ראפ דה קסבה: הרכב הראפ שמקפיץ את שועפאת
קבלו את להקת ההיפ-הופ השווה "ג'י טאון". מהמקום הכי נמוך בירושלים, מחנה הפליטים שועפאת, הם שרים מחאה מכל הלב. לאחר שהרימו את הידיים למפגינים בשייח' ג'ראח הם מתפנים לראיון. וגם: למה לעזאזל הסולן לומד במכללת אריאל?
ולעולם לא אשכח מה עשיתם לי כאן
בידיים ריקות נביס את הנשק
ועם הידיים הריקות האלה נמשיך להיאבק"
(מתוך "הו ישראל", שיר מחאה נגד המדינה, מקור בערבית)
קשה לקבוע ראיון עם חברי להקת "ג'י-טאון" ממחנה הפליטים שועפאת. לאו דווקא בגלל לוח הופעות צפוף, פשוט צריך לחכות עד 22:00 שעלאא ברהאמייה (24) יחזור מעבודתו כמנהל מחלקת הכלים החד-פעמיים בסניף שופרסל ברוממה.
פאדי עאממוס (19), חבר נוסף בלהקה, עובד כשרברב במרכז הארץ. רק מוחמד מוגרבי (23), המנהיג והאמרגן בפועל של "ג'י-טאון", יכול להרשות לעצמו לנהל אורח חיים של כוכב, כלומר לקום ב-12:00, לקפוץ לאולפני "סברין" בשייח' ג'ראח, ומדי פעם להיזכר שהוא עדיין סטודנט בחוג לקולנוע במקום לא כל כך צפוי: מכללת אריאל.
"ג'י-טאון", להקת הראפ הערבית הראשונה בירושלים, קיימת כבר שמונה שנים, מאז שהיה מוגרבי בן 15. השבוע נתנה הלהקה את אחת ההופעות הגדולות בתולדותיה בישראל-פלסטין, ונעלה את הפגנת השמאל הגדולה בשייח' ג'ראח מול קהל של כ-3,500 איש.
הבחירה בראפ הייתה טבעית עבור מוגרבי. הוא מספר שבתור ילד בשנות האלפיים הוא נחשף לגל הראפ הערבי ששטף את ישראל. מוגרבי נדלק על להקות כמו "די-איי-אם" מלוד ו"-אן-וו-אר מעכו, אבל הרגיש שהם "מדברים על המצב הפוליטי הכללי, אבל אף אחד לא דיבר על ירושלים, על מה אנחנו מרגישים. זו הסיבה שהתחלתי לכתוב", הוא אומר. מוגרבי החל לעשות פריסטייל (אלתור חופשי של ראפ) לבדו ואחר כך פגש את עלאא, שכן מהמחנה שהתחביב שלו הוא הקלטות מוזיקה. כך החלה החבורה להתגבש.
בהתחלה לא ידעו איך לאכול אותם באולפנים. "הסתובבנו בכל סטודיו במזרח ירושלים וביקשנו עזרה כי אף אחד מאיתנו לא מבין במוזיקה. אף אחד לא עזר לנו, אף אחד לא כיבד את המוזיקה הזו כי חשבו שנשיר על בחורות ומכוניות", מספר מוגרבי. הראפרים לא התייאשו והמשיכו לכתוב, עד שבסוף מצאו בית חם באולפני סברין בשייח' ג'ראח, שם הם מקליטים עד היום. ההשפעה הגדולה על הלהקה, כולם מסכימים פה אחד, היא הראפר המנוח טו~פאק שאקור. בראהימייה מסביר ששאקור לא שר רק על השטויות הרגילות של רבים מהראפרים, אלא היה לו מסר פוליטי רציני.
האלבום הראשון של "ג'י-טאון" יצא ב~2007 והם מעלים קליפים ושירים באופן שוטף לדף המייספייס שלהם. הלהקה מופיעה בערך אחת לחודש באירועים שונים. הם מגיעים לכל רחבי הגדה המערבית: ג'נין, רמאללה, שכם וכמובן מזרח ירושלים. הם גם מסתובבים בעולם והיו בצרפת, בגרמניה, במקדוניה ובקטאר. כבר הופק עליהם סרט תיעודי אחד קצר בישראל ועוד אחד בדרך, תוצרת איטליה.
"במחנה תמיד הכול אפל
ברחובות אתה לומד איך לחיות ואיך לדבר
איך להיות קשוח, איך להצליח במשימה הבלתי אפשרית"
(מתוך "במחנה", שיר על החיים במחנה הפליטים)
זה לא מקרי שלהקת הראפ הראשונה במזרח העיר צמחה דווקא במחנה הפליטים שועפאת. כדי להבין למה יש להבין את המחנה, את אותה טריטוריה- או יותר נכון אקס טריטוריה - שנמצאת בתחום המוניציפלי של עיריית ירושלים, אבל שומעים עליה אך ורק כאשר השבאב מתפרעים.
גל המהומות האחרון שטף את שועפאת לפני כחודש, כאשר כוחות משטרה נכנסו למקום במה שאפשר להגדיר כטקס השנתי של הפגנת הריבונות הישראלית. השוטרים נכנסו בלילה עם השב"כ כדי לעצור זורקי אבנים ושוהים בלתי חוקיים. הלילות היו שקטים יחסית אבל לכל
בלילה שוב נכנסה המשטרה למחנה, בין היתר כדי לעצור את מיידי האבנים מהצהריים, וכך היה לאורך כל השבוע עד שהמשטרה נעלמה. כל מי שתיעד את המהומות האלה מקרוב ראה שלא מדובר בתחילתה של אינתיפאדה חדשה אלא בשעמום שמתובל בהרבה עוינות כלפי הממסד הישראלי. לא הייתה שום הכוונה מלמעלה או כוונות מדיניות מרחיקות לכת. סתם המון ילדים שחוזר מבית ספר ונתקל בשוטר בפעם הראשונה בחייו.
אותו שילוב של אלימות והתעלמות שמאפיין את יחס הממסד למחנה שועפאת הוא הנושא שעליו מוחים מוגרבי וחבריו בשיריהם. הם כועסים על המשטרה, על הצבא ועל המדינה, אבל לצד זאת מוחים נגד הפסיביות וההשלמה עם המציאות של החברים שגדלו איתם במחנה. "הילדים היום לא זורקים אבנים בשביל פלסטין. הם לא יודעים למה הם זורקים, אבל היי, זה כיף. ללכת לזרוק אבנים הפך להיות כמו בילוי", אומרים חברי הלהקה.
מה שעוד מייחד את שועפאת הוא הסיפור הדומה של תושביו המקוריים, כולם פליטים מ-1948. מוגרבי הוא בן למהגרים ממרוקו שהתיישבו בלוד. משפחתו של ברהאמייה מתל סאפי, ליד בית שמש היום. במלחמת העצמאות כולם ברחו או גורשו מבתיהם ושוכנו על ידי הירדנים ברובע היהודי הנטוש של עיר העתיקה.
חוסיין מלך ירדן הוציא אותם משם והעביר אותם ב-1966 למחנה פליטים שנבנה בסמוך לכפר העשיר שועפאת. כל משפחה קיבלה חדר וחלקת אדמה קטנה. בסך הכול שוכנו שם כ-1,500 איש. כאשר ישראל כבשה את השטח ב-1967, פליטי 1948 משועפאת מצאו את עצמם תחת שלטון ישראלי.
כל תושבי המחנה עדיין מחזיקים בתעודות פליט של אונר"א, שמנהלת את המחנה ביד לא כל כך רמה. בתי הספר גרועים, הרחובות מלוכלכים והתשתיות רעועות. למרות זאת, מאז הקמתו המחנה רק הולך וגדל, בעיקר לגובה. החדרים הקטנים שנתן המלך חוסיין צמחו לגיבוב של בניינים בגובה ארבע וחמש קומות.
אף אחד לא יודע כמה אנשים גרים שם היום: אונר"א מוסרת שכ-11 אלף ובאתר של העירייה מדווחים על 8,000, אך גורמים מקצועיים מעריכים שכל מספר בין 30 ל-40 אלף הגיוני. כולם על שטח של כ~400 דונם. בלהקה מתלוננים על אבדן תחושת הכפר הקטן שאפיינה את המקום בעבר, "פתאום אני פוגש אנשים ששואלים אותי מי אני ואני אומר להם שאני מהמחנה והם אומרים לי, 'וואלה? גם אני'", מספר מוגרבי.
כמות התושבים גדלה במיוחד לאחר בניית גדר ההפרדה, המקיפה את המחנה מכל צדדיו. פלסטינים רבים רצו להיכנס לתוך המחנה ולא להתנתק מהעיר ולאבד את תעודת התושב. בעקבות הבנייה הפסיקה העירייה להיכנס לאזור המחנה והוא הפך כאמור לאקס טריטוריה. כדי לצאת לירושלים מדי בוקר צריכים התושבים לעבור במחסום מג"ב.
ברהאמייה מתלונן שהוא צריך לקום בחמש ולחכות כל בוקר בין חצי שעה לשעה וחצי כדי להגיע לעבודה בסופר. מוגרבי מעיד שבגלל הלחץ שיוצרים הגדר והמחסום בכניסה, גם מי שמנסה להישאר מחוץ למעגל האלימות לא תמיד מצליח: "החיילים במחסום מנסים לגרור אותך לעשות דברים רעים. מציקים לך, אומרים תרד מהאוטו, תפתח פה, תפתח שם. אנשים מתעצבנים, צועקים על החייל ואז הולכים לכלא".
אבל להיות פליט לא אומר להיות מופלה על ידי המדינה והעירייה בלבד: האפליה קיימת בתוך החברה הפלסטינית עצמה. אם הערבים הם תושבים סוג ב' של ירושלים, הפליטים הם הערבים של הפלסטינים. מוגרבי: "אפילו הערבים במזרח ירושלים מפחדים ממך כי אתה ממחנה פליטים. הם חושבים שאנחנו אנשים רעים שעושים בעיות, אלימים ולוקחים סמים, שאנחנו חברת פשע. מי שלומד בבית ספר של המחנה העתיד שלו הלך, הוא לא יתקבל לשום בית ספר טוב אחר כך. אין עתיד למי שלומד פה".
הפערים האלה קיימים גם בתוך הלהקה, רק שבמקרה של "ג'י-טאון" הצד החלש בדרך כלל הופך להיות הצד החזק, בגלל האותנטיות המקומית שלו. יחסית לשני חבריו, פאדי עאממוס הוא "ילד שמנת", או כפי שהם מכנים זאת במחנה "ילד קורנפלקס"; הוא אינו פליט אלא מגיע משכונת שועפאת הסמוכה, השוכנת מעבר לגדר ונחשבת יוקרתית יחסית. עאאמוס מודה שהיחס של חבריו לשכונה נע בין פחד מחבריו ללהקה ללגלוג עליהם, "החברים שלי תמיד בורחים כשמוחמד מגיע".
כאשר הם מוקפים בחומה, כלואים בעולם שבו אין שוטר אחד ברחוב וצריך לדלג בין ערמות הזבל בדרך לבית הספר, אין פלא שהמוכשרים שבין הנערים, אנשים כמו חברי "גי'-טאון", מזדהים עם תרבות הנגד של ההיפ~הופ האמריקני. חברי הלהקה מסבירים שהראפ הוא בחירה טבעית כדי לבטא מחאה בצורה ישירה ובוטה, "וגם כי אני לא יודע לשיר", מוסיף עאממוס.
הלבוש וכל ההופעה החיצונית של חברי ג'י-טאון הם ייבוא ישיר מהתרבות הזו: הבאגי (המכנסיים הגדולים), השרשראות, הסווטשירטים עם הקפוצ'ונים ונעלי הטימברלנד. כל זה כמובן בלי הבלינג~בלינג שיש לראפרים המדושנים מאמריקה. הכאפייה כמובן מעניקה למראה את השיק המקומי.
הקליפים של חברי הלהקה יכלו להתרחש בכל עיר אמריקאית, אבל הרקע אחר; במקום ניידת של משטרת לוס אנג'לס מופיע ברקע פילבוקס של משמר הגבול. כאשר שואלים אותו אם הוא מזדהה עם המאבק של השחורים בארצות הברית אומר מוגרבי, "לא. נראה לי שאצלנו המצב הרבה יותר גרוע. שם כולם אמריקנים, שחורים ולבנים. אבל פה רבים על משהו אחר. לא על הצבע". אגב, הג'י שבשם הלהקה מסמל את המילה גטו.
"אלימות נגד נשים, איך אין לכם בושה?
זעם משמיים על כל מי שעושה דבר כזה
הסתכלו על אדם וחווה
הם שתו יחד מאותם המים"
(מתוך "מספיק ודי", שיר מחאה על אלימות כלפי נשים)
מנהיג החבורה הוא ללא ספק מוגרבי, שיש לו טונות כריזמה של בן זקונים מטופח. הוא מלחין, מנגן במחשב, כותב מילים, מצלם בוידיאו ועורך בעצמו. המבטא האמריקאי שהוא סיגל לעצמו יכול היה לתת לו מקום של כבוד כדמות הנער השחור בסדרת התבגרות אמריקאית כמו "בוורלי הילס 90210 - דור ההמשך".
לצד הכישרון הוא גם מקושר ומרושת, ויודע לשווק את הלהקה ואת עצמו כמו שועל יחסי ציבור מדופלם. הוא הנחה תכנית של "ראפר נולד" בטלוויזיה של הרשות הפלסטינית ונמצא בקשרים מגוונים עם אמנים ישראליים.
