בגובה העיניים עם דן בירון

הוא נולד ברחוב המעלות ועדיין גר בירושלים. הוא מנגן מאז שהוא זוכר את עצמו. בגיל 16 היה לו אופנוע ובלילות ניגן במועדון "בכחוס". 2,144 מילים עם דן בירון (71), נשוי + 2, מוזיקאי, במאי, מפיק והבעלים של הבר "בירמן", שמבחינתו החיים מתחילים אחרי שקיעת החמה

רונית מזרחי, עמית בוניאל | 19/3/2010 10:48

רחוב המעלות
"שתיים, מפני שאני גרתי ברחוב המעלות מס' 2. בית המעלות היה אחד הבתים הראשונים בירושלים שהייתה בהם מעלית אז אנשים היו באים רק כדי לנסוע בה. כל ילדותי עברה שם, עברתי שם את המצור בירושלים, רסיסים חדרו למרות שאת הבניין בנה פפרמן. אני זוכר את ה'כלניות' הבריטיות - לצנחנים הבריטים היה כובע אדום אז קראו להם כלניות.

דן בירון איור: עמית בוניאל

"מאחורי רחוב המעלות היה מגרש ושם שיחקנו את כל משחקי הילדות: גולות, רסיסים, תרמילים של כדורים, אג'ו - החרצנים של המשמש, אלם–סלם וארם–דרם וכל מיני מושגים. בירושלים כל ילד היה צריך לדעת עברית כמובן, קצת אנגלית, ערבית, ספניולית וגרמנית, כי כל החלקים של האוטו היו בגרמנית, זה היה עירוב כזה".

בית הספר בית חינוך
"רחוב כ"ט בנובמבר, דלי גדול של מים והמנהל. פעם התחכמנו ורצינו לשפוך על המנהל דלי של מים בזמן אספה גדולה אבל לדאבון לבנו הדלי כולו נשמט מהיד של זה שהיה אמור לשפוך אותו ופספס את המנהל ממש בקצת, וזה העיף אותי מבית הספר".

נחלאות
"כשהייתי סטודנט חלקתי חדר ברחוב שבזי עם יענק'לה פרי, שלימים היה ראש השב"כ, והוא ניגן איתי בלהקת הסטודנטים, הוא היה חצוצרן. היה לי אופנוע בי–אס–איי והייתי מרשה לילדים לשחק בו כי רק הם היו יכולים לתקן אותו. היה כיף בזמנו בנחלאות, זה היה המקום שהסטודנטים גרו בו כי זו הייתה שכונת הפחים למעשה, וזה היה המקום הכי זול לגור בו. נוצר שם הווי מאוד מעניין, מסיבות בית, מסיבות חצר, מסיבות גג".

ירושלים
"תל אביב זה מקום מאוד מעניין וזה ניסיון שיכול להיות שעוד יצליח, אי אפשר לדעת. היא קיימת רק מאה שנה. ירושלים עמדה בצוק העיטים. כל החיים שלי זה ירושלים, היא העיר הכי מעניינת בעולם. אפשר לומר שחרשתי קצת את כדור הארץ ויש מקומות נפלאים ויפים וטובים, אבל לגור - אך ורק בירושלים. יש כאן שפע של אמונות ותקוות ויצירה, וכל הצד ההיסטורי שכנראה אין בשום מקום אחר".

נח"ל
"נוער חלוצי לוחם. אני הייתי בצופים וכל החבר'ה יצאו להגשמה וכמובן גם אני. זה היה האידיאל שלנו: להקים את ארץ ישראל, לבנות חברה צודקת, טובה שוויונית שעוזרת. הגרעין שלי היה צריך לתת אחוזים אז אני הייתי מיועד ללכת לקורס מ"כים ולא רציתי להיות מפקד, ולכן הצעתי את עצמי בתור אקורדיוניסט והתקבלתי לצוות הווי של הנח"ל".

אקורדיון
"מאז שאני זוכר את עצמי אני מנגן, תמיד ניגנתי ותמיד כנראה אנגן. כשהייתי ילד זה היה חלילית, מפוחית, מנדולינה, גיטרה, כל מה שיכולתי לשים עליו את היד. אחר כך ניגנתי בכינור, וכשהגעתי לגודל שאני יכול לנגן על אקורדיון תכף ומיד בחרתי בכלי הזה, כי זה כלי שמנגן גם את המנגינה, גם את הליווי וגם את הקצב, וזה גם כלי נשיפה כי הוא עובד עם אוויר, וזה כלי עם קלידים. בקיצור בעיניי זה הכלי האולטימטיבי, החיים שלי ארוגים בתוך האקורדיון, כרגע יש לי 12".

בירמן
"זה שם המשפחה האורגינלי, אני נולדתי כדן בירמן. בשנת 1956 אבא שלי יצא לשליחות מטעם המדינה ואז היה החוק של בן גוריון שצריך שלכל נציגי ישראל יהיה שם עברי, אז אבא שלי נאלץ להחליף את שמו לבירון שזה היה הכי קרוב. 'בירמן' המקום, כמו שאת רואה אותו, אמור להיות הבית של המוזיקאים הצעירים. לא של המפורסמים מאוד, של אלה שבדרכם לשם, והם יהיו כולם מפורסמים מאוד מפני שבכל ערב יש כאן מוזיקה חיה, מהיום שפתחנו את המקום.

"המקום הזה לא אמור לייצר הכנסות, למכור עוד קפה או עוד מנת אוכל, למרות שגם בזה אנחנו טובים מאוד. העניין של המקום הזה הוא האווירה, מוזיקה, תרבות. כל התמונות שאת רואה כאן הן אורגינליות שאני או אשתי קיבלנו במתנה מהאמנים עצמם. זה ה'בירמן'".

פאי לימון
"זה סבתא חנה. זאת אמא שלי שהיא כבר סבתא ויש לה נינים. היא בן אדם מיוחד במינו והיא מייצרת את הפאי לימון שאין כמוהו בכלל, בשום מקום, וכשאת אוכלת ב'בירמן' פאי לימון, זה היא עשתה במו ידיה".

טלוויזיה
"אני בטלוויזיה הישראלית מהיום שהקימו אותה, זלגתי לשם מהרדיו עם אשתי. עבדתי שם בכל התפקידים האפשריים כי נורא רציתי ללמוד את כל המקצועות שם, זה ריתק אותי. די מהר הפכתי לכתב בחדשות ומיד נהייתי מפיק ואחר כך גם במאי ועשיתי את תכנית הבידור הראשונה שעשו אי פעם. היא נקראה '12 טון'.

"זו הייתה סדרה היתולית של שישה עימותים בין שני קיבוצים, הם היו

צריכים להרים ביצה עם דחפור ענקי ולהכניס אותה לגביע שלה, או שני אבות משני קיבוצים התחרו מי יחתל יותר מהר את התינוק וכל מיני קונצים. תכנית נורא נחמדה עם תחרויות של שירה וכו'. לדאבוני לא כל התכניות האלה נשתמרו, צילמנו אז בפילם ולצערי אני לא יודע אם ניתן לאתר את התכניות האלה בספרייה של הטלוויזיה. עשיתי המוני תכניות גם כבמאי וגם כמפיק".

רשות השידור
"רשות השידור זה גוף שנמצא בצרות גדולות מאוד, אבל זה היה מאז ומתמיד. יש משהו במבנה של רשות השידור שאינו מאפשר ניהול תקין, איכשהו, זה לא משנה מי המנהלים. הכוונה מצוינת, שידור ציבורי; חייב להיות שידור ציבורי ואכן יהיה. תמיד יהיו לו מתנכלים. הבעיה הגדולה ביותר היא שפוליטיקה השתרבבה לתוך הדבר הזה. שידור ציבורי צריך להיות באיזושהי דרך משוחרר מלחצים פוליטיים".

מידת נעליים
"מידת הנעליים שלי היא 51. כשאני התגייסתי ב–1958 לנח"ל לא היו נעליים בגודל הזה, אז את רוב הטירונות שלי עשיתי בסנדלים וחלק ממנה יחף. בסוף שלחו אותי לבסיס ציוד בטירה ושם שני סנדלרים, עולים חדשים מרומניה, תפרו לי זוג נעליים. הם לא היו בדיוק הדבר הכי נכון בעולם אבל אלה היו הנעליים שלי".

"עוד להיט"
"לערוץ 1 היו אז מאה אחוז רייטינג. זו הייתה תכנית קליפים, אולי הראשונה שאנחנו מכירים בארץ, ואני הייתי גם הבמאי וגם המפיק שלה. בכל שבוע היינו באולפן בהרצליה במשך יום הקלטות אחד בלי שעות נוספות. שמונה קליפים עם תפאורה שונה לכל אחד מהם. זה נעשה במהירות הבזק בתנאים כמעט בלתי אפשריים, היום זה נראה דמיוני. אז כולם שיתפו פעולה. התמזל מזלי ויצא לי להיפגש עם כל האמנים, כל הזמרים, פשוט עם כולם בלי יוצא מן הכלל".

בימוי
"זה המקצוע שלי בחיים, אני במאי. לביים תכנית זה משהו שאם הייתי משווה אותו לעוד ענף שאני קרוב אליו, זה היה ניצוח. זה לקבל את האופטימום האפשרי בכל רגע מהמצב הנתון, לעולם הבמאי לא מבסוט כי אף פעם השחקן לא עושה את מה שהוא רוצה או התאורן או שהסאונד לא יצא כמו שצריך, אבל אתה צריך להוציא את המקסימום מהמצב הנתון.

"המומחיות שלי זה בימוי של מולטי קמרה (הרבה מצלמות יחד), שידורים חיים; מה שאת רואה כבר עבר, אני תמיד צריך לחשוב קדימה ולנחש ולתאם ולדעת ולהרגיש. רוכשים את זה, אבל מעבר לזה צריך לזה כישרון וצריך הרבה מאוד ניסיון, ואם יש לך את שתי המעלות האלה אז תהיה במאי טוב. כך אני רואה את העולם".

לילה
"זה זמן המחיה האמיתי, בבוקר כולם יוצאים לעבודה והולכים לבית הספר. זה מאחורינו. אני חושב שהחיים מתחילים עם שקיעת החמה. כך היה כל ימי חיי".

שרי רז
"זו חברות, זו החברה הכי טובה שלי בעולם. היא אשתי המון שנים, אנחנו נשואים 1,546 שנים. הבן אדם הכי מקסים שיש, היא שותפה שלי לאורך תקופה ארוכה מאוד, גם בלהקת הסטודנטים, גם ברדיו, אפילו הייתה תכנית שאני הייתי עורך שלה והיא הייתה מגישה אותה, זה היה כיף גדול. גרנו יחד לפני שהתחתנו, כל החיים זה שרי ואני. אפשר להגיד שהיא חלק ממני, אנחנו שנינו איזה מין דבר אחד, למרות שאף פעם לא התערבנו זה לזה בעבודה המקצועית, אלא אם נשאלנו. והיא אלופה".

מועדון "בכחוס"
"היה ה–מקום בארץ, המקום שבו הבוהמה הייתה עושה שמח. בגיל 16 בערך עזבתי את הבית על רקע טוב - כמו שאת רואה אני גבוה מאוד ותמיד הייתי, היו לי כבר חברות ובבית היה כבר לא נוח. עברתי לגור לא רחוק מההורים, שכרתי דירה ועבדתי ב'בכחוס' כל ערב, אני הייתי התכנית. ניגנתי מוזיקה כללית לאווירה, אחר כך לשירה בציבור ואחר כך לריקודים, וזה היה בגיל 16, זה היה בלילה. מדובר במקום שכולם רצו לבוא אליו ולא לכולם נתנו להיכנס, זה היה ברחוב יעבץ. וב–8:00 בבוקר הייתי בבית הספר בלימודים עם האופנוע".

שרי רז פלאש90

פוליטיקה
"אני לא קרוב לפוליטיקה אבל בבחירות האחרונות לעירייה העמדתי את עצמי כמועמד לראשות העירייה. זה היה בעיקר צעד של מחאה; לא בא בחשבון בעיניי ששלושה מיליונרים קרי ניר ברקת, פרוש וגאידמק יציגו את מועמדותם, והתברר ש'בוא נשים את הכסף על השולחן וניקח את העיר'. איפה ירושלים? לא חשבתי שאהיה ראש העירייה אבל עקב זה שהצגתי את מועמדותי ראיינו אותי בכל אמצעי התקשורת והבעתי את דעתנו, רצתי בראש מפלגת עלה ירוק".

מריחואנה
"חומר נחמד ביותר. לדאבוני מתוך בורות החוק וההתייחסות של האנשים אליו היא מאוד זהירה. יש גם התערבות חזקה מאוד של חברות התרופות. הצמח הזה מביא מזור, מרגוע, הקלה להרבה מאוד אנשים ומחלות, והיום הוא מוכר בצורה גורפת על ידי המומחים הרפואיים. נכון, הוא גורם להזיות, ולכן הכניסו אותו בכפיפה אחת עם כל מיני סמים קשים שאני מתנגד להם.

"לדעתי אדם בוגר, כמו שיש לו גישה לאלכוהול והוא יכול לקנות אותו, יכול גם לקנות מריחואנה, ומי שעומד בדרך הן הדת וחברות התרופות. הצמח הזה הוא תרופה זולה ויעילה שתמנע מחברות התרופות למכור את כל משככי הכאבים שלהן בסכומי עתק לציבור, ולכן הן מפעילות לובי, וכידוע לך החברות הכי גדולות הן חברות הביו".

סיגריות נלסון
"זו סיגריה שאני מעשן 50 שנה, זו בעיניי הסיגריה האולטימטיבית. כשאני נוסע לחו"ל אני קונה נלסון ועם זה אני נוסע, כי זאת הסיגריה שלי. אני מעשן אותן עוד מאז שהיו בלי פילטר, היום הן עם. פעם אחת הפסקתי לשבוע ועד היום חסר לי השבוע הזה".

ניר ברקת
"במערכת הבחירות ירושלמים רבים תלו בו תקוות, חשבו שהוא יעמוד בפרץ כדי שלא יהיה ראש עירייה דתי כמו לופוליאנסקי שהוריד את העיר על ברכיה, ולא רצו שמנחם פרוש יהיה ראש העירייה. ורבים בחרו בו, אפילו אנשי מרצ, והנה קיבלנו זאב בעור כבש. הוא מזכיר לי צרות - את הרכבת הקלה, את העיר שחפורה לבלתי הכר.

"ירושלים - העיר הכי גדולה במדינה, הכי קדושה, הכי חשובה, עם הערך הכי גדול במדינה הזאת - נראית כמו אחד המקומות הנידחים. אני בטוח שבגדד נראית יותר טוב מירושלים. יכול להיות שיש לו רצון טוב, אבל מה לעשות שיש לו 31 חברים במועצה. עם 30 מהם הוא עשה קואליציה והם מוליכים אותו באף".

שיער
"אני חושב שהיה לי שיער ארוך עוד לפני של'ביטלס' היה, היו תקופות שגם היה לי שיער גזוז קצר–קצר. לא יודע, אני אוהב את זה ככה, אני אוהב מתולתל".

חג המולד
"הוא יום ההולדת שלי, לישו נפלה זכות גדולה להיות איתי באותו יום הולדת".

"פוספוס"
"המקום איננו כי עכשיו חפרו אותו ומקימים שם את המגדל החדש של 'המשביר'. זה מה שנקרא 'מרתפי סוראמלו' בשותפות עם עוד כמה חברים. עשינו שם מועדון כזה שהכניסה עלתה 11 לירות או שקלים, ובתמורה קיבלת מטבע מחרס שעשה ידידי יענק'לה שריר. בעד החרס הזה יכולת לקבל שני דרינקים והרבה אנשים שמרו את החרס.

"זה מקום שהיו בו כל ערב הופעות, כמו שיש ב'בירמן' עכשיו. אפשר לומר שזה היה הדיסקוטק הראשון בירושלים כי אחרי ההופעה היו לנו שני פטפונים. דני סממה, עליו השלום, היה אחד התקליטנים. איציק אלפלה, העובד האגדי שהיה שומר הראש של גולדה ושל הנשיא בן צבי ושל שזר; הייתה שם שמחה גדולה, זה היה אחד המקומות השמחים מאז ומעולם".

ניר ברקת צילום: יששכר רואס

סוראמלו
"היה אגדה, הוא אחד ממספרי הסיפורים החזקים ביותר שהיו. התרועעו איתו כדי לחלוב סיפורים דן בן אמוץ, חיים חפר, גורי ועוד כל מיני. תמיד היה לו בכיס קצת שקדים, הוא היה מוציא אחד ומכבד אותך. בזמנו ניהלתי איתו משא ומתן לשכור את המקום שלו 'מרתפי סוראמלו' למועדון ה'פוספוס', איפה שהיה ה'אנדרגראונד'. למעשה כבר סגרנו את זה בימים הראשונים אבל הוא משך את זה במשך חודשיים כי כל ערב היינו נפגשים ושותים עוד בקבוק וויסקי".

ברנדי אקסטרה פיין
"המשקה האולטימטיבי שהיינו שותים בירושלים בנעוריי. אני מכיר לפחות 23 אנשים שנפטרו וסיבת המוות שלהם היא אקסטרה פיין, עד היום אני חושב שזה אחד המשקאות האלכוהוליים הטובים ביותר שאני מכיר. אני חושב ששותים את זה רק בירושלים, עכשיו שמעתי שמייצאים את זה לדנמרק ושמעתי שהם מבריקים עם זה רהיטים. ביום שישי ירושלמי טוב היה קונה אקסטרה פיין וערק. פעם הם עלו אותו הדבר, היום האקסטרה פיין עולה הרבה כסף".

בוהמה ירושלמית
"לפני שהייתה טלוויזיה היו עיתונים ורדיו. הכותבים בעיתונים ושדרי הרדיו, לפחות אלה מהם שהיו קצת מיוחדים ואהבו לבלות בלילה ולדבר על ענייני תרבות ואומנות ופוליטיקה, ישבו בכמה מקומות: בקפה 'טעמון' שהיה ברחוב המלך קופ 27, או יותר נכון המלך ג'ורג' 27. קופ הוא האיש שבזכותו קפה 'טעמון' זה לא רק קפה, זה גם בנק; הוא היה נותן בהקפה ורושמים אצלו, וגם אצל חברו הטוב קרנצדורף, שהיה הקצב האגדי שמכר בשר חזיר.

משה קרנצדורף, היום בן 102, חגגנו לו לא מזמן. האטליז שלו היה בדיוק ממול בניין הכנסת ומכיוון שחוקי העזר העירוניים לא חלים על בניין הכנסת אז הוא היה יכול למכור שמה חזיר. קופ היה דתי, אבל הם היו חברים בנפש. הם צדיקים גמורים, הם עזרו לאנשים במצוקה, הם היו תורמים ומגייסים ועוזרים ללא סוף. 'טעמון' היה מקום שהיו יושבים בו חברי כנסת, זונות, סופרים בראשית ובאחרית דרכם, 'פנתרים שחורים'. בקיצור, זה היה מקום מפגש של כל הקצוות בירושלים, מקום מעניין. ישבנו גם ב'קפה ניצן'. כשהיית מבקש הלוואה מבעל הבית של 'קפה ניצן',שזה היום החנות של 'גולף', הוא היה אומר לך: 'יש לי הסכם עם בנק לאומי, הם לא מוכרים קפה'".

כסף
"הלוואי והיה לי, אף פעם לא היה לי, אבל אני לא יכול לומר שסבלתי בימי חיי ממחסורים גדולים. אני לא ילד רחוב, אני מאמין בכסף שנרכש בעבודה ולא בכסף שאתה מגריל אותו בהגרלות. הקניין הרוחני הרבה יותר חשוב מהקניין הכספי ולכן עשירים גדולים לא מזיזים לי. מזיז לי מי שיש לו מה לספר, מי שיש מאחוריו יצירה, מי שאני מעריך".

דן בירון
"שני מ' גובה, אקורדיון, מוזיקה, ובדרך כלל תתפסי אותי מחייך".