ראשי » מקומי » השרון » רמת השרון/הרצליה

הסטודנטים שחולמים להביא את אמן העירום לארץ נחשפים

חמישה סטודנטים לתקשורת במרכז הבינתחומי החליטו להביא את הצלם ספנסר טוניק לצילום עירום המוני בארץ הקודש. המטרה: שיפור תדמיתה של ישראל. האמצעים: הקמת אתר וקבוצת פייסבוק, כתיבת בלוגים וארגון מסיבות המוניות. עד כה הצטרפו 400 איש לפרויקט. מה איתכם?

השמועה על הגעתו של אמן צילומי העירום ההמוניים ספנסר טוניק לארץ הקודש פורסמה בשבועות האחרונים במספר כלי תקשורת ואף הספיקה לעורר סערה פוליטית קטנה. אלא שמעט מאוד אנשים יודעים שמי שנמצא מאחורי היוזמה הם חמישה סטודנטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, שיצאו בפרויקט שמטרתו היא הבאתו של טוניק לארץ.

טוניק, אמן וצלם אמריקאי, התפרסם כצלם עירום המוני אשר מצלם מסות של אנשים עירומים בנופים שונים ברחבי העולם. עבודותיו, המתפרסות מדרום אפריקה ועד אנטרקטיקה, הפכו למותג עולמי.

ארבע סטודנטיות וסטודנט אחד הסתקרנו מעבודותיו של טוניק, ומתוך הערכה אליו החלו בפרויקט, לו שותפים היום קרוב ל-400 איש. אחת מהם אתם כבר מכירים - הזמרת רוני דואני בת ה-24 הידועה יותר כרוני סופרסטאר. איתה בקבוצה נמצאים רביד שביט בת 24 מהרצליה, עדי גולדברג בת 25 מכפר סבא, שרון גיטלמן בת 24 מהרצליה, והנציגות הגברית: מתן ארד בן 26 מתל אביב.

כולם תלמידי שנה ג' במגמה

האינטראקטיבית של החוג לתקשורת של המרכז הבינתחומי בהרצליה,
אשר התאגדו במטרה להוציא לפועל פרויקט גמר, שבמסגרתו הם מחויבים לקדם רעיון כלשהו באמצעות האינטרנט בלבד.

הרעיון הראשון שעלה בראשם הוא שינוי התדמית של מדינת ישראל בעיני העולם על ידי הבאתו של טוניק, שיצלם את התצלום המסורתי שלו על רקע אחד האתרים בארץ.

את הרעיון החלו לקדם לפני מספר חודשים באמצעות כתיבת בלוגים, הקמת קבוצה בפייסבוק בשם "ספנסר טוניק שם את ישראל על המפה", בניית אתר אינטרנט שבמסגרתו יכולים אנשים להירשם לצילום, הקמת ליין מסיבות שמטרתו לגבש קהילה סביב הפרויקט, עדכוני טוויטר ופתיחת אתרי שיתוף תמונות, כאשר המטרה הסופית היא להביא לחשיפה רחבה ככל האפשר בעולם המקוון ובתקשורת ולגייס כמה שיותר אנשים לטובת העניין.

איך הגעתם משינוי תדמיתה של ישראל לספנסר טוניק?
גולדברג: "בעיני העולם ישראל זה טרור וצבא. אנחנו רצינו לשנות את המיתוג שלה בצורה יצירתית. חלקנו הכרנו את העבודות של ספנסר טוניק והחלטנו שזו יכולה להיות דרך טובה ומקורית לרתום אותו לקמפיין הזה, ולשים בעזרתו את ישראל על המפה. העבודות שלו ברחבי העולם נתנו תהילה עולמית למקומות שבהם הוא צילם.

"במשך חצי שנה ערכנו מחקר וחשבנו על אסטרטגיות לקידום, כאשר כולן צריכות להיות כמובן דרך האינטרנט".

שביט: "בדקנו אם מכירים אותו בארץ, מה מרגישים כלפיו, שאלנו אנשים אם הם היו רואים לנכון להשתתף בפרויקט. הכול במטרה לגבש קהילה סביב האינטרנט שתתמוך ברעיון הזה.

"העבודות של ספנסר הם שילוב של גוף וטבע, כך שאפשר לנצל את הנופים היפים בישראל ולהועיל לתיירות ומהצד השני להראות את חומר הגלם האנושי, את הישראלים שהם ליברלים, מתקדמים ובטוחים בעצמם לא פחות מאנשים אחרים בעולם".

מקמפיין "מסבירים ישראל" הטרי של משרד ההסברה והתפוצות, שנועד להפוך את התושבים לשגרירי הסברה, הם דווקא לא מתרשמים: "הקמפיין הזה הוא ביזיון", אומר ארד, וגולדברג מוסיפה: "אנחנו חשבנו על הרעיון הרבה לפני שהופיע הקמפיין, אבל כשראינו אותו זה רק חיזק את המטרה שלנו.

"הקמפיין מנסה להראות שישראל היא לא רק גמלים ומנגל, אבל תוך כדי חיזוק אותה הסטיגמה בדיוק. אנחנו לא מדברים על סטיגמות אלא פשוט שמים את ישראל באותו קו כמו מדינות אחרות, דרך האמנות".

יש לכם מטרות אישיות בפרויקט?
שביט: "אני לא אתמם. על עצמי אני יכולה להגיד שהפרויקט הוא גם הדרך שלי לצבור ניסיון דרך הלימודים כי זו הפעם הראשונה שאנחנו באים בקשר עם המדיה בצורה כזו. עצם הראיון הזה לכתבה, וכל הפעילות לאינטרנט, שהיא פעילות ייחודית שלא לכולנו יצא לטבול בה רגליים, מעלה את המוניטין שלנו, זה הולך איתנו לתיק עבודות".

דואני: "זה אתגר גם ברמה האישית כי מדובר בפרויקט שמתחיל מאפס, רעיון שעלה בכיתה בקרב חמישה סטודנטים שהתחילו לחקור את הנושא וגילו דברים. נפתח בפנינו עולם של אמנות ומרעיון קטן אנחנו מצליחים לצמוח".

איך הגעתם מהרעיון של להביא את טוניק לארץ למצב שבו אתם מחליטים לתת דוגמה אישית ולהצטלם בעצמכם לפרויקט?
גולדברג: "הפרויקט התחיל אמנם במטרה למתג את ישראל ולעזור ביחסי הציבור שלה אבל יש רובד נוסף לעניין והוא האמנות וערכי החברה. זו הרי לא פורנוגרפיה. אנשים רואים בעירום משהו מיני אבל בצילומים שלו הגופים העירומים הופכים לחלק מהנוף, והעירום מקבל משמעות חדשה.

ככל שהתעסקנו בפרויקט יותר הבנו שזו באמת אמנות ושהעירום הוא לא העניין, ולכן היה קל יותר להסכים להיכנס לזה".

דואני: "מנקודת המבט שלי, מה שמניע אותי הוא לא הנקודה הסופית, אם אני אצטלם או לא, כי זה ברור שאני אישית לא אצטלם. העניין הוא התרומה הזו למדינה ולראות את הפרויקט צומח מקבוצה מצומצמת לממדים שבהם אנחנו עומדים על כ-400 איש בקבוצה בפייסבוק".

שביט: "למען האמת, מהר מאוד הבנו שכנראה אנחנו גם צריכות לקחת בזה חלק. כששאלנו אנשים אם הם היו מוכנים להצטלם הם שאלו אותנו בחזרה אם אנחנו מצטלמות, ובצדק. בשביל למכור מוצר צריך להאמין בו, אבל יש פה הרבה מעבר לצילום עצמו.

"גם ראינו את התגובות וההתרגשות של המצולמים במקומות אחרים בעולם וממש נהיה לנו חשק להשתתף, זה יצר אצלנו צורך לקחת חלק פעיל בעניין".

מה היו ההתלבטויות לפני ההחלטה להצטרף למתפשטים?
שביט: "בהתחלה חשבתי שישראל מקום קטן וכולם מכירים אחד את השני, אבל אני חושבת שאני דווקא ארגיש יותר בנוח אם מישהו שאני מכירה יעמוד לידי. גם שמנו לב שזוגות או קבוצות של חברים נרשמים יחד לצילום. כשמכרים עומדים יחד זה נותן כוח אחד לשני. הקשיים הם גם חלק מהרעש ומההתרגשות. אם לא היה קושי בעניין גם לא הייתה חוויה".

דואני: "יש הרבה סיבות למה לא, השאלה היא איך שמים את כל הסטריאוטיפים שעולים מעירום בצד. נורא קל להיתפס לסיבות למה לא, אבל כל אחד צריך לשבת עם עצמו ולהגיד למה כן.

"לכל אחד יש חוסר ביטחון מסוים בגוף שלו ואף אחד לא מושלם, אבל יש כאן אמירה מסוימת על ה'אני' כחלק מפיסול סביבתי שמחזיר אותך לימים שבהם היית נטול, בלי פלאפונים ובלי קידמה, אתה עומד רק עם מה שאתה ומשדר משהו נקי וטהור".

דואני, כוכבת נוער בארץ, לא מתביישת לומר שהיא חלק מפרויקט שנחשב לפרובוקטיבי: "אני והאנשים שמייצגים אותי לא רואים את זה כדבר פרובוקטיבי אלא כדבר אמנותי. נכון שאני לא בנאדם פרטי עם שיקולים פרטיים שמשפיעים רק עליי ולכן בעייתי מבחינתי להשתתף בצילום, אבל אם אני שמה את האירוע עצמו בצד אז חשוב לי ברמה האישית אחרי שלוש שנים של לימודים להוכיח לעצמי שלמדתי משהו.

"העובדה שאני מצליחה להרים פרויקט כזה עם חברים טובים, להשפיע על דעת הקהל הישראלית ולעזור למדינה היא המטרה העיקרית בעיניי".

על אף הפרסומים בתקשורת על הגעתו הצפוייה של טוניק באפריל, חברי הקבוצה עצמם טוענים כי למיטב ידיעתם אין שום מידע מאומת על הגעתו:

"אנחנו לא שמענו על כך שהוא מגיע מעבר למה שפורסם, והדבר גם לא מעודכן באתר שלו", אומרת שביט, "בכל מקרה זה לא הגיע מאיתנו כי אנחנו עדיין לא פנינו אליו, אנחנו מחכים לגייס מספיק אנשים קודם. אבל אם באמת יש מגעים של גוף כלשהו להבאתו לארץ, אז יכול להיות שהעבודה שעשינו כן הובילה לכך שמשהו זז מאחורי הקלעים ושיש מגעים ראשוניים.

"בסופו של דבר כרגע אף אחד לא יודע באמת מה קורה ואנחנו ממשיכים בפעילות שלנו כרגיל, כשהמטרה היא בסופו של דבר לרכז את כל השמות, לשלוח לו ולהראות לו שיש כאן קהל שמחכה לו ורוצה שהוא יגיע".

אין חשש מפני אנשים שיצטרפו רק בשביל לבוא ולראות אנשים אחרים עירומים, ויהפכו את העניין לזול?
דואני: "אנחנו לא יכולים להיכנס לרמה הקטנה הזו של מה הסיבה של כל אחד לבוא להצטלם. כל אחד יבחר למה לבוא. המצולמים באוסטרליה אמרו שהם היו פשוט מסה של אנשים עירומים ואז כשהם הסתכלו ימינה ושמאלה הם ראו שכולם כמוהם, וכך הרגישו בעצם לבושים".

גולדברג: "כל הצילום קורה נורא מהר, מדברים שקראנו וראינו ומחוויות של אנשים הבנו שתחושת אי הנעימות הופכת מהר מאוד לנוחות והשלמה. אין פה עניין של מיניות או פורנו. אף אחד לא בא בשביל להתחיל עם אף אחד, ואם כן זו בחירה שלו".

לארד, מסתבר, יש כבר ניסיון בעניין. לדבריו, השתתף במיזם דומה בעבר, במהלך פסטיבל בארצות הברית. המטרה אז לא הייתה צילום אלא פשוט התמודדות עם עירום:

"אתה מסתכל על אדם ואתה לא יודע מי הוא, הדבר היחיד שעומד מולך זה אדם. זה כבר לא משנה שהוא עירום כי גם אתה עירום. זה עניין של סטטוס קוו: כשכולם לבושים אז הרי לא עושים מזה עניין, וזה הופך להיות אותו הדבר גם כשכולם עירומים.

"אי אפשר באמת להסתובב באירוע של ספנסר טוניק ולחפש כוסיות. העניין המרכזי הוא להיחשף כמי שאנחנו, בלי המותגים ובלי ההפרעות. האדם לידך יכול להיות מיליונר או הומלס, זה לא משנה".

"חשוב להבין שאנחנו לא פונים לקהילה של דוגמניות או נודיסטים", מוסיפה שביט, "אנחנו מחפשים אנשים רגילים, כמוני וכמוך, שיש להם את המחסומים הבסיסיים והמובנים והם מחפשים להתפשט מהבושה.

"זה לא עירום למען העירום אלא למען מטרה של הבאת צלם כזה לארץ, שיעשה יופי של יחסי ציבור למדינה, ובמקרה הוא מצלם תמונות עירום. הרעיון הוא שאנשים לא רק יסכימו לבוא להתפשט אלא יתמכו במסר שעומד מאחורי זה, וגם על הדרך ירגישו חלק ממשהו גדול".

מה היו התגובות של חברים, משפחה ובני זוג? הצלחתם לגייס גם אותם?
שביט: "באופן כללי החינוך בבית ליברלי ופתוח, והם קיבלו את זה בצורה מאוד חלקה כי הם רואים את התשוקה שלי לזה, הם רואים כמה אני מעורבת בזה, הם שומעים את המסרים כי אנחנו מדברים על הפרויקט בבית והם מעריכים אמנות.

"קרובת משפחה שלי הפתיעה אותי מאוד השבוע, כי היא נחשבת יחסית לאדם היותר שמרני במשפחה, והיא אמרה לי שגם היא הולכת על זה".

גיטלמן: "ההורים שלי אמרו לי השבוע שהם מאוד מעריכים את היוזמה הזו ואת העובדה שאני לוקחת חלק במשהו שהוא פרויקט בינלאומי".

האחרים מסכימים ומספרים כי קיבלו תגובות מאוד חיוביות גם הם. "זה כמו כדור שלג שאנחנו מנסים ליצור", אומר ארד, "ככל שיותר אנשים יצטרפו ויביעו עניין זה גם יהיה יותר לגיטימי להצטרף. אנחנו מקבלים הרבה פניות מבני זוג שרוצים להגיע יחד, כך שאין סיבה לחוסר תמיכה".

אתם מנסים לגייס אנשים מפורסמים? זה בטח יעזור להעלות את המודעות.
רביד: "עדיין אי אפשר ממש לחשוף, אבל אני במגעים עם מספר אנשים מוכרים ומובילים ששוקלים את ההצטרפות בחיוב".

כבר קמו חבר כנסת וראש מועצה באחד היישובים בדרום ואמרו שלא יאפשרו לצילום כזה לצאת לפועל. אתם חוששים מהתגובות של גורמים דתיים? בכל זאת, מדובר בישראל.
גולדברג: "כשהתחלנו לחשוב על אתרים ראויים לצילום חשבנו הרבה על ים המלח, כי מנסים עכשיו להכניס אותו לשבעת פלאי עולם וזה בטוח יכול להיות פרסום טוב. ראש מועצת תמר אמר שהוא מתנגד ולא רוצה לפגוע בציבור מסוים אבל כשנשאל אם הוא לא צריך את הפרסום, הוא הסתייג ואמר שהוא לא יחסום את דרכו של ספנסר אם הוא יחליט לצלם שם".

שביט: "זה יחסי ציבור לישראל בכלל ולים המלח בפרט בשווי הרבה מאוד כסף, ולדעתי ההתנגדות היא ממש חשיבה בקטן. ברור לנו שתהיה התנגדות בדעת הקהל ואנחנו לא רוצים להתעמת איתה, לכן לא נשכנע אנשים שלא מעוניינים להצטרף. אנחנו מזמינים רק את מי שמעוניין". 

נושא נוסף שעולה כשמדברים על צילומיו של טוניק, שבחלקם אנשים עירומים שוכבים זה על זה או עומדים בצפיפות, היא האסוציאציה המיידית שאילו מעוררים לתמונות זוועה מההיסטוריה הלא רחוקה של העם היהודי.

"ההשוואה לשואה זה משהו שאנחנו מבינים ומכבדים לחלוטין", אומרת שביט, "גם אנחנו יהודים וגם לנו זה עלה לפעמים בתמונות מסוימות לראש. אבל חשוב להדגיש שמדובר בשני דברים שונים לחלוטין. מלחמת העולם השנייה או השואה התעסקה בשלילת ייחודיות ושוני ופה המסרים בדיוק הפוכים, מסר של קידום האחר והשונה, העצמת החופש והליברליות, זה בדיוק ההפך".

דואני: "חשוב לזכור שגם ספנסר טוניק עצמו יהודי ואני בטוחה שהוא מבין וזוכר. ההגעה שלו דווקא לארץ הופכת את זה להרבה יותר מיוחד".

אז מה עכשיו? כמה אתם צופים שיירשמו?
שביט: "ההתמקדות של המרצים והמנחים שלנו היא לא האירוע עצמו וכמה יירשמו לו, אלא היישום של הכלים שלמדנו לגיבוש קהילה סביב רעיון. בדרך כלל ספנסר מקבל סבסוד מגופים גדולים שמביאים אותו למקומות, במקרה הזה אנחנו מנסים לגרום לו להגיע ביוזמתנו, על ידי שנוכיח לו שיש פה קהילה. אנחנו מקווים כמובן להגיע למצב שבו יירשמו כמה אלפים, בדיוק כמו שקורה בכל מקום אחר בעולם".

בשלב זה הם שואלים אותי אם אני מתכוונת להירשם לאירוע. כשאני מתחילה לגמגם הם מרגיעים אותי ומבשרים לי כי בשבוע הבא תיערך מסיבה שבדיוק נועדה להפיג את החששות ולהעלות את המודעות של אלה שלא ממש מבינים במה מדובר:

"המסיבה מקודמת בפייסבוק והיא נועדה להסביר ולהכיר את המשתתפים. נתחיל בהקרנת בכורה של סרט שמתעד את העבודות של ספנסר ברחבי העולם. זו מסיבה אחת מתוך ליין של מסיבות שאנחנו מתכננים, שמטרתן להביא אנשים שהביעו התעניינות בפרויקט ולהעמיק את הידע שלהם בנושא, כך הם גם יחשפו אחרים לעניין", אומרת גיטלמן.

המסיבה, לדברי המארגנים, היא הצעד הבא של הפרויקט שאמנם התחיל באינטרנט, אבל מקודם כעת גם למפגשים בין-אישיים:

"אנשים מכל רחבי הארץ ואפילו העולם כבר נחשפו לזה, אתמול קיבלתי הודעה בפייסבוק באנגלית ממישהי ששאלה אותי שאלות על העניין, מדהים אותי שזה הגיע עד אליה למרות שהיא לא ישראלית", מתפעם ארד, "הכול בסך הכול התחיל מחמישה אנשים שפתחו קבוצה בפייסבוק ועכשיו כבר יש אתר, ומסיבה, ואנשים נרשמים, ושואלים. זה מדהים".

דואני: "האינטרנט זה עולם ומלואו, זורקים גפרור וזה הופך למדורה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...