את אמונו בברקת. גורמים בלשכה המשפטית אמרו בשבוע שעבר כי בעוד שיחסו של לופוליאנסקי הפך בעייתי רק לאחר שנתיים או שלוש שנים, לברקת זה לקח פחות משנה.
באותה תקופה, במהלך חודש דצמבר, שוב אירע פיצוץ - הפעם קטן יותר. עם גיבוש תקציב העירייה לשנה הנוכחית עלתה בלשכת ברקת יוזמה להכפיף את עורכי הדין של הלשכה המשפטית לאגפים שמקבלים מהם ייעוץ. המטרה, על פי ברקת, היא "לייעל את השירות", אולם חביליו חשש כי בכך תפורק הלשכה המשפטית שהוא עומד בראשה.
המשבר בין השניים עוד טרם יצא אז משליטה, ובסביבת ברקת טרחו להדגיש כי ברמה המשפטית יישארו עורכי הדין כפופים לחביליו, כפי שמחייב חוק הייעוץ המשפטי. חביליו יצא למלחמה בכל זאת, ואף כתב חוות דעת שלפיה המהלך אינו חוקי. בינתיים היוזמה טרם יצאה אל הפועל, אבל על היחסים בין השניים היא בהחלט הותירה את חותמה כבר עתה.
ברקת כאמור כועס מאוד על חביליו. מקורביו טרחו להדגיש בשבוע שעבר כי "היועץ המשפטי אינו קובע מדיניות. הוא אמור לסייע לראש העירייה ביישום מדיניותו שלו".
הפיצוץ הבא לא איחר להגיע. בתחילת ינואר התכנסה ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת ודנה בבית יהונתן. "אגיד בזהירות", אמר חביליו שהוזמן לומר דבריו בישיבה, "אצטט ממכתב שקיבלתי מהמפכ"ל רב ניצב דודי כהן, שלפיו פנתה העירייה למשטרת ישראל באופן שבעיניי הוא לא חוקי. מאז סיום ההליכים בעניין פועלת עיריית ירושלים באופן שאינו תקין. המשטרה אינה יכולה לא לבצע את הצו בעקבות הפנייה, והיא צריכה לנתק עצמה מגורמים חיצוניים ולעבוד רק מול גורמים מקצועיים", אמר חביליו ובעצם רמז לכך שבית יהונתן אינו נאטם על ידי המשטרה בשל פנייה לא כשרה של ברקת אל ראשי המשטרה. ברקת כמובן רתח מזעם.
בחמישה בינואר נפגש מנכ"ל העירייה יאיר מעיין עם מפקד המחוז במשטרה ניצב אהרון פרנקו בלשכתו. בפגישה נכח גם נציג הלשכה המשפטית, וזה התקשר לחביליו באמצע הדיון וסיפר לו שמעיין הודיע לנציגי המשטרה כי לפי שעה לא תבצע העירייה את צו האיטום לבית יהונתן. חביליו נזעק במהירות למגרש הרוסים, עלה ללשכתו של פרנקו ובנוכחותו של מעיין הודיע כי אין למעיין סמכות לעכב את הביצוע וכי הדבר מנוגד לדעתו, לדעת היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ולפרקליט המדינה משה לדור.
לא חלפו יומיים ומעיין כתב לפרנקו כי חביליו אינו מייצג את עמדת העירייה. עוד כתב מעיין על דעתו של ראש העירייה ברקת כי "אמירתו של היועץ המשפטי לפיה לא היה מקום למנכ"ל בדיון זה (הדיון האחרון שהתנהל בלשכתו של פרנקו - מ"ש) הינה חוצפה ועבירת משמעת חמורה".
חביליו לא נותר חייב והשיב למעיין כי ניסיונותיו למנוע את ביצוע הצו אינם חוקיים. במכתב בהול שהעביר לו כתב: "דבר זה (הפנייה למשטרה - מ"ש) נעשה למרות שהובהר לך על ידי כמה פעמים בכתב ובעל פה כי פניות אלו אינן כדין ואינן תואמות את החוק". עוד כתב כי "כאשר נמסר לי שהגעת לדיון במשטרה וביקשת שוב לדחות את ביצוע הצו, ראיתי כחובתי להגיע לדיון ולהציג בפני המשתתפים את עמדתי".
ניתן לומר שרצף האירועים הללו, במיוחד בחודש האחרון, הבהירו לכל הצדדים שהעניין יצא לגמרי משליטה. חלופת המכתבים, ההתבטאויות החריפות וההתעניינות הגוברת של התקשורת שהריחה את דם סימנה סופית כי סיפור האהבה הסתיים.
כמו ב"ימים הטובים" של לופוליאנסקי חביליו כבר החל להודיע לכל מאן דבעי כי הוא חושש שברקת ינסה להדיח אותו, ומנגד ברקת מביע תסכול גובר מחביליו שמגיע עד כדי אדישות לחוות דעותיו, לאמירותיו ולנוכחותו.
זאת ועוד, בסביבתו של ברקת טוענים כי הם מאוכזבים מאוד מרמתו המקצועית של חביליו בלי קשר לעימות על בית יהונתן. מקורבים לראש העיר אמרו כי "ברקת מכבד מאוד את תפקיד היועץ המשפטי לעירייה, אך נראה שחביליו שוכח לעתים את מקומו ואת תפקידו". מי שהצטרף לחגיגה הוא שר הפנים אלי ישי, שלא הסתיר מעולם את אהדתו להתיישבות במזרח העיר. ישי החליט בשבוע שעבר להתעלם לחלוטין מכל המערכת המשפטית ולהכשיר את בית יהונתן באמצעות הוועדה המחוזית, שם מובטח לו רוב.
המאבק האחרון נוגע כאמור להחלטתה של מועצת העירייה לאשר את שכירתו של יועץ משפטי חלופי לתת הוועדה שהקים ברקת בנושא הכשרת עבירות הבנייה בסילוואן. על פי הנוהל, העסקת יועץ משפטי חיצוני חייבת להיות מאושרת קודם לכן על ידי ועדה מיוחדת בהשתתפות מנכ"ל העירייה, גזבר העירייה והיועץ המשפטי לעירייה.
מן הסתם קשה היה לגבש הסכמה בוועדה מסוג זה בשל הווטו הצפוי מצדו של חביליו. מסיבה זו בחר ברקת לפנות למנכ"ל משרד הפנים גבי מימון, שאישר לו לכנס את הוועדה שלא בנוכחותו של חביליו אלא בנוכחות היועץ המשפטי של עיריית בית שמש עו"ד מיקי גסטוירט.
אלא שלברקת ציפתה הפתעה: גסטוירט הגיע לוועדה והודיע על התנגדותו לשכירת יועץ משפטי חיצוני במקומו של נציג הלשכה המשפטית. עם זאת, הוא אפשר לברקת לשכור עורך דין שיכתוב חוות דעת התומכת בבחירת יועץ משפטי חלופי לתת הוועדה. אם מועצת העירייה תחליט לאשר את חוות הדעת החלופית, קבע גסטוירט, ניתן יהיה לאשר את המהלך או להכשיר את השרץ - תלוי מהיכן מסתכלים.
ברקת מן הסתם קפץ על המציאה. במהירות שיא נשכרו שירותיו של עו"ד מוטי ברקוביץ', שעלה לעירייה - ובעצם לנו - 9,280 שקל. ברקוביץ' טרח להביא לישיבת המועצה האחרונה את חוות הדעת הנכונה מבחינתו של ברקת.
תוך זמן קצר במיוחד המועצה אישרה את העניין, והעירייה שכרה את שירותיו של עו"ד שחר בן עמי, כדי שישמש יועץ משפטי חלופי לוועדה החדשה שהקים ראש העירייה לטובת ענייני סילוואן. גם על שירותיו של בן עמי נשלם, והרבה. אם להיות מדויקים, 88,160 שקל.
ואם כבר בכסף עסקינן, ראוי לציין כי מכיוון שחביליו התנגד לעמדת העירייה גם בנוגע לקריטריון החדש לתקצוב מוסדות החינוך הרשמי שאינו מוכר, נאלצה העירייה לשכור שוב עורך דין חיצוני שיטפל בעתירת המרכז לפלורליזם יהודי. במקרה הזה תשלם העירייה 83,520 שקל לעו"ד יהושע קרמר. בעתירה נוספת שהגישה עמותת "עיר עמים" נגד העירייה טען ברקת כי חביליו נגוע בניגוד עניינים ולכן מנוע מלייצגה, ושכר שוב את שירותי ההגנה של עו"ד מוטי ברקוביץ'. הנזק הכלכלי: 43,210 שקל.
למרבה הצער, החשבון לא נגמר: לרשימה הארוכה הזו יש להוסיף גם את עתירת המינהלים הקהילתיים נגד העירייה, שלצורך הטיפול בה החליט ברקת לשכור עורך דין חיצוני למרות שחביליו הסכים לייצג את העירייה. עו"ד מאיר אלזם המייצג את העירייה יקבל מאיתנו 71,920 שקל.
אם לסכם, בסך הכול הוציאה העירייה בחודשים האחרונים על עורכי דין חיצוניים 296,090 שקל. תוסיפו לזה את שכרו של חביליו בתקופה האחרונה, ותבינו לאן הולך הכסף שהיה יכול להיות מושקע בתשתיות, במזרח העיר ואולי בהסעות הילדים שברקת מסרב בתוקף לממן.
ההסבר להוצאה הגדולה על עורכי דין חיצוניים משתנה כמובן לפי המסביר; בסביבתו של ברקת טוענים כי הם בעצם חוסכים כסף כי חביליו לא מסוגל "לספק את הסחורה", ואילו בסביבתו של חביליו סבורים כי כל זה קורה כי ברקת מנסה להתאים לעצמו את החוק.
בהקשר זה חשוב להעלות מהאוב את דברי ברקת מנובמבר 2006, כאשר התברר שמלחמתו של לופוליאנסקי בחביליו תעלה למשלם המיסים כחצי מיליון שקל - שכר הטרחה שהועבר בשעתו לעורכי הדין החיצוניים.
"לופוליאנסקי מבזבז יותר מחצי מיליון שקל מכספי הארנונה של תושבי העיר הענייה בישראל על ניסיונות הנקמה האישית שלו ביועץ המשפטי לעירייה", אמר אז האופוזיציונר הזועם ברקת, "וכל זאת בניגוד מוחלט לחוק ולנוהל. בכוונתי לפעול משפטית וציבורית כדי שראש העירייה וכל האחראים למחדל ישאו בעלויות באופן אישי. ישנם דברים חשובים הרבה יותר שניתן לעשות בחצי מיליון שקל למען תושבי ירושלים", יש לציין גם כי ברקת הגיש עתירה בעניין לבית המשפט.
מקורבי ראש העירייה טוענים כי "הוצאת עבודה לעורכי דין חיצוניים מתבצעת פעמים רבות גם ביוזמת היועץ המשפטי עצמו, כפי שנעשה בכל עירייה בתחומים מסוימים. ניתן לחלק זאת לשניים - פונים לייעוץ חיצוני כשהיועץ המשפטי לא מסוגל או לא מעוניין להתמודד עם סוגיות מהותיות ורציניות בגלל השקפת עולמו, וגם כאשר מדובר בייצוג מקצועי ספציפי בתחום הדורש מומחיות. כך למשל היה בנושא סגירת החברה הירושלמית למינהלים קהילתיים, ואז נשכר בהסכמה עו"ד מומחה לפירוק חברות.
"זה שונה לחלוטין מתקופת לופוליאנסקי, אז הוצאו כספים להגנה על פעולות לא חוקיות, כגון הקצאת מבנים לא חוקית ומקרים נוספים, וזאת בלי שום חוות דעת משפטית ושלא כחוק. לופוליאנסקי אף חויב על כך מספר פעמים באופן אישי. להבדיל, אצל ראש העיר הנוכחי כל פעולה היא חוקית ונעשית בהתאם לחוק ולחוות דעת שאושרו כנדרש על ידי מועצת העיר".
חזרה לבית יהונתן: ב-28 בינואר שלח פרקליט המדינה משה לדור מכתב חריף לברקת וקרא לו לבצע מיד את צו האיטום לבית יהונתן. עבר שבוע, וביום רביעי לפני כשבועיים כתב ברקת ללדור בנימה ילדותית - כך לפי כמה גורמים בעירייה - כי יפעל לביצוע צו האיטום לבית יהונתן ובמקביל תבצע העירייה 200 צווי איטום והריסה נוספים באזור בנכסים של ערבים בלבד.
במכתב לא שוכח ברקת לתקוף את חביליו. "לצערי התפיסה הרווחת היא כי היועץ המשפטי לעירייה כופה את תפיסתו המקובעת, ובכך הפך בפועל היועץ המשפטי של העירייה למושל על המדכא כל שינוי במציאות", כותב ברקת, "יש בלבי רבות על התנהלות היועץ המשפטי לעירייה, על שיקול דעתו ועל דרכי פעולתו", הוסיף.
ומה אמר ברקת ביוני 2007, אתם שואלים? "היועץ המשפטי אינו עורך דין של העירייה, ומקטרגיו לא מבינים את תפקידו. חביליו מפרש את החוק בצורה הטובה ביותר ועומד במבחן בית המשפט". ברקת גם התייחס אז למלחמות בין חביליו ללופוליאנסקי והוסיף: "לופוליאנסקי צריך לגבות את יועצו המשפטי. אולי חביליו אינו איש קל, אך זה לא העניין. הוא מאמין בדרך שלו בנחישות, מבחינה מקצועית הוא עושה עבודתו נאמנה והעיר מרוויחה ממנו הרבה.
"ראש העירייה ומפלגתו אינם בוחלים בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתם השערורייתית לסילוק היועץ המשפטי לעירייה, האמון על קיום שלטון החוק. יש ניסיון הלפיכת היועץ המשפטי לעירייה לבובה על חוט, פגיעה בעצמאותו ועיקור מהות תפקידו".
אבל כאמור בפברואר 2010 מדבר ברקת ממרומי הקומה השישית בכיכר ספרא, בטון שונה לחלוטין מזה של יוני 2007. לפני כשבוע דחה חביליו את טענת ברקת כי איטום בית יהונתן מבוסס על אכיפה בררנית ומפלה וכתב ללדור כי "דווקא אי ביצוע הצווים בעניין בית יהונתן מהווה אפליה, משום שמאז נכנסו הצווים בעניין אותו המבנה לתוקף בוצעו בעיר ירושלים 146 צווים אחרים, חלקם באזור סילוואן". חביליו מציין כי קיימים רק כ-40 צווי הריסה שיפוטיים המוטלים על העירייה, וטענות ברקת בדבר 200 צווים אינן רלוונטיות.
ברקת לא נשאר חייב. כדי לגוון מעט, שלח הפעם את סגנו קובי כחלון אל החזית. בהודעה שפרסם בשבוע שעבר דרך דוברות העירייה אמר כי "חביליו מטעה ובפועל קיימות יותר מ-10,000 חריגות שהוא כלל לא אכף, זהו כישלון אישי שלו. מכתבו של חביליו מטעה ורצוף אי דיוקים. בשל העובדה כי הוא נמנע מלאכוף את החוק על אלפי חריגות הקיימות בפועל, עליו לגלות אומץ לב ציבורי ולהודות בכישלון".
קשה להעריך כיצד ייגמר הסכסוך הזה, אבל מה שבטוח הוא שבקרב הזה בין ברקת ליועצו המשפטי כולם מפסידים.
מהעירייה נמסר בתגובה: "עידן ברקת אינו עידן לופוליאנסקי. ראש העירייה רואה חשיבות עליונה בשלטון החוק, במינהל תקין ובתפקיד היועץ המשפטי לעירייה והוא הגן וימשיך להגן על התפקיד. במקרים בהם מועצת העירייה קובעת מדיניות (לשם כך נבחרה), הציפייה היא כי היועץ המשפטי יסייע לעירייה לקידום המדיניות, אך לצערנו הוא מציף בעיות בלי שהוא שותף לפתרונות.
"החוק קובע כי אם קיימת מחלוקת משפטית לגיטימית, בסמכותה של מועצת העיר להציג חוות דעת משפטית חליפית ולפעול על פיה, ולא בכדי ניתנה סמכות כזו על פי חוק. בקדנציה הקודמת דובר על אי קיום שלטון החוק ועל התעלמות מהיועץ המשפטי לעירייה בלי שהונחו על שולחן המועצה חוות דעת חלופיות. במקרה הנוכחי דובר על התערבות היועץ המשפטי בענייני קביעת מדיניות אשר אינה בסמכותו, ועל כן אישרה המועצה חוות דעת משפטית חליפית מנומקת ומפורטת כפי שמאפשר החוק".
לגבי הקריטריונים לתקצוב רשתות החינוך נמסר כי "ההשוואה איננה במקום שכן מאז ואז היום הוסדרו בתקנות ובחוקים (נהרי, גפני ומועצת העיר) קריטריונים ממשלתיים ועירוניים להעברת התקציב, מה שלא היה נכון דאז. ההחלטה תואמת את מדיניות משרד החינוך, שמתקצב את המוסדות גם הוא במאה אחוז, תקצוב אשר מיושם בפועל כבר שנים רבות.
"החלטת מועצת העיר הוסיפה תנאים להעברת הכסף הכוללים, בין השאר, קבלה לבתי הספר ללא אפליה על רקע עדתי והתניה כי מוסדות החינוך לא יגבו שכר לימוד ויפעלו על פי התכניות החינוכיות של משרד החינוך. זהו צעד תקדימי, שכן הוא מתנה את קבלת התקצוב העירוני בעמידה בדרישות אלה. ההחלטה נוגעת לכל בית ספר אשר יעמוד בקריטריונים למוסד מוכר שאינו רשמי, בדיוק כפי שמגדיר זאת משרד החינוך.
"בפני מועצת עיריית ירושלים הונחו שתי חוות עדת משפטיות כדין, והמועצה בחרה לקבל את חוות הדעת של עו"ד סילבצקי, כפי שמאפשר החוק במקרים אלה. חשוב לציין כי אין מדובר על תוספת תקציבית למוסדות מקופת העירייה, אלא במיסוד העברת המסגרת התקציבית העירונית הקיימת זה שנים תוך הוספת תנאים. אי קבלת ההחלטה הייתה מכניסה את בתי הספר לאי ודאות מיותרת, ושינוי הקריטריונים כפי שהציע היועץ המשפטי היה גורר פגיעה תקציבית ניכרת בעיריית ירושלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם