נכדתו של חסן שוקרי: מסבא שלי נותר רק שם של רחוב
אמירה שוקרי-ארבל, נכדתו של ראש העירייה המיתולוגי של חיפה, מתגעגעת לסבא במלאות שבעים שנה למותו, מספרת איך באמת עושים דו קיום ומכינה גפילטע פיש. ולא, אין לה שאיפות פוליטיות
אמירה שוקרי ארבל צילום: מקס ילינסון
אולי מוטב מאוחר מאשר אף פעם, אולם אין ספק שמדובר באירוע חד פעמי גרידא, שנועד להזכיר ולו במעט את ראש העירייה, שזכרו נשכח.
מי שהתרגשה עד דמעות הייתה נכדתו, אמירה. יומיים לפני הטקס, בביתה המטופח שבכרמל, יושבת אמירה לצד חברה לחיים, יוסי. אמירה, 63, נמצאת עם יוסי כבר 17 שנים, לאחר שהתגרשה מבעלה ואבי שני ילדיה. היא נזכרת בנוסטלגיה בסבא שכלל לא הכירה, ושבדרכו היא הולכת עד היום.
כאשר ניסו לאומנים להתנקש בחייו של חסן שוקרי, היו אלה דווקא לאומנים ערבים, שסברו שראש עיריית חיפה נאמן דווקא לעניין היהודי. "יותר יהודי מהיהודים", הם קראו לו, בעוד היהודים כינו אותו בתואר "חסיד אומות העולם".
חסן ביי שוקרי נולד ב-1876 בירושלים, למשפחה שהיגרה מאזור הקווקז. הוא למד באוניברסיטת איסטנבול, ודודו, חירי פאשא, כיהן כרופאו של הסולטאן הטורקי, מה שגרם לקרבתו של חסן שוקרי לחצר המלוכה.
עם תום לימודיו הגיע לארץ ישראל, וכיהן כמזכיר הראשי של עיריית עכו, כגזבר עיריית נצרת ובתפקידים נוספים. הוא נישא ב-1914 לבתו של ראש עיריית חיפה, מוסטפא פאשא אח חליל, ובאותה שנה אף מונה לעמוד בראש עיריית חיפה, תפקיד בו כיהן עד 1920.
ד"ר תמיר גורן, מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, כותב, כי ב-1920 אולץ שוקרי להתפטר מראשות העיר, בשל מברק ברכה אותו שיגר להרברט סמואל, ערב מינויו כנציב עליון בריטי, לאחר
הכיבוש הבריטי את ארץ ישראל.
באותן שנים גילה שוקרי עמדות פרו-יהודיות, ויש המייחסים את פיטוריו לעובדה זו. מאז 1921 פעל שוקרי במסגרת האגודה המוסלמית הלאומית, וזו הביעה עמדות פרו-ממשלת המנדט הבריטי. באותן השנים נולדו לשוקרי 4 בנות ובן.
שוקרי נבחר שוב לראשות העיר חיפה ב-1927, תפקיד אותו מילא עד 1940, בה הוחלף על ידי שבתאי לוי, ולאורך כל השנים הביע עמדות פרו-יהודיות שבעקבותיהן תמכו בו ראשי היישוב היהודי בחיפה.
"גישתו הבסיסית של שוקרי התבססה על אי פגיעה באינטרסים של אף עדה, כולל היהודים, כבוד הדדי וחלוקה הוגנת של משאבי העירייה", אומר ד"ר אלי נחמיאס, חוקר תולדות חיפה. "כך, בתמיכת יהודי חיפה, מונה שוקרי בתחילת יוני 1927, בידי הנציב העליון הבריטי, לכהן בתפקיד ראש עיריית חיפה. הערבים גילו חוסר אהדה למינוי, ואילו יהודי העיר הביעו שביעות רצון".
שבתאי לוי, חבר מועצתו של שוקרי, ולימים גם ראש עיריית חיפה, מספר בזיכרונותיו: "חסן שוקרי הטביע את חותמו על עבודת העירייה. הוא הבין כי טובת העיר דורשת שיתוף פעולה כן בין כל התושבים, ואמנם קיים במשך כל השנים, הלכה למעשה, שיתוף פעולה הדוק עם היהודים. אפילו לחץ הקיצוניים שבין הערבים לא היה בכוחו לשנות את דעותיו".
חסן שוקרי צילום העתק: מקס ילינסון
ב-1936 התנגד שוקרי לשביתה כללית שהכריזו הערבים בארץ ישראל, ובתגובה במאי אותה שנה הושלכה פצצה על ביתו. ב-1937 שוב אירע ניסיון התנקשות בחייו, לאחר שהופצו שמועות שהעיד בסתר בפני "ועדת פיל" לטובת היהודים. "בתקופות כהונתו של שוקרי כראש עיריית חיפה קודמו נושאים רבים בחיי העיר", מוסיף נחמיאס. "נבנה גשר רושמייה, הורחבה רשת החשמל, פותחו מכבי האש העירוניים, פותחו שכונות יהודיות חדשות, נבנה בית המטבחיים, פותחה תשתית לביוב ולניקוז, מי גשמים ועוד".
שבתאי לוי כותב, כי שוקרי היה אדם משכיל, בעל מזג מתון ובעל שיקול דעת רב, אשר רחש ידידות לבבית ליהודים, ובשל כך סבל קשות. הבריטים ניסו לסכסך בין היהודים לערבים בחיפה, אך התאכזבו מאי יכולתם להעכיר את הרוחות. "לבסוף הבינו הבריטים, כי הערבים והיהודים בחיפה אינם נוקטים בגישות לאומניות-פוליטיות, אלא רואים את טובת התושבים הערביים והיהודים כאחד. על כן לא התערבו הבריטים בחיי העיר, אלא הותירו למנהיגות המעורבת להמשיך בדרכה".
אברהם כלפון, שכיהן כמזכיר העירייה בתקופת כהונתו של שוקרי, מתאר אותו כ"אציל רוח מלידה ומבטן". כלפון כתב, כי במאורעות 1939-1936 ניסו הלאומנים הערביים להתנקש בחייו של חסן שוקרי שלוש או ארבע פעמים. "בפעם האחרונה", מעיד כלפון, "ישבתי במשרדי בעירייה. בשעה תשע בבוקר היה נוהג חסן שוקרי להגיע לעבודה בכרכרה רתומה לשני סוסים, ולפתע פילחו את חלל האוויר כמה יריות.
לבי אמר לי ששוב נעשה ניסיון להתנקש בחייו, וירדתי חיש מהר במדרגות למטה. הוא היה חיוור, והשמיע צעקה כלפי אחד המתנקשים הבורחים 'זה הארור'. היריות ניתכו עליו בשעה שנכנס דרך דלת צרה אל הבניין, אך בנס ממש החטיאו כולן את המטרה. אין ספק שאחר היה מתמוטט מהתקפת עצבים, ואילו הוא המשיך בעבודתו בשלוות נפש, כאילו לא קרה לו דבר.
הערבים לחצו עליו בלי הרף שישנה את יחסו ליהודים, אך מעולם לא הצליחו בכך. הוא היה אחד מחסידי אומות העולם, אציל רוח שידידותו ליהודים עמדה במבחן כל המבים"
לקראת סוף 1939 חלה שוקרי, ונאלץ להישאר בביתו. הוא נפטר ב-29 בינואר 1940.
מנהיגות חיפה היהודית פרסמה ברחבי העיר מודעה: "אנו מודיעים בצער רב על פטירתו של ראש עיריית חיפה, מר חסן ביי שוקרי. הציבור העברי מתבקש לחלוק לנפטר, האיש האציל, את הכבוד האחרון, להשתתף בלווייתו ולסגור את החנויות בשעת ההלוויה".
חסן שוקרי הובא במסע הלוויה למסגד אל אסתקלאל בעיר התחתית, ונטמן ליד קבר אביו בבית הקברות המוסלמי הישן סמוך למסגד.
סבא בחיפה, סבתא בירדן
מסתבר שבמשפחת שוקרי הגשימו את הדו-קיום, לו הטיף הסבא, גם באופן אישי, שכן אמירה נולדה לסוהיל המוסלמי ולציפורה היהודיה, נישואי התערובת הראשונים בתולדות חיפה.
חסן שוקרי נתפס כיום כסוג של מיתוס. איך את מרגישה בזה כנכדתו?
"נכדתו? אני הייתי יותר הבת של אבא שלי, שהיה הבן של חסן שוקרי. לא תמיד קישרו ביני לבין סבא. הוא הרי נפטר לפני שבכלל נולדתי".
חסן שוקרי. צילום העתק: מקס ילינסון
את נולדת בנישואי תערובת, איך הגיבו הורי שני הצדדים לזיווג?
"ההורים של אמא שלי לא חיבבו את הנושא, אבל זה השתנה כאשר אחותי ואני נולדנו. ההורים של אבא קיבלו את זה בסדר גמור".
הוריה של אמירה, אגב, התגרשו לאחר שאמירה ואחותה, הצעירה ממנה, נולדו. אמה של אמירה נישאה לאחר מכן עם דוד הכהן, שכיהן בשעתו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אביה נישא לסגנית הקונסול האמריקאית בישראל, שהייתה דווקא נוצריה.
כאשר נפטר חסן שוקרי, מצאה פטמה אשתו, סבתה של אמירה, את עצמה לבדה, והחליטה להצטרף לבני משפחתה שמעבר לירדן. עם קום המדינה, מצאה עצמה אשתו של ראש העירייה המנוח גרה במדינת אויב, מבלי יכולת לחצות את הגבול, וכמובן ללא יכולת לשוב לעיר אותה ניהל בעלה.
הכרת אותה?
"בוודאי, נפגשתי איתה פעמים רבות".
היכן פגשת אותה?
"במעבר מנדלבוים. היא עברה לגור בירדן, כיוון שהבנות שלה חיו שם. היו לה ולסבא בן אחד, שהוא אבא שלי, וארבע בנות. הבנות נישאו, ועברו עם הבעלים שלהן לירדן. סבתא חיה ברבת עמון, ושם היא גם נפטרה, כשהייתי בת 21".
ומאז שסבא נפטר היא לא דרכה בחיפה?
"אכן. סבא קבור בבית העלמין המוסלמי הישן בחיפה, וסבתא קבורה ברמת עמון. כאשר אבא שלי נפטר, רציתי שיעבירו את העצמות של סבא לבית העלמין המוסלמי החדש בכפר סמיר, כדי שהוא יהיה ליד הבן שלו. לצערי, זה לא הסתדר עד עצם היום הזה".
יש לך עדיין קרובי משפחה שם?
"יש לי שם בני דודים מדרגה ראשונה. הם היו פה כמה פעמים, ואנחנו נמצאים בקשר טלפוני שוטף. כשהיו מלחמות כאב לי על כולם. גם על החיילים שלנו, וגם עליהם. כשיש משהו בעייתי - ברור שאני מאוד דואגת להם".
חינוך? הלוואי
אמירה, כאמור, הינה גרושה ואם לבת ולבן. אחרי גירושיה היא לקחה לעצמה את שמות המשפחה של הוריה: שוקרי וארבל. בנה גר בבת גלים, והבת חיה בגבעתיים. "שניהם שירתו בצה"ל ביחידות מובחרות", מתגאה האם.
סטודנטים מאוניברסיטת חיפה מפגינים צילום: מקס ילינסון
כיצד את תופסת את עצמך, יהודיה? ערביה? פלסטינאית?
"אני תופסת את עצמי לאור התורה של סבא - כלומר לאהוב את כל בני האדם, בלי קשר לצבע, דת ומין. אני רואה את עצמי כאזרחית העולם".
איזה חינוך קיבלת בבית?
"קיבלנו חינוך מאוד נוקשה. הקפדנו בבית על גינוני שולחן, ועל כך שלא קמים מהשולחן מבלי לבקש סליחה. למדנו שצריך לאכול כל מה שיש בצלחת".
וזה חינוך טוב לדעתך?
"בהחלט. תראה מה קורה היום עם הנוער. הנוער היום מקבל יותר מדי, בין היתר מכיוון שההורים לא יודעים להגיד 'לא' לילדים שלהם".
הנוער הערבי והיהודי כאחד?
"לא, אני מדברת על הנוער היהודי. הנוער הערבי דווקא יודע לתת כבוד למשפחה, להורים, לסבתא ולסבא. הנוער היהודי כל הזמן דורש. ההורים שלהם רצים אחרי העבודה ואחרי הכסף, וזו התוצאה".
והיכן נמצאת מערכת החינוך בכל המצב הזה?
"הבעיה היא שההורים לא תומכים במורים. אם ילד מקבל מהמורה עונש, על כך שהוא לא הכין שיעורים, אז ההורים צריכים לגבות את המורה, ולצערי זה לא קורה בפועל".
אמירה היא בעלת מכון לקוסמטיקה במרכז הכרמל. חברה לחיים, יוסי, הינו נהג מיניבוס. בבית שפת הדיבור הייתה ועודנה עברית, ובכל זאת, בכל פינה של הבית, ניתן לראות תמונות של יהודים וערבים, והאווירה הקוסמופוליטית מורגשת באוויר. חוץ מזה היא דוברת, באופן מושלם, עברית, ערבית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית.
שומרים אצלך בבית על מנהגים או מצוות דתיות כלשהן?
"אני שומרת בבית על כשרות, יש אצלי הפרדה בין בשר וחלב. אפילו בפסח אוכלים אצלנו מצות. מצד שני, בתום צום הרמדאן אני יורדת לבתי הקברות המוסלמים, היכן שקבורים אבא וסבא".
ומה את מבשלת בבית?
"אני מבשלת הרבה. האוכל בבית הוא כעיקרון אוכל מזרחי: ממולאים, חומוס, כל מה שתרצה - אני מכינה הכל. אין אצלי דבר כזה של לקנות אוכל. ושוב, בראש השנה ובפסח אני מכינה את הגפילטע פיש".
אין חיידק פוליטי
בשעתו ניסו לאומנים ערבים לרצוח את חסן שוקרי, וגם כיום מאיימים על ראשי ערים ערבים, שנחשבים כיותר מדי "מתונים", יש עוד מקום או תקווה לדו קיום בעיר?
"בוודאי, ואני חושבת שגם בחיפה יש דו קיום אמיתי".
"אז לא דיברו על דו קיום. עשו אותו" צילום: פלאש 90
היית מסכימה שילדים ערבים ויהודים ילמדו יחד בבית הספר, או יגורו באותה שכונה?
"אין כל סיבה שלא. אני גדלתי ברחוב עבאס, והיינו יהודים, נוצרים ומוסלמים. היו ברחוב אפילו בהאים. בימים שישי, שבת וראשון, שהם הימים הקדושים לבני שלוש הדתות, הנשים אפילו לא חבטו בשטיחים, כדי לא לעשות רעש. לא דיברו אז על דו קיום, אלא עשו אותו. ברחוב עבאס אפילו לא יכולת לשמוע קול של רכב ביום כיפור. בכרמל, דווקא כן".
פעמים רבות ערבים נכנסים לשכונות יהודיות, אבל כשזה קורה ההיפך יש עם זה הרבה בעיות.
"לאו דווקא. אין שום סיבה שבשכונות ערביות לא יקבלו בשמחה שכנים יהודים, ואני יודעת שבמקומות רבים זה אכן קורה".
מה האירוע במלאות שבעים שנה לפטירת סבך עושה לך?
"הוא משמח ומרגש אותי מאוד. זה חשוב שאנשים יידעו את ההיסטוריה של חיפה. אנשים יודעים שבעיר יש רחוב 'חסן שוקרי', ותו לא. הציבור שכח את סבא, וזה מאוד כואב לי. עצוב לי שזו דרכו של העולם - שמה שהיה היה".
נדבקת בחיידק הפוליטי בעקבותיו?
"ממש לא. מעולם אפילו לא הייתי חברה במפלגה כזו או אחרת".
ובכל זאת, באיזה צד של המתרס הפוליטי את נמצאת?
"אני מעדיפה שלא לדבר על פוליטיקה".
אז בלי פוליטיקה, את מאמינה שיהיה שלום?
"אם לא היו לנו את הפוליטיקאים - כבר היה שלום מזמן. הסיבה היא פשוטה: האנשים הפשוטים משני הצדדים, הם רוצים את השלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם