בתוך המון עירום: על חוויית הספנסר טוניק שלי
לקראת בואו של צלם העירום הנודע ספנסר טוניק לצילום בתל אביב, נזכר שאול אדר באותו יום בלונדון, לפני כשבע שנים, בו התערטל לצד 600 אנגלים. למה הוא עשה את זה? למה לא?
לפעמים כשאני עובר באוקספורד סטריט אני נכנס ל"סלפרידג'ס", בית הכולבו הענקי. בקומת הקרקע ניצבים דוכני הקוסמטיקה, ואם יש לי זמן, אני אוהב להעיף מבט ולהיזכר בבוקר אחד, לפני שבע שנים, שביליתי שם. אם אני עוצם את העיניים, עולות וצפות התמונות מאותו יום, ואני מוקף בהן ים איברים חשופים. כ-600 נשים וגברים עירומים, ואני בכללם, שכבנו, עמדנו וכרענו בבניין, וצוות קטן צילם אותנו.
כן, אני עשיתי את זה, השתתפתי במיצב של ספנסר טוניק, עירום לגמרי. אני נמצא בכמה מהתמונות שפורסמו בעיתונות הבריטית במערומיי, ויש לי בבית תמונה של האירוע. זהו זיכרון חביב עליי, אבל להפתעתי התברר לי השבוע שאני סוטה מתועב, בהמה, נאצי, חולה מין, פורנוגרף ואויב האומה הישראלית.
הסערה שנוצרה עקב פרסום כוונתו של טוניק לבוא לישראל ולצלם מיצבי עירום להמונים בתל אביב ובים המלח הצליחה להוציא מדעתם לא מעט פוליטיקאים, עדרי טוקבקיסטים ושמרנים. חבר הכנסת נסים זאב מש"ס טען שמדובר ב"תכנית סוטה אשר תשחית את הערכים והמוסר של בני הנוער ותהפוך אותנו לסדום ועמורה".
זאב גם אמר שתמיכתו של שר התיירות ברעיון מעידה על "ירידה מוסרית שממסמסת את כל הרעיון הציוני שעל בסיסו קמה מדינת היהודים, והופכת אותו לתרבות קלוקלת של אנשים חוטאים, להתפרקות ולהתבהמות". טוב
הנה סיבה אחת טובה להתייצב מול המצלמה של טוניק. אם דבר כה פשוט מצליח להטריף את חבר הכנסת הזה ואת הטוקבקיסט המצוי, בהחלט ראוי להשתתף במשימה האמנותית.
גם באנגליה היו בזמנו קולות שמרניים שטענו לפורנוגרפיה ולניצול ציני מצד האמן, אבל באופן כללי העולם המשיך לחוג. טוניק צילם, כלי התקשורת פרסמו את תמונות העירום, מעט מאוד אנשים הזדעזעו, ולאחר כמה חודשים התפרסמו תמונות נוספות ממקום אחר. סערה בקנה המידה הישראלי לא הייתה. השאלה המתבקשת כמובן היא מה יצא לי מזה.
הסיפור החל במרץ 2003. בעיתון המקומי התפרסמה מודעה קטנה, ובה נראתה קבוצה של אנשים עירומים. "אם אתם רוצים להשתתף בפרויקט אמנותי של ספנסר טוניק, הירשמו באתר האינטרנט של 'סלפרידג'ס'. ההשתתפות כרוכה בהתפשטות לזמן קצר מאוד", נאמר בה.
לאחר היסוסים שנמשכו כמה ימים נרשמתי, אם כי אז שיערתי שאשתפן ברגע האחרון. כשהגיע אי-מייל שבישר לי על מקום הכינוס ועל שעתו הייתי חייב להחליט. מצד אחד המחשבה של שעה בעירום הרתיעה, ומצד אחר טוניק הבטיח, גם באי-מייל, שההתערטלות תהיה קצרה מאוד.
בשלב זה כבר היה ברור לי שאין לי בעיה עם ההתפשטות, אם כי נותר פחד אחד גדול. עם זאת, לאחר קריאה של השמרנים המזועזעים והקוצפים הבנתי שאני חייב להשתתף באירוע. גם המחזה של נשים עירומות מעולם לא גרם לי עוגמת נפש. החלטתי להשתתף באירוע, מקסימום אברח ברגע האחרון.
בבוקרו של היום הגורלי התפתל סביב "סלפרידג'ס" תור ארוך מאוד, ולאחר המתנה ארוכה לא פחות נכנסנו לכול-בו, לאחר שמילאנו טופס בו הצהרנו כי אנו מרשים לטוניק לצלם אותנו. קיבלנו שקית
עבור הבגדים, והעפנו מבטים לעבר המשתתפים שעוד היו בבגדיהם.
כמעט כולם היו לבנים, בריטים או אירופים, רובם בגיל שבין עשרים ל-35, וגם היו הרבה יותר נשים מגברים. "רציתי לבוא עם החברות שלי", סיפרה הג'ינג'ית היפה שישבה לידי, "אבל אחת מהן השתפנה אתמול בלילה, והשנייה השתכרה לגמרי ויש לה הנג אובר נורא עכשיו. מבין החברים, אף אחד לא העז להגיע. הם פחדו שיקרה להם, אתה יודע מה". "כן, אני מבין אותם", אמרתי באימה.
המתח באולם החל לעלות כשהאמן עלה לקומת הביניים חמוש מגאפון והחל לדבר. הוא הודה לנו, המתנדבים, וגם להנהלת החנות. "בניו יורק שום חנות לא הייתה מרשה לי לצלם אנשים בעירום", הוא התחנף למארחים ואלינו. "'בלומינגדייל' ו'מייסיס' זרקו אותי מכל המדרגות כשהצעתי את הרעיון.
"כמה חוקים לפני שנתחיל: בלי חיוכים, בלי גרביים, כי אני יודע שיש פה כמה גברים שלא מורידים את הגרביים כשהם מתפשטים, בלי תכשיטים ובלי שעונים בבקשה, ובלי לפשק רגליים מול המצלמה. אנחנו לא רוצים חומר אגרסיבי, בינתיים. אתם יכולים להשאיר את המשקפיים".
טוניק תיאר את שלושת הצילומים שנשתתף בהם. הסט הראשון בקומת הקוסמטיקה, כי "בלי קוסמטיקה אנחנו יפים"; השני על המדרגות הנעות; והאחרון - גברים לחוד בקומת הקרקע, ונשים לחוד בקומת בגדי הנשים. "הנשים יוכלו להביט בגברים, אבל לא להפך", הוא אמר לקול מחיאות כפיים של נשים וקריאות בוז. ואז אמר טוניק, "או-קיי, ועכשיו, הורידו את הבגדים".
מאות האנשים פרצו בצחוק עצבני, ורגע של מבוכה טהורה השתרר. רוב האנשים, ואני בכללם, קמו באטיות, מופתעים, העיפו מבטים לצדדים, ושם הם ראו את אלה שרק חיכו לרגע הזה, וכבר היו בשלבים מתקדמים של התפשטות. שקיות הפלסטיק התמלאו ברעש, ו-599 איש ואני, עירומים, החלו לנוע בחנות. לא הייתה חזרה מהרגע הזה. הג'ינג'ית נעלמה בזרם האנשים כשתפסנו את מקומנו בין דוכני הקוסמטיקה הסמוכים.
הנה דילמה ראשונה: מה עושים עם המבט? הרי אי-אפשר ממש לנעוץ מבט במקומות המסקרנים, וגם בחיי היום-יום יש איסור על קשר עין של ממש בלונדון. נותרו בערך עשרה ס"מ של צוואר שהיה אפשר להביט בהם כדי שלא להתנגש בגוף עירום. מבעד לחלונות הראווה היה אפשר לראות סקרנים, שלא שמעו על הכלל. הם נעצו עיניים המומות, כיוונו מצלמות, ולא לכיוון הפרצוף.
לאחר כמה דקות, לא קצרות במיוחד, שלא מעט מתנדבות ניסו בהן את המוצרים שהיו על הדלפקים, ביקש טוניק להתפרס ברחבי הקומה, ולהתחיל לדגמן את התנוחות. זה הרגע הראשון שהיה אפשר להרהר בו בכל מה שקרה מאז ההתפשטות. מוקף אנשים עירומים, ההיבט המוחשי ביותר היה גלי האדרנלין ששטפו את הגוף.
המתח שנבנה מתחילת היום, בעיקר ברגעים שטוניק דיבר בהם ובהתפשטות עצמה, פינה מקום לבאזז אדיר, וגם תחושת גאווה ילדותית של עמידה באתגר מסוג חדש. פתאום הבנתי מה ההרגשה של סטריקר, ההוא שרץ עירום באצטדיון מלא בצופים.
משם המשכנו לעבר המדרגות הנעות. חמש קומות התמלאו מתנדבים, שלושה על כל מדרגה, ולרגע נדיר נדמה היה שלא מדובר באנגליה. אולי אתה יכול לחשוף את מערומיך בפומבי, אולי, אבל עמידה בצד שמאל של מדרגות נעות היא אחד הפשעים החמורים המפרידים בין אנשי תרבות לזרים. מנגד, למען האמנות, התפרסנו מקומת הקרקע עד הקומה החמישית למען מה שהיה המיצג הטוב ביותר באירוע.
בשלב זה היה ברור כי ההבטחה שנהיה עירומים זמן קצר חסרת כיסוי. שני השלבים הראשונים נמשכו יותר משעה של עירום. עובדה זו הייתה מונעת ממני השתתפות אילו ידעתי אותה מראש.
מנגד, בשלב זה הגיעה ההנאה מהאירוע. רוב המתנדבים לא התביישו בגופם, ולא בלי סיבה. זה היה מדגם לא מייצג, ורוב האנשים נראו טוב יותר מהממוצע הלונדוני. היו שם מעט מאוד אנשים שהבטת בהם ואמרת לעצמך "וואו, יש להם אומץ". יוצאי הדופן היו מעטים, אישה כרותת שד, כמה נשים בהיריון, כמה אנשים שמנים מאוד, ופה ושם אנשים מבוגרים ממש.
האווירה הייתה נינוחה, והדבר המוזר ביותר היה שכל הסיטואציה לא נראתה לי - ואני משער כי גם לשאר המשתתפים - יוצאת דופן.
לאחר שנים שאנשים נזהרו מפני כל חשיפה של איברים מסוימים, וכל היחשפות לעירום ציבורי הייתה בגדר אירוע חריג, היינו מוקפים בהם, וכמו שהבטיחו משתתפים קודמים באירועים - זו הייתה חוויה משחררת ומעצימה לחלוטין. בתוך שעה אחת נפטרנו מעכבה מרכזית, והכול בכוחות עצמנו. במשך כמה ימים לאחר מכן נדמה לך כי אין אתגר שאתה לא רוצה לנסות. התחושה הזו שוככת, אבל חוסר המבוכה מפני עירום וחשיפה נשאר עד היום.
היו רגעים שעברה מחשבה בראשי: הנה אני עומד עירום באמצע לונדון, מוקף מאות נשים עירומות. חודשים לפני כן הייתה המחשבה הזו מטילה בי פחד, ואילו באותם רגעים וגם היום היא מעלה בי חיוך.
עזבו אתכם מהמזועזעים, חברי כנסת שמנסים לזכות בכמה רגעי חשיפה וטוקבקיסטים עילגים. בסופו של דבר הרווח אישי. אנשים נוסעים לצדו של השני של העולם, מוציאים סכומי עתק ומסכנים את חייהם בשביל חוויה או אירוע שייחרטו בלבם, והנה אני משיג זאת לאחר נסיעה קצרה והשלכת כמה בגדים.
עם זאת, אין מדובר במשימה של מה בכך. מלבד המתח של לפני והדקות הראשונות, זה היה בוקר קריר למדי, ולאחר יותר משעה ללא כל שכבה מבודדת השתררה העייפות, והשרירים החלו לכאוב.
המבוכה הראשונית חלפה במהירות, אבל פינתה את מקומה למבוכות לא מוכרות מחיי היום-יום.
דווקא הליכה לחדרי השירותים, המקום היחיד שאתה נחשף בו פחות או יותר בחיי היום-יום, הייתה המביכה ביותר. זהו מקום שאתה לא רוצה להיכנס אליו יחף, וגם עלתה השאלה אם יש טעם לשמור על ההפרדה המגדרית המקובלת.
אני לא חושב שמישהו חצה את הגבול הזה באותו יום, אבל גם בשירותי הגברים היה אפשר להרגיש מבוכה שלא שררה בזמן הצילומים. לרגע חזרנו להיות אנשים עירומים באמצע החיים, להבדיל ממשתתפים נועזים בהרפתקה אמנותית.
הצילום הסתיים, והגברים והנשים הופרדו. בשלב זה החלטתי שהספיק לי. העייפות השתלטה עליי, התלבשתי, וכך חסכתי מעצמי עמידה של ארבעים דקות משעממות בקרב חבורת גברים עירומים שחיכו לטוניק.
העיתונאים שסיקרו את האירוע החלו בראיונות. היה עלוב כל כך לשמוע אותם שואלים "איך הרגשת"? כשהם יכלו לשלוח כתב אמיץ יותר שהיה משתתף באירוע על בשרו, במקום להסתפק בעדויות מיד שנייה. דחיתי בתחושת עליונות הזמנות לריאיון משתי תחנות טלוויזיה, וחיכיתי לסוף האירוע. אני מקווה שכלי התקשורת בישראל לא יחזרו על האפשרות הפחדנית הזו, וישלחו כתבי שטח של ממש לאירוע.
האירוע הלך ודעך, אבל לאחר כחצי שעה נראתה אישה ראשונה יורדת במדרגות, לבדה, ומצטרפת אל הגברים. תחילה נראו רק פניה, אחר כך שדיה, ואז כל גופה, כולל איבר מין זכרי. שתיקה קצרה ודרמטית השתררה בחדר כשהתברר כי הוא הולך לתפוס מקום בין הגברים. לא היה אפשר שלא להעריך את האומץ שלה (אני משער שזו העדפה של האדם הזה) לעמוד כאישה בין הנשים, כגבר בין הגברים, ולא להיות שייך לשום קהל מהקהלים. זה היה סיום דרמטי, ביזארי ומהמם ליום בלתי נשכח.
כמה דקות לאחר מכן פרץ זרם של נשים עירומות לאולם, ותהליך ההתלבשות החל. כמו בסצנת הפתיחה, היו כאלה שעשו זאת במהירות, וכאלה שסחטו כל רגע של אקסהיביציוניזם. הגברים עוד היו עסוקים בצילום לא מוצלח, אבל נשים שלא הצליחו להגיע לבגדיהן שהיו בזירת הצילום כבר גילו סימני מבוכה. לעומתן, עמדו שלוש צעירות במרפסת, חשופות לחלוטין מכל בחינה, מחאו כפיים וצווחו בהנאה, דקות ארוכות לאחר שיכלו להתלבש.
למחרת דיווחו כמעט כל כלי התקשורת האנגליים על האירוע, וברוב העדויות נאמר שזה אירוע לא מיני בעליל. אני לא בטוח. אין ספק שזה לא היה אירוע פורנוגרפי שנועד לגרות ולהציג איברים מסוימים במפורש. גם לכמות האיברים הארוטיים החשופים ולזמן הממושך היה אפקט ממתן, וגם ברור שכמה מהמשתתפים, בעיקר משתתפות, באמת לא חשבו כי היה שמץ מיניות במשך היום.
אבל הטענה שהאירוע היה נטול מיניות מופרכת. ספק אם לאחר שנים שאנשים הותנו לעוררות מינית לאחר היחשפות לעירום, המחזה של מאות נשים מושכות מקיפות אותם היה בעיניהם "אירוע אמנותי טהור". המיניות הייתה עצורה ובשליטה, להבדיל מלא קיימת, גם המהירות המסחררת שרוב האנשים נעלמו בה לבתיהם מעוררת חשד שהיה אלמנט של גירוי עצור.
בקפה בקומה החמישית נפגשו משתתפים מאופקים יותר עם טוניק, שהתגלה כטיפוס ידידותי, אך לא מרתק במיוחד. הוא הודה בחום לכל המשתתפים, ועסק בגיוס מתנדבים ומתנדבות לא לבנים לצילומים אינטימיים יותר.
הוא הסביר לתקשורת את דעתו על עירום, ולא הצליח לחרוג מגבולות הקלישאות על יופי הגוף, על פגיעותו ועל גיווניו. הוא הגדיר את עצמו "ארכיטקט של בשר ופסל של הגוף האנושי". צלם הווידיאו שלו הראה במסך הקטן של המצלמה את התוצאות; המדרגות הנעות וצילום הנשים לבדן, קורסות לאחור, היו המוצלחות ביותר.
כמה מהתמונות אינן יותר מאוסף אנשים עירומים. רוב העבודות אסתטיות מאוד, וכמה מהיצירות יפהפיות, לעתים נדירות, ובעיקר מרתקות, מעוררות מחשבה ובלתי נשכחות. קטעי הווידיאו עצמם נעים בין מעניינים למיצג איכותי.
מנגד, אי אפשר שלא לחשוד באמן שכבר עשר שנים עוסק באותו תחום שוב ושוב. גם העובדה שהוא קיבל סכום של חמש ספרות מ"סלפרידג'ס" (שעשה עסקה נפלאה של יחסי ציבור) תומכת בחשד שהוא טיפה ממוסחר ולא פורץ גבולות.
המחזה של מאות אנשים עירומים שרועים בערבוביה מעורר אסוציאציות רבות, אבל כישראלי, בוגר מערכת החינוך והתקשורת הישראליות, המחשבה הראשונה שעולה היא של תצלומי רצח המונים מהשואה. משתתפים אחרים הופתעו לשמוע על כך, להם היו דימויים ניטרליים יותר.
טוניק עצמו התייחס בעבר לנושא. הוא לא כרך מיד בין השואה לעבודה, אבל גם בעיניו ובעדשתו, הרושם הראשוני הוא של אסון מסוג כלשהו. שלא במקרה, אלה הן העבודות הטובות והגרועות ביותר שלו. כשהוא מסדר את האנשים הוא מצליח בדרך כלל להנפיק מחזה אסתטי, אבל כשהוא מנסה להשיג את העוצמה הראשונית הבוטה הוא מצליח או נכשל בצורה מרהיבה.
זהו גם הטיעון הנלעג ביותר בקרב מתנגדי הפרויקט בישראל. נכון, הדמיון לשואה בולט, אבל גם השוני. מאות אנשים בריאים שניצבים מרצונם החופשי מול המצלמה ונהנים מכל רגע הם ההפך הגמור מאותם קרבנות מבועתים הניצבים עירומים באיומי נשק לפני מותם. אם יש סיבה אחת מדוע יש להזמין את טוניק לישראל היא בחינת היחס לטראומה הזו וההבחנה בין אלה המעוניינים לחזק אותה ובין אלה המוכנים להתעמת עם כאבי העבר.
התגובות שקיבלתי בשבועות שלאחר מופע החשפנות לימדו על המגיבים. הירושלמים היו הבוטים ביותר:
"אתה פסיכי, השתגעת לגמרי, לונדון חרפנה אותך", הם אמרו.
"למה?".
"לא עושים דבר כזה".
"תנו לי סיבה אחת למה לא".
"כי זה לא נורמלי".
תגובות נפוצות הרבה יותר נגעו בשאלת השאלות, האם זה קרה לי או למישהו אחר, איך דואגים שזה לא יקרה וכדומה. הבוטים ביותר ביקשו לשמוע בדיוק מה ראיתי, כולל חלוקת ציונים ופירוט. השתדלתי שלא לספק אותם. רבים אמרו שהם היו שמחים לעשות זאת בעצמם, וההורים דווקא צחקו.
והייתה חברה עצובה אחת שאמרה לי בנסיעה ברכבת, תוך כדי שאני מראה לה את עצמי בתמונה בעיתון (אפשר לראות אותי בקומת הקרקע של תמונת המדרגות הנעות), שהיא מקנאת בי שהיה לי האומץ. היא הייתה מתה מפחד לפני שהייתה מעזה לחשוב על מעשה כזה. לידנו ישבה אישה אחת, שבאופן בלתי אנגלי החלה לראיין אותי על החוויה. "למה עשית את זה?", היא שאלה בסקרנות אמיתית.
יש סיבות רבות, אמרתי והרחבתי. קודם כול הסקרנות, השתתפות באירוע שמנוגד למוסכמות חייבת להיות מרתקת, והייתי סקרן מאוד לראות איך אני ושאר האנשים נתנהג שם. גם היה ברור שזו תהיה חוויה בלתי נשכחת, שחבל להחמיצה. מבחינה מקצועית הייתה שם כתבה מרתקת שהדרך היחידה לסקר אותה כמו שצריך היא בהשתתפות בה.
מבחינה אישית, זו אכן הייתה חוויה משחררת שתרמה רבות לביטחון העצמי והעיפה עכבה מעצבנת מחיי. פרובוקציות משכו אותי תמיד, ויהיה גם נחמד מאוד לקבל את ההדפסים החתומים של טוניק, למסגר אותם ולשים אותם בסלון. בכל זאת, נחמד להיות חלק מיצירת אמנות. היו גם היבט אקסהיביציוניסטי חסר בושה וכן מציצנות טבעית.
אני משער שהמרכיבים האלה, בפרופורציות שונות, היו מנת חלקם של שאר המשתתפים, והשילוב הזה עשה את החוויה עמוקה כל כך. אילו היה מדובר רק במציצנות, בפרובוקטיביות או בסקרנות אינטלקטואלית החוויה הייתה מוגבלת למדי ומשעממת לאחר כמה דקות.
"ולא הביך אותך להיות עירום ומצולם?", היא שאלה.
"לא", אמרתי, "בתוך קהל של 600 איש אתה אנונימי לחלוטין".
"אבל בעיתונים יש תמונות שאפשר לזהות בהן את המשתתפים", היא הקשתה.
"אז אוקיי. אני עירום. וסליחה על הביטוי, אבל באמת על הזין שלי. ביג דיל", אמרתי .
מכרה בריטית הבריקה עם שאלה מקורית: "אני מבינה שהבנים פחדו מזקפה, אבל לא פחדת שתהיה לך זקפה קטנה ופתטית?".
"אני לא רוצה להישמע יהיר", אמרתי, "אבל החשש הזה מעולם לא עבר במוחי".
"זה נשמע יהיר", היא אמרה.
חברה ברזילאית לעומתה לא הבינה מה החשש הגדול. "מה הבעיה? זו תגובה טבעית", היא אמרה.
"נכון, אבל פה זה לא לגיטימי", אמרתי.
"מוזר מאוד", היא אמרה, "אצלנו אין לאף אחד בעיה עם זה".
היום, כמו אז, אין לי בעיה עם מה שעשיתי. זו הייתה חוויה חד פעמית מסעירה וגם אירוע שאני נהנה להיזכר בו (ואני מוכרח להודות, לעתים גם לא רק בקונטקסט אמנותי טהור). כעיתונאי זו הדרך הנכונה בעיניי לכתוב, לאחר התנסות אישית. זהו נושא לשיחה שאנשים אוהבים תמיד לשמוע עליו. התמונה שנשלחה אליי הייתה מאכזבת, משעממת למדי, והחתימה המצורפת הודפסה, אם כי ללא חתימתו של האמן עצמו.
למרות זאת, אני ממליץ בחום על השתתפות באירוע. אני מבין שטוניק מתעתד לצלם בים המלח - או סדום ועמורה כלשון המתנגדים - ורק ראוי היה בעיניי אם הוא היה בוחר אתר צפוי פחות מנמל תל אביב כדי להשלים את הסריה הישראלית שלו. הר הבית למשל. אם כבר מסר של שחרור ואנושיות, אז עד הסוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם