נאסר גאווי מציג: כך ניאבק בייהוד שייח' ג'ראח
לקראת ההפגנה המתוכננת למחר (ש') התפנה נאסר גאווי, ממנהיגי המאבק בהתיישבות היהודית בשכונת שייח' ג'ראח, לראיון על המדרכה שהפכה לביתו. בכל מקרה, הוא מבטיח, אלימות אינה פתרון למצב. "אם המשוגעים שלכם ושלנו ישנו את התפיסה, נחיה בשגשוג כזה שלא דמיינו"
גם מקומם של פקחי העירייה לא נפקד מהמדרכה. 15 פעמים כבר הגיעו והחרימו את אוהל המחאה. בכל פעם נמצא אוהל אחר שתרם לביסוסו מחדש של מחנה פליטים בזעיר אנפין, אתר המדגיש את האירוניה הטרגית שבמצבה של משפחת גאווי.
בעוד שראש העירייה ניר ברקת מדבר השבוע על פינוי-פיצוי בסילוואן, בשייח' ג'ראח היה פינוי. פיצוי? זה כבר לא יקרה. מדי שישי בחודשים האחרונים מתקבצים מאות מפגינים למען התושבים המפונים.
רוב המפגינים ישראלים, חלקם הגדול סטודנטים, כולם קובלים על הפינוי שאותו הם מגדירים לא חוקי, על אף החלטות בית המשפט שקבעו כי השטח בבעלות יהודית. מחר מתוכננת במקום הפגנת ענק בסדר גודל של אלפי אנשים.
שייח' ג'ראח היא שכונה של פליטים שברחו וגורשו מישראל ב-1948. משפחת גאווי הגיעה מהכפר סרפנד, היום צריפין; משפחות אחרות בשכונה הגיעו מבקעה, טלביה ויפו. בשנות החמישים, במסגרת פרוייקט שיקום פליטים, העניקו להם הירדנים חלקת קרקע -שהיא היום חלקת המריבה - ואישור לבנות בית בן שני חדרים לכל משפחה.
תיק שייח' ג'ראח נפתח מחדש ב-1967, כאשר ישראל כבשה את השטח. הנושא המשפטי סבוך מספיק בשביל עבודת דוקטורט, אך ניתן להבין את קווי המתאר שלו. עד 1948 היו אלה יהודים שהתגוררו בסמוך למקום, שעל פי המסורת הוא קבר שמעון הצדיק, כהן בבית המקדש השני. ב-1972 נרשמה העמותה "ועד עדת הספרדים בירושלים" במשרדי רשם המקרקעין כבעליה החוקיים של הקרקע.
בשנות השמונים קבע בית המשפט שהדיירים ישלמו שכירות מוגנת לוועד העדה, אך מאז מסרבים רוב הדיירים לשלם את השכירות. חלקם אומרים שהסכם השכירות נחתם מאחורי גבם, מבלי שידעו עליו; חלקם אומרים כי אינם משלמים ממניעים עקרוניים, מאחר שהאדמה שלהם בשטח ישראל אינה
בשנת 2008 מכרו אנשי "ועד עדת הספרדים" את הזכויות על הקרקע לעמותה המזוהה עם הימין בשם "נחלת שמעון אינטרנשיונל". מאז פונו כבר ארבע משפחות מבתיהן בשייח' ג'ראח: שתיים מחמולת אל-כורד, משפחת גאווי ומשפחת חנון. צווי פינוי לעוד כ-25 משפחות במתחם עומדים לפני דיונים משפטיים.
כאשר גאווי נשאל על השאלה המשפטית הוא מבקש להדגיש עובדה בסיסית: הבית שממנו פונה על ידי המשטרה באוגוסט האחרון מעולם לא היה בבעלות יהודית, אלא נבנה על ידי אביו ב-1956. מפות בריטיות מהתקופה מאשרות זאת, כמו גם הסכמי בעלות עם השלטון הירדני שמציג עורך דינו של גאווי.
במקום חלקת המריבה עמד בשנת 1948 כרם זיתים. הבתים היהודיים המדוברים, עם בית הכנסת הישן, שכנו על הגבעות הסמוכות. על כך שלבסוף הוכרח להתפנות מביתו אומר כי "זה לא בית משפט, זה קרקס, זו מן בדיחה שקוראים לה משפט ישראלי. הוא נטול צדק, נטול היגיון ונטול שפיות".
המצב הסתבך עוד יותר כאשר לאורך השנים טען עורך דין ערבי בשם סולימאן דרוויש חיג'אזי לבעלות על החלקה. בית המשפט דחה את טענתו, אולם במסמכים של משרד המשפטים מופיעה ביקורת חריפה על הליך רישום הקרקע בשנות השבעים.
בנובמבר 2006 פנה פקיד המשרד במחלקת המקרקעין בירושלים אל המפקח על רישום המקרקעין והודיע לו כי יש לבטל את הרישום משנת 1972 בשל הדרך הלקויה שבה נערך. מנהל אגף רישום המקרקעין בחר שלא לשנות זאת ובית המשפט לא היה יכול להתייחס לממצאים.
גאווי, לא היו בתים יהודיים בשכונה?
"כאשר אבא שלי והוריו הגיעו לכאן, למתחם המדובר, היו רק מטעי זיתים. מה שאני כן זוכר זה בית כנסת בגבעה מעל, שאבא שלי אמר לא להתקרב אליו. לא העזנו להתקרב, לא מתוך פחד, אלא מתוך רצון לשמור על זכויות האחרים".
לא היה עדיף לשלם שכירות מוגנת ולא להיות מפונה מביתך?
"הם לא הבעלים. אם אני משלם שכירות הם הופכים להיות בעלי הבית. גם אם היו מבקשים עשרה שקלים לחודש לא הייתי משלם - ולא בגלל שאני מתכחש לזכויות שלהם. עד היום לצד השני אין הוכחות ואין פסיקה של בית משפט שזה שלהם. חשוב להדגיש, גם בית המשפט קבע שיש להם זכויות על הקרקע ולא שזה שלהם".
למרות העניין המשפטי הסבוך, הסיפור בשייח' ג'ראח הוא בעיקר פוליטי. המאבק הוא מדיני וכלכלי, כאשר מערכת המשפט משמשת כלי לקידום אינטרסים גדולים הרבה יותר מגביית דמי שכירות שלא שולמו במועד. שייח' ג'ראח היא איזור אסטרטגי, סמוך לכביש מס' 1 ולקמפוס הר הצופים, מה שהופך את השכונה לנקודת מפתח בסיכול אפשרות לחלוקת העיר.
פן נוסף, שנוטים להזכירו פחות בהקשר של הסכסוך, הוא זה הכלכלי. לאחרונה הגישה עמותת "נחלת שמעון אינטרנשיונל" תב"ע (תכנית בניין עיר) שבה היא מבקשת להרוס את מתחם המריבה ולבנות במקומו 200 יחידות דיור.
אמנם קשה לראות זאת מבעד להזנחה היחסית של האזור - אך המתחם הוא אחת מפיסות הנדל"ן האטרקטיביות של העיר. עמק מישורי ונוח, בסמוך לאוניברסיטה, למרכז העיר, לקברי צדיקים ובמרחק הליכה מהכותל. לא צריך להיות מתווך דירות כדי להבין שסטודנטים ומשפחות צעירות לא יגורו שם. אם אכן תקום שכונה כזו, רוח המקום תזכיר יותר את כפר דוד השומם שליד ממילא מאשר את מעונות אידלסון.
האטרקטיביות של המתחם כבר זיכתה את גאווי בהצעות כספיות מטעם המתנחלים למכירת דירתו בתמורה לוויתור על המשפט. "17 מיליון דולרים הציע בני אלון", הוא אומר, אך בסופו של דבר גם הוא רואה זאת כמאבק בעל משמעות עמוקה יותר מהר של מזומנים, "נגד כוונות זדון של בית המשפט הישראלי, תוך כדי סיוע של הרשויות המקומיות שרוצות להמיר את האיזור הזה מאיזור ערבי לאיזור יהודי ולהקיף את מסגד אל-אקצא בהתנחלויות".
"אנחנו כאן בפירוש כדי להכשיל את התוכנית הזו", הוא אומר, "אנחנו כאן כדי לעשות זאת בצורה חוקית ולא באמצעות הפרת הסדר. המטרה שלנו היא לבלבל, לשבש ולמנוע את המשך התהליך הזה של ייהוד מזרח העיר".
מי ששותפים לגאווי במאבקו הם כאמור המפגינים הישראלים. ההפגנות החלו בנובמבר האחרון כמצעדי מחאה מדי יום שישי מרחבת המשביר לשכונה. בתחילה הן זכו למעט תשומת לב, אך לאחר כמה גלי מעצרים של המשטרה, כולל זה של מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, המחאה זכתה לכמה כותרות בתקשורת.
עד היום אין כל ארגון רשמי העומד מאחורי ההפגנות. את המחאה, שכבר גרמה לסי-אן-אן לכנות את האזור "גראונד זירו" של ירושלים, החלו מלצרית ממסעדת המרקייה, ברמן בפאב הקצה, עובדת בעמותה לזכויות אדם ותושבי השכונה. רק כעבור כמה שבועות הגיעו אנשי שמאל ידועים יותר.
אחד המפגינים הקבועים הוא הסופר דויד גרוסמן, שכמו יתר המפגינים עמד תחת מטר של ברד כבד ביום שישי האחרון. כאשר הוא מתבקש להסביר את עמדתו, הוא נוטה להתעכב פחות על הסיפור האנושי ומדגיש קודם כול את הפן המדיני.
"אני מגיע מפני שאי אפשר עוד לשבת ולשתוק כשהימין פשוט חוטף לנו את העתיד ופועל באלף ואחת דרכים שכל מטרתן להפוך הסכם שלום לבלתי אפשרי. מה שאנחנו רואים בשייח' ג'ראח זה המכניזם של רעיון ההתנחלות כולו: לקבוע עובדות בשטח שבסופו של דבר יהפכו את הנסיגה מהשטחים לבלתי אפשרית. ולא רק זה, גם אם תהיה נסיגה, קו הגבול שישורטט צריך לאפשר קיום של שלום יציב בינינו ובין הפלסטינים", הוא אומר.
ההפגנות מציגות בינתיים קואליציה בין אנשי שמאל ציוני ממרצ ושלום עכשיו, עמם מזוהה גרוסמן, ובין זרמים רדיקליים יותר כמו אנשי חד"ש וקבוצות אנרכיסטיות. גרוסמן יודע שהשקפת עולמו אינה חופפת לזו של רבים משותפיו למחאה, אבל דווקא "מרגיש נוח מאוד בהפגנות האלה, זו תחושה של אנרגיות שכבר מזמן לא ראיתי בהפגנות של השמאל.
"דווקא התערובת של ארגונים מכל הקשת של השמאל, מהקיצוניים ביותר עד המתונים ביותר מציגה איזו הבנה מאוד בוגרת בעיני, שלפיה כל אגף של המפגינים מוכן לוותר קצת על הצבע המובהק שלו כדי להיות שם יחד, כדי להעצים את הכוח שלנו".
אתה חושב שלהפגנות האלה תהיה השפעה?
"אני לא מתעלם מהעובדה שחוץ מכמה מאות ספורות רוב הציבור לא מגיע, גם תומכי השמאל. אבל יש לי הרגשה שאם ההפגנות שם יתמידו, הן יוכלו להיות ראש גשר להתרחבות ולהתעצמות ולהיות מקום כזה שבו כל מי שמתעב את מה שמתרחש בשטחי הכיבוש יוכל להזדהות ולהביע את עצמו".
על ההפגנות בשייח' ג'ראח שנערכות בשטח ריבוני של מדינת ישראל, יש להסתכל כחלק מרשת מחאה מתרחבת שנערכת מדי יום שישי במקומות שונים ברחבי הגדה המערבית. על העובדה שההפגנות בירושלים אינן מתקיימות בוואקום תעיד השתתפותו של גאווי בהפגנת חמש השנים בבלעין, שם הוא עמד ליד הנואמים המרכזיים.
"כן, זה מה שאנחנו צועקים בהפגנות, 'משייח' ג'ראח לבלעין תשוחרר פלסטין'", הוא מסביר, "אנחנו רוצים להסיר את הגדר של בלעין מהתוואי הנוכחי ואז תקימו את הגדר שלכם במקום החוקי".
אחד הדברים שמאפשרים את השיתוף בין ישראלים ופלסטינים הוא ההקפדה על העיקרון של מאבק לא אלים. המאבק בשייח' ג'ראח הוא מאבק שגנדי היה חותם עליו. "אהיה מאוד שמח אם אהיה היסוד של צורת המאבק הזו, צורת מאבק לא אלימה", אומר גאווי. הוא מאמין כי זו צורת המאבק ש"מביסה את מדינת ישראל ובגדול. הרעיון הוא שאני אפגע בך במילים ולא בפצצה על ידי כך שאשכנע את האנשים שיש לי כאן זכויות".
את הבחירה במאבק לא אלים מסביר גאווי בניסיון כואב: "ב-1948 היהודים נכנסו בנו והביסו אותנו, ב-1967 נכנסו בנו והביסו אותנו. פעם החבורה הזו של האוריינט האוס הבינה רק אלימות. הפלסטינים הם לא למודי ניסיון במאבקים לא אלימים. זה משהו חדש עבורנו. אני מייסד צורת מאבק שונה מזו של פתח וחמאס בזמנו".
גאווי, בן 46, הוא אב לחמישה. בעבר עבד בבתי דפוס ואף ישב בכלא הישראלי. הוא מוסלמי, דובר עברית מצוחצחת, בעל זקן עבות, אך אומר שאינו אדוק יתר על המידה והזקן הוא בעיקר "עניין גברי". הוא התגורר בביתו עם כל אחיו ומשפחותיהם, בסך הכול 37 נפשות שחיו יחד עד לפני כמה חודשים. כיום הם מפוזרים במקומות שונים - שועפאת, בית חנינא, עיסאוויה וכמובן - על המדרכה.
בבית שבו גרה בעבר משפחת גאווי, מעין קומפלקס גדול שהורחב מאז ימיו הירדניים, מתגוררות כיום משפחה אחת או שתיים של יהודים. על הגג מתנוססת חנוכייה ענקית ודגלי ישראל פרוסים על הדלתות והחלונות. השכונה שהייתה שלווה ורגועה, הפכה מאז הפינוי למקום רווי מתח ואלימות. קללות וגידופים נזרקים בין שני הצדדים. באחד הערבים פרץ עימות בין גאווי ובין מתנחל שאיים עליו בנשק. גאווי הורחק מהשכונה לשבועיים והנשק נלקח מהמתנחל.
שאלה שהיסטוריונים נוהגים לשאול היא האם מנהיגים מכריעים מהלכים בכוח אישיותם או שההיסטוריה הייתה מתרחשת כפי שהתרחשה בכל מקרה, בשל גורמים חברתיים רחבי היקף. בשייח' ג'ראח השאלה היא עד כמה מנהיגים מקומיים כמו גאווי ואנשי ועד השכונה הם הגורם להפגנות או שמא היו יוצאות לדרך כך או אחרת.
תשובה לכך יכולה לספק העובדה שגאווי ומשפחתו לא היו הראשונים שפונו מביתם. לפני כשנה וחצי פונתה כאמור משפחת אל-כורד מהמתחם. אום כאמל, אם המשפחה, ישבה חודשים ארוכים מחוץ לביתה באוהל המחאה. המפגינים הישראלים, עם זאת, מיאנו להגיע. ייתכן שמשהו באישיות ובתפיסת עולמו של גאווי, יחד עם טיב היחסים שלו עם הישראלים, אפשרו להפגנות האלה להתפתח ולצבור תאוצה. כיום ההפגנות מתוכננות בישיבה שבועית שנערכת בשכונה ומשותפת לישראלים ולפלסטינים.
אסף שרון, אחד ממארגני ההפגנות אומר ש"נאסר הוא בן אדם שכיף לעבוד איתו, מאוד מנוסה ועם הרבה ביטחון עצמי. לא הייתי אומר שהוא פוליטיקאי, אבל הוא מפגין הרבה אורך רוח. הרושם שלי הוא שיש לו עמדת סמכות ביחס ליתר התושבים. הוא אחד המפונים וזה נותן לו משקל סגולי רב. הוא נמצא שם בלי הפסקה, מקריב הרבה מאוד ומאמין במאבק לא אלים".
שרון אומר כי הוא לא זוכר נקודת מחלוקת מיוחדת בין המפגינים הישראלים לוועד השכונה, מלבד פעם אחת: "אחרי שהתחילו המעצרים, היה שלב שנאסר אמר שהם לא יכולים לקחת על המצפון שלהם שישראלים יהיו עצורים. אנחנו אמרנו שאנחנו מחליטים אם ישראלים יהיו עצורים או לא".
גאווי אומר שהוא מקבל השראה ממנהיגים יהודים וערבים גם יחד. מודל אחד לחיקוי, שעלול להישמע מפתיע, הוא שמעון פרס: "הוא יודע לעקוץ, אתה לא מרגיש את העקיצה ואתה לא יודע מי עקץ אותך".
הוא סמל בעיניך למנהיגות לא אלימה? יש לו ברזומה כמה מלחמות.
"הוא גם בנה את מרכז פרס לשלום".
רוב המפגינים כאן יפנו לו את הגב אם הוא יבוא.
"הוא לא המנהיג שלי, אבל אני לומד ממנו".
את שנות האינתיפאדה השנייה, אותן העביר חלק ניכר מהמנהיגות הפלסטינית בתכנון וביצוע של פיגועים נגד אזרחים, מגדיר גאווי כשלב בדרך אל המחאה הלא אלימה: "הם היו חייבים לעבור את זה כדי ללמוד שזה לא נכון".
הפיגועים חזרו אל הפלסטינים כמו בומרנג. לפני כן לא הייתה גדר, למשל.
"אתה חושב שהגדר הזו תמנע פיגוע? אם אתה לא תעבוד איתי על המנטליות שלי, על ידי זה שתשפר את המצב שלי בתור נכבש - כלום לא יעזור. אם לא תעשה את זה, תמיד יהיו לך בעיות ותמיד תצטרך להיכנס ולדכא את האיזור שאני גר בו. ניסינו מלחמות וזה לא עבד.
"ניצחון אמיתי זה לשמור על הדם של החיילים ולשמור על האוצר של המדינה ולהיות יותר חכם מלזרוק פצצות חכמות לעבר מחנה פליטים. כל זה רק יבעיר את השטח עוד יותר. אם לא נדבר ואם לא תכיר בזכויות שלי ואני אכיר בזכויות שלך, לא יהיה כאן שלום.
"אם המשוגעים שבצד שלכם ישנו את התפיסה שלהם כלפי הערבים, והמשוגעים שלנו ישנו את התפיסה שלהם כלפי היהודים, אז באמת נחיה בשלום ונחיה בשגשוג כזה שלא דמיינו בכלל. אני הולך להתפלל בימי שישי באל-אקצא ואז חוזר להפגנה עם אנשים שיש להם לב, ושבאמת אכפת להם מבני אדם. לא כמו המשוגעים שלכם שחושבים שהערבי הוא חיה. יש פה אנשים בשכונה שרוצים להרוג את כל הערבים".
כאשר גאווי מביט לעתיד הוא מגלה לטענתו אופטימיות. במוצאי שבת הקרובים (6.3) אמורה להתקיים ההפגנה הגדולה בתולדות המחאה בשכונה וצפויים להגיע כמה אלפי משתתפים באוטובוסים מרחבי הארץ. המשטרה סרבה לבקשה לקיים את ההפגנה בתוך השכונה. כמו כל מה שנעשה עד לאותו רגע, גם במקרה הזה עבדו המפגינים יחד מהשטח כדי להתמודד עם הבעיה. תושבי השכונה והמפגינים ניסחו עתירה מפורטת בעצמם לבג"ץ, ללא מימון חיצוני או עזרה של עורך דין.
אתמול (ה') אישר הרכב שופטים בראשות נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, ל-300 מפגינים בלבד לצעוד.
גאווי, על אף המודעות הפוליטית שלו, נאבק בסופו של דבר על הבית שלו, על קהילה שהולכת ונחרבת. הוא מודיע כי אם יחזור לביתו, המשמעות תהיה מאבק אחד פחות שישראל צריכה להתמודד איתו:
"כאשר חזרתי אחרי ההרחקה, מיד כשנכנסתי לשכונה הרגשתי כאילו האוויר משתנה והופך ליותר צח ונעים. אם ילכו מכאן המתנחלים ויתנו לנו לחיות כמו שהיינו, זה יהיה פחות מאבק אחד לנו. זה רווח גדול. אתם יכולים להציל את עצמכם ואת המדינה מהשערורייה שהאירופאים רואים כאן ואומרים שזו מדינה פשיסטית. אם נחזור לבית שלנו זה בסך הכול יעזור לתקן ולשפץ את הדימוי של ישראל בעולם".
אתה חושב על הבית שהיה לכם בסרפנד?
"אני חושב על סרפנד כתחליף, אבל מוכן לעסקת חליפין שהיא טובה גם למדינת ישראל. האדמה בצריפין - קח אותה. אבא שלי ואני נחתום על זה, שם היו לנו 18 דונם, ותן לי את הבית הזה של 600 מ'".
מיו"ר ועד עדת הספרדים יחזקאל זכאי נמסר כי "כיום אין לנו כל זכויות על קרקע לאחר שמכרנו אותן ל'נחלת שמעון אינטרנשיונל'". זכאי מאשר את טענותיו של גאווי ומסכים כי "אין חולק כי המחלוקת הייתה על הקרקע ולא על הבתים". עוד הוא מוסיף כי "לאורך שנים ארוכות פסק בית המשפט נגד הפלסטינים, לאחר שלא הסכימו לשלם שכירות מוגנת".
משרד המשפטים מסר בנושא רישום הקרקעות כי "בבדיקה מעמיקה שבוצעה על ידי פקיד ההסדר בירושלים התחוור כי רישום החלקות כמוסדרות נעשה בטעות. רשויות ירדן ביצעו באזור הסדר קרקעות, וכבר אז נתקבלה החלטה להוציא את החלקות מן ההסדר המדובר.
"על יסוד ממצאים אלה ביקש פקיד ההסדר הישראלי למחוק את רישום החלקות כמוסדרות (קרי, למחוק אותן מפנקס הזכויות), וכן למחוק אותן מן הרישום בפנקס השטרות (שנערך לפני ההסדר). בקשתו של פקיד ההסדר בירושלים בוצעה במלואה, והרישומים של החלקות כמוסדרות נמחקו זה מכבר. יובהר כי אין מדובר במחיקת רישומים של זכויות אלא בביטול רישומים של חלקות שמלכתחילה לא היו אמורות להירשם כחלקות מוסדרות".
את תגובתם של נחלת שמעון אינטרנשיונל ושל בני אלון לא ניתן היה להשיג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם