עמותת שבת אחים מצילה עשרות ילדים ממדינות אויב
בבית עמותת שבת אחים ברחוב הנביאים בירושלים שוהות משפחות מעיראק, מכורדיסטן ומעזה ומחכות לניתוחי לב שיצילו על חיי ילדיהן. המייסד ג'ונתן מיילס שמע לפני 20 שנה את ישו קורא לו לבוא לארץ, ומאז עוסק בהצלת נפשות. על הדרך הוא מנסה לגשר בין עמי האזור
שש אמהות, שישה ילדים קטנים. כל אחד היה מצפה לראות שם אנדרלמוסיה. מצעים הפוכים, מיטות לא מסודרות, צעצועים בכל פינה. במקום, יש סדר מופתי, רצפה מצוחצחת ואפילו קירות האבן הירושלמית קורנים כמו אח עצים. האווירה היא כזאת שרק אמא יכולה להשרות. חמה ומפנקת. עוטפת. באמת שהיה נעים, אם כי מוזר.
מתי בפעם האחרונה ראיתם חמש אמהות מכורדיסטן ועוד אחת מכפר צפונית לבגדד, גרות עם ששת ילדיהן תחת קורת גג אחת ברחוב הנביאים. לפחות לפי ההיסטוריה, אין מקום מתאים מהחצר הזאת לאכלס את תריסר האורחים מהארץ שפעם נשלטה על ידי סדאם חוסיין.
בין 1872 ל-1899 הקים האציל הגרמני ד"ר מקס סנדרצקי בחצר את בית החולים הראשון במזרח התיכון שהתמחה ברפואת ילדים. 111 שנה אחרי המיזם המפואר של הרופא האציל, שטיפל בכל ילדי האזור ללא הבדל גזע ודת, שכר ג'ונתן מיילס האמריקני את המבנה ההיסטורי והקים בו את עמותת "שבת אחים" שמסייעת לילדים עם בעיות לב מאיזור הים התיכון, לא משנה מאיזו מדינה.
מיילס, נוצרי אדוק, לוקח אותי לסיבוב התרשמות קצר בחצר. הוא מספר
המקום כמעט שלא השתנה וב-2001 אפילו חזר אליו, עם וריאציה קלה, ייעודו המקורי. לד"ר סנדרצקי היה חזון לשרת את כל ילדי האיזור, כך גם למיילס. "אני רק יודע שאנחנו מקווים להמשיך ברוח של ד"ר סנדרצקי ללא הבדל דת וגזע", אומר מיילס. "מבחינה איזורית, יש ילדים שמתים מחוסר טיפול והנה בארץ יש בתי חולים נפלאים ומנתחי לב שיושבים בלי עבודה ומאוד רוצים לעזור".
לברזאן הג'ינג'י בן השמונה יש לב גדול. כל כך גדול, שחייו עמדו בסכנה. הילד הכורדי החמוד עבר לאחרונה ניתוח לתיקון לבו המוגדל בבית החולים שניידר. הוא רואה אותנו ומשוויץ. מושך כלפי מטה את חולצתו ומפגין תחבושת שמכסה על תפרים טריים. "שנידר, שנידר", הוא מכריז.
עוד שתי בדיקות לב נותרו. אם הכול יהיה בסדר, הוא ואמו יחזרו לסולימניה, על גבול כורדיסטן–איראן, אל האבא, האחים הגדולים והתינוק בן ארבעת החודשים שאימו ילדה זמן קצר מאוד לפני שנחתו בבן גוריון.
את שפתיה של דימאן הביישנית בת השלוש מסתיר מוצץ גדול. מכסה על העובדה שהן כחולות מחוסר חמצן, תוצאה של חור בלב ועורק ראשי סתום. היא הבאה להיפגש עם סכין המנתחים.
לידה באקר, היחיד שאינו מהחבל הכורדי אלא מדאליה מצפון לבגדד. הוא ואמו הוותיקים בחבורה. שמונה חודשים הם חוסים תחת הגג של "שבת אחים". ניתוח אחד הוא כבר עבר אבל אז גילו שסתום דולף וכעת הוא ממתין לניתוח שני.
רואים שהוא הוותיק בחבורה. הוא מתקשר בקלות, מפנה לעברנו קופסה של "פרינגלס" כדי שנעשה קולות, מכבד בצ'יפס בטעם בצל. כשנלך, הוא יהיה הראשון להרים אגודל ולזעוק "או-קיי, או-קיי". השאר יצטרפו אליו אחרי רגע. הוא גם ירוץ לדלת אחרי שנסגרה ויצעק לעברנו "מעא סלאמה". עוד בקומת המגורים אחמד.
נפקדים פרווייה ובזאר, שבדיוק היו ביום בדיקות. בזאר, אגב, הגיע לראשונה לבית החולים לפני כמה חודשים כשהוא מפרפר בין חיים למוות. כרגע מצבו מצוין והוא בסוף התהליך.
אבל לא הכול כל כך ורוד במבנה ההיסטורי. הגעגועים למשפחה עזים ושיחת הטלפון היומית מסתיימת בדמעות. היו גם מקרים קיצוניים שבהם משפחת הבעל שנותר מאחור לחצה עליו להתחתן בשנית מכיוון שהאישה והילד בוששו מלהופיע.
"ממוצע השהות הוא חודשיים-שלושה אבל יש כאלה שנשארים עד שנה", אומרת ג'סטינה אל-סדודי, מנהלת הבית. "הילדים מסתגלים מהר יותר מהאמהות. יש להם כאן משחקים, הם משחקים אחד עם השני והם די שמחים רוב הזמן. לאמהות יש קשיי הסתגלות קשים יותר".
תקשורת היא הבעיה המרכזית של הצוות מול האמהות. כמעט כולן מגיעות מכורדיסטן ולא דוברות ערבית. דרך אחת להתגבר על חוסר התקשורת היא באמצעות הקהילה הכורדית הגדולה בעיר. הדרך השנייה היא דרכו של מרסל מרסו.
"לפעמים זה ממש מצחיק כי אנחנו מדברים עם תנועות ידיים, פנים וגוף והן עונות לנו באותה צורה", ממשיכה אל-סדודי ומספרת איך הילדים מעבירים את הזמן במשך היום. "הילדים משחקים על הגג, מתנדבים באים ועושים איתם מוזיקה. אפשר להגיד שיש להם כאן גן פרטי. אנחנו לוקחים אותם לטיולים בעיר ובעיקר לים כי רובם מעולם לא ראו ים".
יצא לך לדבר איתם על הקונפליקט הישראלי–ערבי?
"אני לא חושבת שהכורדים רואים בזה בעיה שלהם. גם לא ראיתי בעיה בבתי החולים. הם מקבלים המון אהבה ומחזירים המון אהבה. השיחות שלנו הן יום-יומיות".
מיילס, בן 48, התחיל קריירה כעיתונאי בטלוויזיה המקומית באולבני, ניו יורק. מה היה לו ולישראל בכלל. הוא גדל במשפחה שהוא מגדיר כבעלת אמונה עמוקה, וסטה מהדרך שהתוו לו הוריו. "הייתי יותר בעניין של לחיות בשביל עצמי מאשר בשביל אלוהים", הוא מעיד.
"עשיתי דברים שלפי התנ"ך לא הייתי אמור לעשות. בגיל 27 חזרתי בתשובה. בעברית זה נשמע לא טוב כי הקונוטציה היא אורתודוכסית ומאוד דתית, וזה לא היה העניין. בעצם, רציתי שלחיי תהיה משמעות".
הוא התחיל ללמוד תנ"ך וברית חדשה, לימד דת בניו יורק סיטי ואז הגיע לביקור ראשון בארץ הקודש. כאן עבר חוויה דתית ששינתה את חייו. "אני לא יכול להסביר בצורה הגיונית איך שמעתי את הקול, אבל שמעתי את ישו שואל אותי האם אבוא לארץ", הוא מספר. "זה היה מספיק חזק כדי שאגיד כן.
"התקשרתי לאשתי, שהייתה בהריון עם הילד הרביעי שלנו (לזוג יש שישה ילדים - י"ה). לא היה לנו כסף, לא עבודה ולא בית, אבל החלטנו לבוא. נסעתי להביא את משפחתי. בדיוק פרצה מלחמת המפרץ, סדאם חוסיין איים ומזווית ראייה טבעית זה היה די שטותי להגיע לישראל בלי סיבה נראית לעין ובלי לדעת איך נתקיים כאן, אבל האמנתי בדבריו של ישו".
הימים הם ראשית שנות התשעים והעולם ראה את המעצמה הסובייטית מתפרקת לחתיכות קטנות. מיילס התחבר לארגון "נוצרים אוהבי ישראל" שהחליט לסייע לעולים החדשים מברית המועצות. "הם הגיעו בלי כלום", הוא נזכר, "רק עם כמה מזוודות וישבו על הרצפה בדירות ריקות.
"הרעיון היה לקדם בברכה את העולים ולהגיד להם כמה דברים פשוטים: 'אנחנו הנוצרים חייבים ליהודים לא מעט. קיבלנו מכם את האמונה שלנו, את התנ"ך ואת המשיח ואנחנו רוצים להחזיר לכם משהו בתמורה מתוך אמונה שאלוהים הביא אתכם הנה ושעתידכם טוב'.
"זאת הייתה תקופה נפלאה. הבבושקות הרוסיות המבוגרות היו מתחילות לבכות ולספר איך תמיד חשבו שכולם בעולם שנאו אותן ולא ידעו שיש להן חברים בעולם. אני מניח שככה חשים לא מעט ישראלים היום, אבל יש לכם חברים כי תמיד יהיו אנשים כמוני שבגלל האמונה בתנ"ך אוהבים את ישראל".
בבסיס, מיילס מאמין כי הגאולה העולמית, קרי תחייתו של ישו, תתרחש רק כאשר כל בני ישראל יחזרו לארץ הקודש. שאלתי אותו האם הוא אוונגליסט, כמו ג'ורג' בוש. הוא הסתייג מעט. "אני חסיד של ישו. אני לא משתייך לשום קבוצה. אבל כן, אנחנו רואים דברים בצורה דומה".
מכאן המשיך מיילס לסיפור שהיה הניצוץ לתחילת עיסוקו בסיוע לילדים עם בעיות בריאותיות. "עבדתי כמה שנים עם היהודים מרוסיה, ויום אחד הגיעה למשרד אמא רוסייה, לא יהודייה, והיה איתה הבן שלה אנדריי, ילד יפהפה בן 13. היא ישבה מולי ואמרה לי: 'הילד שלי עומד למות, הגענו לישראל בניסיון אחרון להציל את חייו'.
"היא סיפרה שהרופאים בהדסה אמרו שהם יכולים להציל אותו, אבל בבית החולים רוצים 64 אלף דולר ושלהם אין כסף. היא שאלה האם אהיה מוכן לעזור להם. זה לא היה מה שאנחנו עשינו, כי אנחנו דאגנו לספרים, לרהיטים, לקצת טיפולי שיניים, לא יותר מזה. ניסיתי להשהות את הנושא, ניסיתי להתחמק ובסוף אמרתי לה שאלך לבדוק את הסיפור שלהם בהדסה.
"נסעתי לשם ופגשתי את אחד הרופאים כשבסתר לבי קיוויתי שהסיפור לא נכון, כי זה אסון. הרופא אמר לי שהכול נכון, שאפשר להציל אותו מלוקימיה אבל שהוא לא ייכנס לפני שהדולר האחרון ישולם. חזרתי למחרת לאישה ומה שמנע ממני להגיד לה, 'אני מצטער אבל כל מה שאוכל לעשות הוא להתפלל בשביל בנך לפני שהוא הולך לעולמו', היה הסיפור של השומרוני הטוב.
"אמרתי לאנדריי ולאמו שאני לא ממש יודע איך לעזור להם, אבל שראשית נתפלל ושנית אספר לאנשים על הסיפור ונראה מה יקרה. בתוך חודש כל מיני נוצרים, יהודים משיחיים וישראלים חילונים ששמעו על אנדריי התחילו ללחוץ על הדסה שיורידו את המחיר. בסופו של דבר זה הגיע למשרד של עזר ויצמן, שהיה אז הנשיא, והדסה הורידו את המחיר. הם נכנסו כשותף בעצם, ואנדריי טופל.
"זה היה רגע חזק מאוד, כי במקום לשלוח את הילד הזה כאילו הוא שווה פחות מאחרים, הוא ידע שהוא יקר כמו כל ילד אחר ושחייו שווים כחיים של כל אחד אחר. הוא מת כשנה לאחר הטיפול. אין על כך חרטה כי הוא נפטר בידיעה שאוהבים אותו, ושכל דבר שניתן היה לעשות, נעשה".
"ראיתי שיש כאן הזדמנות", ממשיך מיילס. "בישראל יש שירותי רפואה מעולים, הכי טובים בעולם ולשכנינו אין". לדבריו, חבר שלו בדיוק חזר מעזה והתחיל לשכנע אותו לנסוע לשם לראות מה קורה. זה היה בדיוק אחרי החתימה על הסכמי אוסלו.
"עד אז לא היה לי שום קשר עם פלסטינים", הוא אומר, "לא חשבתי עליהם והם לא היו בלבי. החבר חזר משם וסיפר כמה מבודדים האנשים שם וכמה אסירי תודה הם היו לכל מי שבא לבקר אותם. לבסוף הצלחתי להתגבר על הפחדים שלי וירדתי לשם וזה היה מדהים.
"בסופו של דבר עברתי עם משפחתי לגור במחנה פליטים בשם שאבורה. הרבה ילדים מתו שם, כמה קילומטרים ממרכזים רפואיים בישראל. זה היה ב-1996. לפני ההסכמים הילדים האלה היו מופנים על ידי המינהל האזרחי לטיפולים בישראל ובעקבות ההסכמים זה הפסיק, ובבית החולים בעזה אף אחד לא עשה ניתוחי לב, ועוד המון טיפולים".
מיילס עזב את "נוצרים אוהבי ישראל" ב-1994 והחליט להתמקד בסיוע לילדים עם בעיות לב. כדי להפוך את כל העניין לרשמי, הוא הקים עמותה בשם "אור לגויים". בחירה מוזרה בהתחשב בעובדה שהוא עצמו גוי. "קיבלתי אור מבני ישראל ואני אסיר תודה", הוא מנמק.
פחות או יותר באותה תקופה עלתה לכותרות עמותתו של הקרדיולוג ד"ר עמי כהן המנוח, "להציל לב של ילד", שעליה קרא מיילס בעיתון. הוא יצר קשר עם ד"ר כהן ושאל אותו האם יהיה מעוניין לטפל בילדים עזתים. "הוא אמר שהיה מאוד שמח לעזור רק שאין לו קשרים שם", הוא מספר.
"שתי היוזמות נפגשו. עמי היה שותף נהדר. התחלנו להביא ילדים והרבה חיים ניצלו. עמי היה איש של אמונה. לשנינו לא היה כסף והוא תמיד היה אומר לי, 'אל תחשוב על הכסף, פשוט תביא את הילדים. אחר כך נסתדר', ואיכשהו עמי תמיד הצליח. זה התחיל בסביבות 1995.
חמש שנים אחר כך עזבנו את עזה והגענו לירושלים. אז ראיתי את הבניין הזה, קראנו את ההיסטוריה והחלטנו לשכור אותו ב-2001. שיניתי את השם, כי עברנו לעבוד עם ערבים ומוסלמים בעיקר כי להם יש את הצרכים הגדולים ביותר והם הכי קרובים לבית, וגם כי זה נכון שלהציל חיי ילד זה מספיק אבל כאן יש אפשרות לקרב ולפייס בין אנשים ורואים דברים נפלאים בבתי החולים בין הצוות לילדים ומשפחותיהם.
ב-2003, אחרי המלחמה בעיראק, שיניתי את השם כי אני לא חושב שהערבים הם גויים אלא אחים, במובן הרחב של המילה. ראינו בכתובים שישראל היא בית תפילה לכל העמים. יש פסוקים יפים מאוד בנביאים. ישראל היא ברכה לכל העמים. בטח שלערבים ולמוסלמים, כי להם וליהודים יש אותו אבא והיסטוריה, שני עמי שמים שהם בני דודים אם לא אחים ו'שבת אחים' נראה לי מתאים יותר - כדי ששני הצדדים במשפחה יתקרבו".
צבא ארצות הברית השתלט על עיראק ומיילס נסע לשם אחרי שקרא כי בית החולים היחיד שערך ניתוחי לב נשרף וכל הציוד נגנב. הוא הבין כי מאות ילדים נמצאים בסכנה.
"בכלל לא", הוא מגיב על השאלה האם פחד. "הטרור עדיין לא החל. היינו לוקחים מונית מעמאן. חיילים אמריקנים עמדו בגבול. בהתחלה לא חשבתי שנוכל להביא ילד עיראקי לישראל אז שלחנו ילדים לארצות הברית ולאירופה, אבל בנובמבר 2003 הגעתי לבית חולים בכירכוכ, נפגשתי עם רופא בצבא האמריקני כשבדיוק נכנסה משפחה עם תינוקת בת יומיים.
"הרופא הוציא את הציוד שלו, מצא שהעורקים שלה הפוכים ואמר שהיא צריכה להגיע למרכז רפואי מתקדם תוך שבועיים. הרגשתי שעומד בפניי אתגר, איך להוציא תינוקת בת יומיים מכירכוכ ולהביא אותה למרכז רפואי מתקדם בפחות משבועיים. המקום היחידי שידעתי שייקח אותה היה בית החולים וולפסון.
"בתוך שבוע התארגנו המון אנשים כדי לעזור. הקרדיולוג בעיראק נולד בתכרית והוא קרוב משפחה של סדאם חוסיין. הוא היה צריך לבצע פרוצדורה בלב שלה כדי שהיא תוכל להגיע בשלום. הוא שוחח בטלפון עם ד"ר עקיבא תמיר מוולפסון והשיחה שלהם הייתה מלאת כבוד, במטרה להציל את הילדה.
"היא הגיעה לתל אביב וזה היה דבר מאוד יפה, אבל היא נפטרה כעבור חודש. ההורים שלה הגיעו איתה, חזרו לכפר שלהם בעיראק וסיפרו איך הרופאים דאגו לבת שלהם ונלחמו על חייה. בעקבות זה הגיעו אלינו עוד חמישה ילדים. ומאז ועד היום אנחנו משתפים פעולה עם 'להציל לב של ילד'".
"שבת אחים" מסייעת לכ-60 ילדים מדי שנה. בהתחלה הגיעו אליהם ילדים מכל רחבי עיראק. לאחרונה נכנס כשותף גוף כורדי לא ממשלתי שהפטרונית שלו היא הירו אברהים אחמד, אשתו של ג'לאל טליבני הכורדי, נשיא עיראק. זאת רק אחת הסיבות מדוע רוב הילדים שמגיעים לבית ברחוב הנביאים מוצאם מכורדיסטן.
"הייתה מחלוקת אחרי שארגון המשכילים המוסלמים בעיראק התרעם על כך שילדים מגיעים לישראל והם הפעילו לחצים", מסביר מיילס את הסיבה השנייה.
משכילים?
"דת יכולה לפעמים להיות דבר מאוד הרסני. לא תמיד".
כמה זמן לוקח לקבל אישור?
"כשבועיים. השגרירות בעמאן עובדת די בצמוד אלינו, גם משרד החוץ וגם משרד הפנים. ברגע שמבינים מה אנחנו עושים, נותנים לנו אישורים בקלות".
האם נתקלתם בהתנגדות מצד גופים אנטי מיסיונריים בישראל?
"מישהו כתב על השלט שלנו 'זהירות - מיסיונרים', לא יודע למה. חוץ מזה, אין לנו בעיות עם אף אחד. תשמע, אנחנו מאוד פתוחים. אנחנו מה שאנחנו. אנחנו עובדים מתוך אמונה וציות לדבריו של ישו".
למה אתם לא מביאים ילדים מארצות מוסלמיות אחרות?
"יצרתי קשר עם רופאים מלבנון אבל נתקלתי בקיר אבן. יש המון פחד. הייתי הרבה מאוד פעמים במצרים כדי לראות אם אפשר לפתוח צינור משם - אבל כלום. יש המון פחד מהממשלה שם. המצרים יודעים שיהיו להם המון בעיות מהממשלה אם יגיעו לישראל".
וירדן?
"היו כמה שהגיעו מירדן אבל המלך עושה מאמצים רבים לטפל בעם שלו. ויש להם כמה מנתחי לב טובים".
איך הממשלה בעיראק מסתכלת על זה?
"המשפחה שהגיעה מדאליה פשוט עלתה על טיסה לירדן. אנחנו עושים חלק מהדברים מתחת לרדאר. אם היא הייתה הולכת למשרד הבריאות בבגדד לבקש אישור סביר שהיו עושים לה כל מיני בעיות, אז מראש לא מבקשים רשות ועולים על מטוס".
ומה קורה כשהם חוזרים, יש חתימה בדרכון?
"לא, לא מחתימים להם את הדרכון. אם אתה מבקש לשמור על פרופיל נמוך, לא מחתימים לך את הדרכון".
למה בחרת להתמקד דווקא בילדים שסובלים מבעיות לב?
"בתחילת הדרך טיפלנו במגוון של ילדים וגילינו שהרבה יותר קשה לטפל בשלט רחוק במקרה של סרטן, שמחייב קרבה למרכז רפואי במשך זמן רב ואחוזי ההצלחה נמוכים בהרבה. אצלנו בדרך כלל מדובר בניתוח אחד, החלמה של כמה שבועות והילד חוזר הביתה. זה מאוד אפקטיבי, ויש יותר מ-90 אחוז הצלחה. ניתוחי הלב הם הדבר הכי קרוב למרפא עושה פלאים שאפשר למצוא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם