איך הפכה חולון ליצרנית המוזיקאים של ישראל?
תשכחו מהקריות או משדרות. דווקא חולון היא העיר שממנה צמחו הכי הרבה מוזיקאים בארץ. ע"ע זאב נחמה, אורנה דץ, עמיר לב, להקת רוקפור, גרי אקשטיין ורבים אחרים. אז למה חולון? אנחנו עדיין מנסים לברר, באמצעות ערב מיוחד, במסגרת פסטיבל ימי זמר בחולון, כמובן
אבל נראה לי - ואני לא אובייקטיבי בכלל - שאין עוד מקום בישראל כמו חולון. בסוף החודש ייפתח "פסטיבל ימי זמר בחולון 2010", שיציין השנה 15 שנים להיווסדו, ובמסגרתו יקבץ על במה אחת יוצרים ומבצעים - אנשי מפתח בתעשיית המוזיקה בארץ שגדלו בחולון ופרצו ממנה אל מרכז התעשייה המוזיקלית בארץ.
מוטי ביקובסקי מנצח על הפקת הענק הזאת, שבמסגרתה יופיעו רבים. רשימה חלקית (מאוד): אורנה דץ, ג'נגו, אפרים שמיר, ברוך בן יצחק, עמיר לב, דן תורן, פיטר רוט, דודי לוי, פרויקט 30, זאב נחמה, אמילי קרפל, אריק רודיך. שניים מדור הוותיקים, גרי אקשטיין ואפרים שמיר, יקבלו את תואר "יקיר העיר".
מגרי אקשטיין עד דרור שוסטק מלהקת האנשים, היו בעיר גם להקות חולוניות למהדרין, כמו נוער שוליים ורוקפור (שהצליחו מאוד) או גוונים כהים (שהצליחה קצת פחות, אם כי ממנה יצאו ירונה כספי ואיתי בלטר). יש גאוות יחידה. אני אוהב לשמוע את אורן ברזילי צורח בהופעות, כשלבו טוב עליו, את ה"חוצלוניה, ניה, ניה". גדלתי בעיר הזאת עד התיכון, כשעזבתי, אבל לבי נשאר שם.
לכל אחד שגדל בעיר יש סיפור חולוני שקשור, איכשהו, במוזיקה ובמוזיקאים. עמיר לב היה מציץ לגרי אקשטיין, כשזה היה מתאמן על הגיטרה. מוטי ביקובסקי היה מרעיש בבית הדירות, כדי ליישר קו עם האחים המוזיקאים שלו, ובאותה סביבה היו גם דודי לוי ופיטר רוט - הדור הצעיר יותר. הם הקימו להקות. שנות ה-70 התחלפו בשנות ה-80, ועדיין צריך היה להגיע לתל אביב, כדי לפרוץ את מחסום התודעה.
מי שלא נולד בחולון הוא אפרים שמיר, שהגיע מפולין אל הדירה שמול הדיונות. "זה היה מעבר חד, קיצוני, מפולין הקרה, הירוקה, לעיר שנמצאה בלב החולות, שהייתה מוארת, וחמה, ומלאת שמש, מדברית כמעט. זה נכון שהייתה מוזיקה בעיר, אבל היא הייתה ברובה מוזיקת טרנזיסטורים. אום כולתום מצד אחד, מצעדי הפזמונים מצד שני".
מה יש בעיר?
"פשטות גמורה. משהו לא מתיימר. אנשים שאוהבים מוזיקה. וכן, גם פלאפל מעולה".
אפרים שמיר עמד על הבמה בהופעה החיה הראשונה שראיתי בחיי. הייתי בן עשר. קולנוע רינה, 1974, להקת כוורת מגישה פוגי בפיתה. בכלל, הופעות היו בעיקר בבתי הקולנוע של העיר. בקולנוע מגדל, ארמון, סבוי ובעיקר בקולנוע רינה המיתולוגי. עמיר לב יספר לכם בשמחה על ההלם שחש בהופעה של תמוז בקולנוע סבוי. היו גם מועדונים שהוקמו ונסגרו, אבל שימשו את עשרות המוזיקאים שפעלו בעיר: פילבוקס, שברולט. היו אירועים בשומר הצעיר, בנוער העובד, ברחבת העירייה.
אף פעם לא חסרו מוזיקאים מוכשרים מאוד להופעות בטקסים ובערבי שכבה. נציגים של חולון תמצאו במוניקה סקס (פיטר רוט), אתניקס (זאב נחמה) מופע הארנבות של ד"ר קספר (אורן ברזילי) ואפילו פונץ' (הח"מ).
מה נשאר לאנשים שגדלו בין החולות, ניגנו במקלטים ובבתי הספר ויצאו החוצה אל העולם? ברוב המקרים, רגש חם של שייכות.
החבר'ה. צריך לגדול בין כיכר סטרומה לג' סי כהן כדי להבין היטב את המושג. "החבר'ה" - בחולונית קל צ אסית - פירושו "אלה שמנגנים טוב". במקרה של ברוך בן יצחק אלה היו מוטי ביקובסקי, דודי לוי, ארן אמיר (שהיה בנוער שוליים אחר כך), ועוד חבורה של נערים נגנים. "הייתה אווירה של התעסקות במוזיקה", מסביר בן יצחק. "בהמשך, כשרוקפור רק התחילה לעשות חזרות, קיבלנו מהעירייה חדר בביכורי עתים וניגנו שם בכל יום".
מה היה קורה אם היית נולד במקום אחר?
"אני שמח שנולדתי וגדלתי במקום הזה, עם חברים ותערובת מעניינת של אנשים".
בן יצחק עלה כאן על משהו. כשאתה מדבר עם אנשים שהגיעו מרחוק, תשמע בדרך כלל סיפורי הווי ופולקלור על הפרוורים, על הפריפריה, עם מידה רבה של אי שביעות רצון. החולונים אוהבים את השורשים שלהם. מחוברים לעיר. רבים מהם עדיין גרים בעיר, או חזרו אליה אחרי תקופה תל אביבית.
מי ששרוף על חולון ומדגיש זאת היטב בהופעות הוא אורן ברזילי, סולן מופע הארנבות של ד"ר קספר ומוזיקאי מוערך באופן כללי. ברזילי צועק בהופעות "חולוניה" ומלהיב את הקהל. ברזילי היה בן 18 בלבד, כשהקים עם שי להב את מופע הארנבות של ד"ר קספר. הוא רצה מתופף ופנה לאלעד כהן, מפרויקט 30.
"היינו יחד באיזושהי להקת ילדות שלנו שקראו לה 'רטט'", אומר ברזילי, "ורציתי שהוא יבוא לתופף בקספרים, אבל הוא היה לפני גיוס והחליט לוותר על ההצעה". בסוף שנות ה-90, הצטרף ברזילי ללהקה של הבסיסט שגיא צורף מאותו פרויקט 30. ומי הפיק את האלבומים של הקספרים? דודי לוי. מחולון.
לוי היה חבר בלהקת נוער שוליים שהוקמה בחולון באמצע שנות ה-80, ובהמשך הפך לנגן מבוקש, מפיק עסוק וגם הוציא ארבעה אלבומי סולו. "חבורות חבורות, זו בשבילי חולון", הוא אומר. "כשהייתי ממש קטן גרנו בבנין מספר 14 ברחוב, היינו מול שאר העולם שזה היה בעיקר בניין מס' 12, אחר כך התאחדנו שני הבניינים מול האחרים החדשים מעבר לכביש, בניין מס' 13. שכונה.
"אני זוכר את בורות החול הגדולים שהיינו משחקים בהם, ואיך יום אחד ללא התרעה מוקדמת הייתה מופיעה גדר והופכת את מגרש המשחקים שלנו לאתר בנייה ומקור לקרשים לסוכות ולל"ג בעומר".
הלהקה הראשונה שלך, "סיוט", נולדה על הגג של בית הספר.
"כן. בבית ספר היסודי ישעיהו בחולון. ישבנו שישה חברים בהפסקה וחילקנו תפקידים, מי ינגן מה ובאיזה כלי, קראנו ללהקה 'סיוט', כי זה נשמע לנו מגניב. ההופעה הראשונה הייתה במסדר בוקר עם גיטרות מקרטון שגזרנו יום קודם.
"נאלצנו להחליף כמה מתופפים עד שהכרנו את גל, שגר בצד השני של העיר, בקריית שרת, אבל זה היה כדאי כי היה לו תופים אמיתיים ומקלט שאפשר לנגן בו. וככה הכרנו עוד ועוד להקות וחברים שמנגנים. היה נדמה שלכל חבורה יש לפחות להקה אחת שמנגנת באחד המקלטים בעיר, כל גיטרה חדשה שמישהו קנה יצרה גלים ועלייה לרגל. היינו באים קבוצות קבוצות לראות, לגעת ולנגן".
אחד הבולטים והעסוקים מבין המוזיקאים החולונים הוא, ללא ספק, טל שגב. הוא בן 36, נשוי ואב לשתי בנות ובן, ומאחוריו 15 שנות נגינה עם כל הגדולים. בין היתר, שלמה ארצי, מוניקה סקס, ירמי קפלן, ברי סחרוף, מאור כהן ועוד.
חוץ מזה, הוא הספיק להוציא שלושה אלבומי סולו והפיק את אלבום הפלטינה של שרית חדד, "זה ששומר עליי". "החברים שלי בחולון", הוא משחזר, "היו אופיר קנר, פיטר רוט, אורן ברזילי, עידית הלוי, ואיתם השתתפתי בהרכבים שונים כמו ועד הבית, פידבק. . .".
שאיתו זכית בתחרות "קולות וצלילים"!
"כן. חוץ מזה, השתתפתי פעמיים בפסתיכון עם ליאור כלפון מ' רמזור' ועם האח של דוד ד' אור, יניב נחייסי, שהוא זמר אופרה בחו"ל. היה לי הרכב בתיכון עם פיטר רוט ואיציק סולם, הגיטריסט של היהודים לשעבר. הופע? נו בפני כיתות ח' כדי לקדם את מגמת המוזיקה בתיכון, דבר שגרם לנו להפסיד הרבה שעות לימוד".
מה יש בחולון שהופך את הילדים למטורפים למוזיקה? אולי זה קשור למשקל שעיריית חולון נותנת למוזיקה?
"אולי. בכל מקרה, ראויה לציון הפעילות המוזיקלית לבני הנוער שמארגנת עיריית חולון באירועים שונים, בחגים ובטקסי יום העצמאות. ההופעה הראשונה הגדולה שלי הייתה עם להקת ועד הבית ביום העצמאות כחימום להופעה של פורטרט".
מוטי ביקובסקי, המנהל המוזיקלי של המופע הקרוב, מארגן את השורות, בודק שכולם למדו את השירים, משמיע את הביצועים המקוריים, מפקח על הסאונד בחדר החזרות. האירוע הגדול יהיה רווי בחולונים מנגנים. צפויים שילובים מרתקים. סופר גרופס. אחד מההרכבים מחבר בין ג'נגו, עמיר לב ודן תורן עם חבורת נגנים (שלי יש את הזכות להיות חלק מהם).
ביקובסקי , שהיה שנים בלהקת מים וניגן עם אביתר בנאי, עמיר לב וערן צור, הוציא אשתקד אלבום בכורה. "להקת תיסלם הייתה להקה מאוד מצליחה שבאה להופיע בחולון בקולנוע ארמון, שלא קיים היום", הוא תורם מזיכרונותיו. "אנחנו, בתור ילדים סקרנים, באנו מוקדם לראות את תיסלם מקימים את הבמה. התברר שהמתופף של הלהקה, סמי, שכח להביא איזה חלק בתופים ומכיוון שהתופים של רועי שקד, המתופף בלהקה שלי, היו אצלי בבית - כי שם היינו מנגנים - מיד הצעתי לו עזרה, רצתי להביא לו את מה שהיה חסר, והוא כמובן מאוד שמח. מאז, בכל פעם שתיסלם הופיעה בעיר, היינו באים מוקדם לראות את הקמת הבמה והבלאנס".
והייתם נשארים לראות את ההופעה.
"ברור. ולא היינו משלמים".
מי שלא יופיע בערב המיוחד הוא אמיר צורף. גיטריסט, מלחין ומוזיקאי נפלא. אבל חוץ מצורף הגדול, יש את צורף הקטן. שגיא. חבר פרויקט 30 ומוזיקאי מצוין בזכות עצמו. "את חולון אני מכיר עוד מהזמן שהעיר הייתה ארץ הדיונות. קריית שרת, שכונת ילדותי, הייתה מקור השראה גדול בשבילי. בין רחוב אלופי צה"ל לבין רחוב קרן היסוד, למדתי מה אני אוהב ומה לא. בגיל 15 התחלתי לצאת מקריית שרת ולבקר בשכונות אחרות בעיר. גיליתי את חולון, כמו שלא הכרתי אותה קודם: שופעת נוער סקרן ומלאת דרכים לקבוצות חברתיות שונות".
איך התחלת?
"בגיל 18 פגשתי את אורן ברזילי, במסגרת חזרה של להקת רוק, שחברתי אליה לא הרבה קודם לכן. הופקדתי על נגינת הבס, למרות שלנגן לא ממש ידעתי. שאר החב? רים בלהקה חשבו שהמראה שלי מתאים ובחזרות אני אש? תפר. יום אחד אורן בא לחזרה עם חבר שלו, מתופף בשם אלעד כהן.
"באותו רגע הרגשתי שזה המתופף שאני רוצה לנגן איתו. למחרת אלעד הופיע אצלי בבית ואמר שהוא חושב שאנחנו צריכים לנגן בס?תופים ביחד, באופן קבוע. משם, בין רחוב האשל בנאות שושנים - שכונת ילדותו של אלעד בחולון, לרחוב אלופי צה"ל בקריית שרת - שכונת ילדותי בחולון, נוצר שלא במודע הצמד 30".
במופע יארח הצמד את אורנה דץ, מי שתנחה את האירוע כולו. הדצית, פעם אורנה כהן, הנערה הכי יפה ברחוב, תשיר איתם את "לרוץ מהר". אורנה צעירה ממני בשנה וחצי (היא נולדה במאי 1965 בחולון), וכבר באמצע שנות ה?80, כשהייתה בסך הכול בת 19, בלהקה צבאית, היה ברור שתהיה כוכבת.
"עד גיל 18 לא ידעתי שיש עולם מחוץ לחולון", היא אומרת. "הייתי בין בית הספר, הפעולות בתנועת השומר הצעיר, א"ש לילה בחולות האינסופיים של העיר. בחולון התחלתי לשחק כדור עף".
והגעת אפילו לנבחרת ישראל.
"כן, נכון".
ובתיכון היית גם מלכת היופי של חולון.
"גם זה נכון".
מתי ידעת שלא תהיי דוגמנית ולא תהיי ספורטאית, אלא דווקא זמרת?
"בגיל 15 התחלתי לעבוד בתור מוכרת כרטיסים בבית יד לבנים בעיר (כיום היכל התרבות - ב"כ), וראיתי הופעות רבות, ביניהן הופעה של שלמה ארצי. ראיתי את דני רובס בתחילת דרכו ועוד רבים וטובים. אמא שלי מספרת שהתחלתי לשיר עוד לפני שהתחלתי לדבר, ומאז לא הפסקתי לשיר, הייתי הזמרת של בית הספר ובתנועה. בחגים ובטקסים תמיד הייתי זו ששרה. אני זוכרת שכל מיני מורים רשמו לי את הכתובת שלהם, כדי שאשלח להם את הדיסק הראשון שלי, אבל מעולם לא עשיתי את זה. אולי המופע הזה זו ההזדמנות שלי להחזיר את החוב".
וההורים שלך עדיין גרים בחולון, בבית שבו גדלת.
"זה כיף גדול. בכל יום שישי אני חוזרת לעיר שנולדתי בה ולבית שבו גדלתי".
עכשיו תעלה השאלה המתבקשת, של כל מי שלא חי בחולון: כולה רבע שעה מתל אביב, למה אתם מדברים על פריפריה? התשובה היא שבפועל אין שום הבדל בין חולון לקרית ביאליק. תל אביב היא תמיד "שם". איפשהו , מעבר לאיזושהו קו דמיוני, שתמיד נמצא בראש. "תשאל כל מי שגדל בחולון", אומר דן תורן, "והוא יגיד לך שהמציאות והחיים והמוזיקה היו בעיר, ותל אביב הייתה רחוקה. הרי חוק הוא מנטלי".
תורן הוציא לפני שנה שיר בשם "חוסמסה", המתאר את העבר וההווה שלו בחולון. "נוסע ברחובות העיר שלי", הוא שר שם, "ילד בן שש, בוחן עננים לכיוון הנגדי, הנה אני והנה אני נוסע. גם היום הכבישים ריקים ואין כאן הרבה מקומות שווים. כמו אז כשלא הייתה טל? וויזיה. . . ולי זה נעים. זה מסע בזמן".
"מעט אנשים יודעים שגרתי בחולון עד גיל שש", הוא אומר, "לפני שעברתי לתל אביב שבה גרתי הרבה שנים. אשתי ואני גרנו ברוטשילד וכשנולדו הילדים חיפשנו מקום יותר נעים ופחות מלחיץ. חולון נמצאה מאד מתאימה, זו הייתה חזרה הביתה. יש לנו שכונה עם ילדים שמשחקים בחוץ. הרבה פחות יודעים כאן מה לשתות או איזה אוכל הכי מתאים, אבל זה באמת פחות חשוב לנו. תבואו, אחלה מקום".
בסוף כל הפקה שאתם מוצאים בעברית, יושב חולוני עם נרגילה. או סיגריה. או תה. הלוקאל פטריוטיות העליזה נוכחת ולוהטת בחדר החזרות. כל משפט הוא זיכרון בלתי נמנע. גבעות החול, הקרבות בין השכונות, העגלה עם המלבי הקר, המקלטים המהדהדים, הגיטרות, בתי הקול? נוע, ההופעות, ילדות בלתי נשכחת בין הבית לבין החולות. אני כבר חושב איך הופכים את כל זה לקרקס חולוני נוסע, לסיבוב הופעות לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם