בגובה העיניים עם ריימונד אמסלם

היא נולדה בירושלים וגרה בכפר רות. פוחדת עד היום ממחשבים. מאוהבת במשחק. ולא שינתה את הכתובת בתעודת הזהות כדי שתוכל להצביע לניר ברקת. 1,910 מילים עם ריימונד אמסלם (31), נשואה, שחקנית נדירה שלחלום זה העיסוק העיקרי שלה

רונית מזרחי, עמית בוניאל | 19/2/2010 10:02

פסגת זאב
"עברנו לשם בכיתה א' עם ההורים מנווה יעקב כשהמקום היה רק בבנייה, הרים של חולות, אבנים ואוטובוס פעם ביום. בתור ילדה זה היה נורא כיף, כי כולם היו ילדים להורים צעירים והיינו חבורה של בנות מופרעות שעשו כיף חיים.

ריימונד אמסלם איור עמית בוניאל

"באיזשהו שלב זה הפך להיות די מטרד לגור שם. אני זוכרת שגם אני וגם אח שלי לא למדנו בשכונה ובחיים לא הצלחנו להגיע לבית הספר לפני 11:00 בבוקר. באיזשהו שלב ההורים שלי הבינו שאנחנו לא משקרים והפקקים נוראיים, אז עברנו לבקעה. חסר בפסגת זאב ירוק, עצים, פארקים - אבל היו לי שם הרבה חוויות די מטורפות מהילדות וזה מקום שנורא מחשל אותך, כי הוא נורא רחוק ואתה צריך להיות מאוד עצמאי.

"אני זוכרת שבגיל נורא צעיר חברות שלי ואני היינו לוקחות טרמפים, זה היה נורא טבעי. מובן שההורים לא ידעו ולא הסכימו, אבל זה מה שהיינו עושות. פעם אחת עלינו עם רוסי אלכוהוליסט, ממשיכות בשלנו, בכלל לא התרכזנו בנסיעה, פתאום קלטנו שהוא נוסע נגד כיוון התנועה. אני חושבת שזו הייתה אחת החוויות הכי מפחידות, צרחנו כמו משוגעות שיעצור את האוטו, הוא באמת עצר ונמלטנו כול עוד נפשנו בנו".

בקעה
"אחד המקומות היפים בארץ, אני מתה על השכונה הזאת. זו שכונה יפהפייה שמאזנת בין חדש לישן ומכבדת מאוד את העבר. זה מה שאני אוהבת בה. יש בה קומבינציה מופלאה של כל מה שיפה בירושלים: ערבים, דתיים, חילונים, חולי נפש. ההורים שלי היו גרים ליד בית לתשושי נפש, כך קוראים לזה היום, וזה גרם לי להיות ליד חברה של טיפוסים די משעשעים. באותו רחוב יש את המכוניות והבניינים הכי חדשים ופתאום יש איזה בית קטן קומה מלפני 60 או מאה שנה ואפילו יותר, ויכול לעבור עדר של כבשים על פסי הרכבת. אזור מורכב ואהוב".

השראה
"אתה מקבל בכל מקום, בכל פינה".

מושב
"החיים שלי היום. אני גרה בכפר רות, מקום שטובל בירק ונוף ומלא חיות והרבה שקט ורוגע, זה מרגיש כמו יום הכיפורים כל השנה, נורא נחמד. זה בין ירושלים לתל אביב, מול מודיעין. כשהכרתי את בעלי האהוב הוא כבר גר כאן ופשוט הצטרפתי אליו ואני מאוד מאושרת פה".

ירושלים
"אהובתי הנצחית הקיימת בכול רמ"ח איברי, אני לא חושבת שאוכל להינתק ממנה או שבכלל ארצה. אני גם בטוחה שאחזור לגור בה, מקווה שבזמן הקרוב. אני גם מקווה שהיא תתעורר ותדרוש את המעמד שהיא ראויה לו במדינה הזו. יש בה את בתי הספר לאמנות הכי טובים בארץ, האנשים הכי מיוחדים מכל הארץ מתנקזים אליה, מסיימים ללמוד והולכים. זה קצת עצוב, אבל אני מאוד מאמינה בה".

התיכון לאמנויות
"אחד הדברים שפשוט הצילו אותי בתור ילדה. הגענו אני וחברה מבית ספר שהיה רווי באלימות ובדיכוי ומצאנו מקום שאפשר לפרוח בו. בכיף הייתי מעבירה שם עוד ארבע שנים. עשינו אמנות מהבוקר עד הערב; זאת לא הייתה סתם מגמה, היינו באים ליצור, בוקר~בוקר. אנשים נפלאים, מורים נפלאים - החברים הכי טובים שלי עד היום, רובם גם יוצרים במקצוע שלי בקולנוע או במקצועות שקרובים אליי".

ניסן נתיב
"האיש והאגדה, והוא באמת ראוי לכינוי הזה. בית הספר שלו הוא בית הספר למשחק הכי טוב בארץ, אם כי אי אפשר להגיד שקל או כיף ללמוד שם. אבל זה מסע, ואם שחקן זוכה לעבור אותו שם הוא זכה".

משחק
"זה המקצוע שלי שאותו אני אוהבת אהבת נפש. זה תהליך של חיפוש מתמיד שאין לו סוף, תמיד יש עוד ועוד יותר, זו אפשרות לחיות קצת חיים של אחרים, קצת כמו לעבור אין~ספור גלגולים מרוכזים במהלך של גלגול אחד. דרכו אני יכולה לגעת בנשים מאוד מרתקות,

מאוד לא שגרתיות שגם כשהן טרגיות והמסע הנפשי הוא קשה, זה סבל שתענוג לשאת אותו. זה פורקן לדמיון שלי, לרגשות שלי, לחלומות שלי, בלעדי זה אני חושבת שהייתי עומדת על פי תהום וצועקת את נשמתי לדעת. מזלי שמצאתי אותו והוא מצא אותי".

תאטרון
"אהבה גדולה, אבל סוג התאטרון שאני עושה הוא מאוד סיזיפי, זה לא קל. אני עושה פרינג' וזה לא פשוט, זה כל מה שהוא לא רפרטוארי. בתאטרון רפרטוארי מעלים דברים שמאמינים שיגעו בקהל הרחב; בסוג התאטרון שאני עושה אנחנו יוצאים למחקר על נושא שמעניין אותנו מבלי להתחשב בזמן ומנסים בכל פעם להמציא מחדש. יש לזה מחיר לא פשוט. היום אני בשנה הפסקה מתאטרון ונראה מה יהיה".

טלוויזיה
"טלוויזיה בארץ הרבה פחות קסומה ורומנטית מקולנוע, היא נעשית בהמון לחץ ואנשים לא מסוגלים להאמין באילו תקציבים ובכמה זמן עושים את מה שבסופו של דבר הם רואים על המסך. אני חושבת שבשנים האחרונות הטלוויזיה בארץ עוברת שדרוג ובעולם היום כבר יש סדרות טלוויזיה שטובות יותר מקולנוע, כל פרק הוא כמו סרט קולנוע משובח. אני מאוד מקווה שגם אנחנו בדרך לשם.

"השנה יצא לי לעשות את 'רביעיית רן', העונה השנייה שמשודרת ביס עם הבמאי שלומי אלקבץ, שזה היה פשוט תענוג לעבוד איתו ועם קאסט כזה מדהים. עשיתי גם את הסדרה 'טקסי דרייבר', שזו הקומדיה הראשונה בחיי, זו סדרה עם נשמה ענקית והומור מטורף ויש לי הרגשה שהיא תהפוך לקאלט ביום מן הימים. היא תעלה ביס במרס ולאחר מכן היא תעלה בערוץ 2".

"שלוש אמהות"
"היה לנו חיבור מדהים, למירי, דנה ולי, היינו פשוט באיזה סוג של פנטזיה עם כל הבגדים של שנות השישים והשבעים וכל המוזיקה והשירים. זו הייתה חוויה מדהימה ותמיד זה יהיה זיכרון מתוק בשבילי".

קולנוע ישראלי
"עושה לנו בשנים האחרונות המון גאווה, יש פה הרבה במאים חדשים שמעזים ומתחצפים ומנסים, ואני מחזיקה אצבעות שזה רק ימשיך כך".

פסטיבלים
"ההתרגשות והסקרנות לראות איך קהל זר יגיב לסרט והאם הסרט יצליח לגעת בו. כשזה מצליח אתה מקבל אישור למחשבה שקולנוע הוא שפה בין~לאומית, והצורך של האנושות לספר סיפורים עוד מימים ימימה בכל הצורות והגוונים הוא אחד מההיבטים הכי יפים שלנו כבני אדם, הוא החוט הדק שמקשר בינינו. זה מאוד כיף מצד אחד וזו הזדמנות ללבוש שמלות שאי אפשר ללבוש בשום מקום אחר בארץ או בכלל. הייתי השנה בפסטיבל ונציה עם הסרט 'לבנון' וזכינו. זו הייתה חוויה מרגשת ביותר. הייתי גם עם 'שבע דקות בגן עדן' בטוקיו וב'טרייבקה', ועכשיו אני נוסעת לפילדלפיה ויש עוד כמה מקומות שבטח שכחתי. אני חייבת להגיד שזה די מתיש - בבכורה שלי בטוקיו, ניקרתי כל הסרט מרוב שהייתי קרועה מהטיסה".

פרסום
"מצד אחד זה הבל הבלים, שקר החן והבל היופי, אבל מתוקף מקצועי לפעמים אין ברירה, צריך גם להתראיין ולקדם ולעשות יחסי ציבור ולחייך ולהצטלם. בסופו של דבר תמיד אני מגלה שזה לא כזה נורא, מקסימום יעטפו עם זה דגים בבוקר. מתברר שלא תמיד האמנות יכולה לדבר בשביל עצמה והיא צריכה עזרה. סה לה וי, אין מה לעשות".

חריימה
"אפילו אני מרוקאית אסלית מעולם לא הכרתי את המילה הזאת עד שהגעתי למסעדה או לבית אשכנזי. שאלו אותי אם אני רוצה חריימה. אצלנו קוראים לזה דגים עם חומוס של שישי והאמת שאני לא כל כך אוהבת את זה, הגיע חריימה עד נפש ובהרבה ארוחות אני מסרבת לזה".

צרפתית
"זו שפה שאני בדיוק מתחילה ללמוד, אני לוקחת גם קורס וגם שיעורים פרטיים. אצלנו בבית דיברו הרבה צפרוקאית, שזה סוג של צרפתית שרק מרוקאים מבינים ובגלל זה אני חושבת שהאוזן שלי מאוד רגילה לצלילים ולמבטא. יצא לי גם לא פעם לשחק בשפה הצרפתית, אבל הגיע הזמן לקחת את העניין ברצינות והחלטתי לא לערוג לה יותר ופשוט ללמוד אותה. מקווה שיצליח לי".

מחשבים
"הפוביה של חיי. פשוט פספסתי את כל התהליך שכולם עברו עם המחשוב, וכשפתאום התעוררתי זה נהיה מאוחר מדיי, ואני מתביישת להגיד שלפני כמה שנים לא הבנתי מה זה עכבר. כל הזמן הייתי מחפשת, עד שמישהו אמר לי שזה החץ הקטן שרואים על המסך. כל החיים היינו כועסים על אמא שלי שלא ידעה להנמיך את הטלוויזיה והייתה מבקשת מאיתנו לעשות בשבילה את כל הדברים שקשורים בטכנולוגיה ובסופו של דבר נהייתי בדיוק אותו דבר. זה קורה לי גם עם טלפונים משוכללים מדיי ובעצם כל דבר שהוא מתקדם מדיי".

קניות
"אני חושבת שהייתי צריכה לעבוד בזה אם לא הייתי שחקנית, באמת. יש לי חוש מטורף למצוא דברים מדהימים ומיוחדים ויש לי חולשה לבגדים, תכשיטים ולדברים יפים. מתוקף מקצועי יש לי את הפריבילגיה לחגוג על זה בלי רגשות אשם, שחקניות צריכות הרבה בגדים".

ניר ברקת צילום: אריק סולטן

מטבח
"בעלי השתלט על התחום. הוא מבשל מהמם והאמת שזה היה לי מאוד נוח עד לא מזמן. עכשיו זה מאוד מביך אותי שאני לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מפסטה, ואני כל הזמן אומרת שאני אעשה משהו בנדון ואתחיל לבשל. בינתיים זה עוד לא קורה. אמא שלי תמיד אומרת שעד שלא היו לה ילדים גם היא לא ידעה לעשות שום דבר, ואז מגיע הדבר הזה שאתה חייב לבשל לו - אי אפשר לחכות למשיח שיבוא ויעשה את זה".

משפחה
"הדבר הכי חשוב בעולם, הכי יקר בחיים. זו אהבה, דאגה, וכנראה רק בגלל זה שמורה להם הזכות להוציא אותך מהדעת מפעם לפעם".

ניר ברקת
"הוא הסיבה היחידה לכך שלא שיניתי בתעודת הזהות את הכתובת ונשארתי ירושלמית. רציתי להצביע לו. אני מחזיקה לו אצבעות שבאמת יעשה את מה שהבטיח ושיהפוך את העיר למקום שבו כלל התושבים נהנים לגור בו, לחיות בו, לעבוד בו, לנפוש בו. אני מאחלת לו המון בהצלחה, יש לו משימה מאוד לא פשוטה".

חלום
"אני כל הזמן חולמת, זה די העיסוק העיקרי בחיים שלי, זה המקצוע שלי. לא נעים להגיד תכלס. יש לי אין~ספור חלומות אבל יש לי פנטזיה אחת - לקחת את אהובי שי ולחיות איתו במקום מהמם אי שם באי בודד, לנתק אותנו ושרק אני באופן אנוכי אצא מדי פעם לעשות סרטים".

הוליווד
"מזל שהיא קיימת. עם כל ה'סחלע' שיש בה, ולא חסר בה, היא מעניקה המון פנטזיות שאני מאמינה שהן נחוצות לאנושות באיזשהו מקום. עם כמה שאני נהנית לבקר אותה, ויוצא ממנה גם לא מעט חרא, צריך לזכור שמשם די הרבה יצירות מופלאות עוד יגיעו. שיחקתי בסרט 'רנדישן' שכיכבו בו מריל סטריפ וג'ק ג'ילנהול והבמאי הוא זוכה אוסקר. אמנם היה לי שם תפקיד של שתי סצנות אבל זה עדיין סרט הוליוודי. שיחקתי גם בסדרות של הבי~בי~סי ואייץ'~בי~או".

זיכרון
"יש לי זיכרון צילומי. תמיד שואלים שחקנים, 'איך אתה זוכר?' - זה הדבר הכי קל כי אתה נהיה מיומן בזה, בהתחלה זה אולי קשה. הבעיה היא לא בצורך לזכור בעל פה, אלא מה לעשות עם מה שאתה יודע בעל פה, ושם נמצאים הקושי והאתגר".

"דולי סיטי"
"זו יצירת מופת של אורלי קסטל בלום. כשהגיעה אליי המשימה לעשות מהספר הצגה עם הבמאי טובי דיקמן, ישבתי לקרוא את הספר ודי רציתי להקיא ולזרוק אותו מהחלון, כי הוא מטורף, קשה, פסיכי, אבל זה אחד הספרים המצוינים ביותר שנכתבו. יצאנו עם זה להצגה שהייתה מטורפת לא פחות. חוץ ממני, ששיחקה את דולי סיטי, יתר השחקנים החליפו משהו כמו 90 דמויות על הבמה. התמסרנו להצגה הזו במסירות נפש ונהנינו מכול רגע. פיתחתי יחסי אהבה-שנאה עם הדמות היפהפייה הזו וזה היה אתגר. הייתה הצגה שאנחנו עדיין זוממים להשיב לחיים ולהחזיר אותה לבמה, אינשאללה יום אחד זה יקרה".

מוזיקה
"אוהבת בעיקר מוזיקה ערבית קלאסית, מזרחית, מרוקאית, ואת נינה סימון".

כושר גופני
"תראי, מצד אחד בחיים שלך לא תראי אותי עושה ספורט, הספורט היחידי שאני עושה זה להדליק סיגריה או לנהוג ברכב. מצד שני סוג התאטרון שאני עושה הוא פיזי בטירוף, זה די שווה ערך לפעמים להופעת מחול. לכן זה מצריך ממני לחמם את הגוף ולשמור על גמישות, אבל זה רק במסגרת החזרות והתאטרון".

הודו
"בהודו הכרתי את אהבת חיי שלו אני נשואה באושר. פעם חשבתי שזה מקום שבחיים לא ארצה לבקר בו כי לא הבנתי איך אפשר ליהנות או לטייל כסוג של חוויה במקום שחצי פלנטה סובלת בו. אבל יום אחד לפני ארבע שנים הבנתי שהמון שנים לא לקחתי חופש וממש הרגשתי חנוקה. היה לי שכן סטלן שפשוט התקשרתי אליו בוכה, 'איפה חם עכשיו, לאן אני יכולה לנסוע עכשיו?'. הוא אמר לי גואה, אז נסעתי לגואה והכרתי שם את שי. אחר כך המשכתי לטייל בה לכל אורכה. אני חושבת שזה המקום הכי מיוחד, מכוער ויפה שקיים".

אלכוהול
"מאוד אוהבת, במיוחד וויסקי, למברוסקו ויין".

זמן
"אף פעם אין לי מספיק".

חזרות
"הדבר הכי כיף בתהליך של העבודה".

אודישנים
"חלק מהחיים שלי. האמת היא שאני די נהנית מזה. אני כבר שמונה שנים שחקנית, ואם את לחוצה מאודישנים אחרי שמונה שנים את צריכה לחפש מקצוע אחר, חבל לסבול סתם".

ריימונד אמסלם
"לא יכלו לתת לי שם אחר, זה לגמרי מלמעלה, אני נושאת אותו בגאון. עדיין מבררת מי היא, כל החיים עוד לפניי".