הקשרים האלה כבר הובילו את הלהקה להופעה עם דיוויד ברוזה. השבוע היה לו חשוב ליצור קשר מניו יורק כדי להגיד כמה הוא נהנה לעבוד עם איתם: "'גי'-טאון'! זה מעורר השראה לראות מישהו מצליח נגד כל הסיכויים", הוא אומר, "הם פועלים בסביבה שלילית ובכל זאת מצליחים להיות מאוד יצירתיים וחיוביים, ולהעמיד פנים כאילו המציאות לא פוגעת בהם.
הופעתי איתם רק פעם אחת בציבור וזה היה ערב בלתי נשכח. יש להם אנרגיות מעולות, כשהם מביעים זעם וגאווה דרך מוזיקה אתה מבין שזה בא מנקודת מבט צעירה, כמו שמצופה מלהקת היפ~הופ פלסטינית". ברוזה מסכם עם איחול לעתיד טוב יותר, "למוחמד מוגרבי והצוות שלו מגיע להצליח וליהנות מהכיף של רוקנרול וכל מה שמגיע עם מוזיקה ואמנות".
למכללת אריאל הגיע מוגרבי במקרה. הוא לא התקבל לסם שפיגל כשהיה בן 18. אמרו לו לחזור אחרי שנה, אבל הוא העדיף ללכת לבית הספר לאמנויות של מוסררה. הוא בילה שם שנה, אבל לדבריו "כל הפוסט מודרניות הזו הייתה קצת פלצנית מדיי. הכול היה שם יותר מדיי אבסטרקטי. אני אוהב אמנות, אבל גם אוהב לעשות דברים יותר מעשיים".
כשעזב את מוסררה חיפש מקום במחיר סביר ויחסית קרוב לבית. אריאל הייתה האופציה הכי סבירה אז הוא פשוט נרשם, וגילה לדאבונו ביום הראשון ללימודים שהוא עדיין מעבר לקו הירוק, אבל הפעם בצד של הכיבוש. זה לא מנע ממנו להמשיך ללמוד במקום אבל בניגוד לתדמית הפתוחה שהמרכז מנסה לשוות לעצמו, טוען מוגרבי שחש בניכור מצד שאר הסטודנטים. הוא מסיים את הלימודים בימים אלה ואומר שלא נשארו לו חברים משם.
סטודנט פלסטיני בהתנחלות, מנהיג להקת ראפ במחנה פליטים – פער ומפגש בין תרבויות הוא אולי מה שמסמל את מוגרבי ואת "ג'י-טאון" יותר מהכול. הפער הזה מודגש ביתר שאת כאשר מתייחסים למהפך שעברה תרבות הראפ ב-20 השנה האחרונות.
הראפ התחיל כמוזיקת מחאה של נערים עניים, אבל כבר מזמן נכנס למיינסטרים והפך לסמל לחיים נהנתניים עד סיאוב: מכוניות עם גלגלים גדולים ובחורות עם בגדים קטנים. תרבות רחוקה מאוד מנערים פליטים באחד המקומות העניים והזנוחים במזרח התיכון. כאשר מוגרבי נשאל על הפער הזה הוא לא מהסס להצהיר ש"אם הייתי יכול לעשות דיל עם חברת תקליטים לא הייתי נשאר פה. הייתי נוסע לחו"ל ועושה כסף. אבל מה לעשות שנולדנו כאן".
הכנות שבה הוא מכריז על רצונו פשוט לקום ולהסתלק, לעשות כסף ולחיות כמו מלך, מאפשרת להאמין לו כאשר הוא אומר שאת השירים שלו הוא כותב מהלב. "מוזיקה זה רגש. מוזיקה זה מה שאתה רואה כשאתה מתעורר בבוקר וכשאתה הולך ברחוב ובדרך לעבודה. אנחנו כותבים מהלב על מה שאנחנו מרגישים בלב. אם היו לנו בחורות וכסף היינו שרים על זה אבל אין לנו את זה, יש לנו מחסום ומלחמות ואלימות".
זה גם מה שהוא רוצה לעשות בעתיד - להמשיך לפעול באזור ולהשפיע על אנשים דרך המוזיקה. כמו מנהיגים אזרחיים נוספים במזרח העיר בתקופה האחרונה, גם הוא מצהיר על מחויבות למאבק לא אלים: "יש מחסום בכניסה לכפר, אני עדיין פליט. אין לי אזרחות, יש לי רק תעודת מעבר.
אם לא הייתי כותב מה הייתי עושה? לפחות אני יכול לכתוב, גם בשביל החבר'ה הצעירים שיידעו מה קורה פה. מישהו צריך ללמד אותם. אנחנו לוקחים את האחריות על עצמנו. נמאס לנו מהמצב הזה, אנחנו פשוט רוצים לחיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם