כך הפך המפעל הקטן של זליבנסקי לאימפריית מצות
מעטים המפעלים שנשארו בבעלות משפחתית במשך שישה דורות ומנוהלים עדיין על ידי בני אותה משפחה. "מצות אביב" הוא מפעל כזה. מבט נוסטלגי על היזמות המצליחה שהחלה לפני 120 שנה בנווה צדק
המצב תסכל מאוד את מקים המפעל דוד זליבנסקי ואת נכדו ישראל דננברג. אחרי הכול, כמה שנים קודם לכן הם נרשמו בדפי ההיסטוריה המקומית כבית העסק הראשון בתל אביב-יפו שהתחבר לרשת החשמל.
"את החרדים לא עניין שהאוכלוסייה גדלה, שהעולם השתנה ושקיים חשש שמא לא יהיו מספיק מצות לאוכלוסייה ההולכת וגדלה", סיפר לי דננברג שנים רבות לאחר מכן. את הדילמה פתר בסופו של דבר הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), אביה הרוחני של הציונות הדתית, שכיהן אז כרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל. קוק, ששימש בימי השלטון העות'מאני כרב של היישוב היהודי ביפו ובמושבות הברון, ביטל את האיסור לייצר מצות במכונה. זמן לא רב לאחר מכן עשו הסב והנכד - זליבנסקי ודננברג - את הדרך באנייה לאירופה, כדי לרכוש את המכונות הראשונות לייצור מצות בארץ הקודש.
מפעל מצות אביב המקורי בנווה צדק
פסח מתחיל בסוכות
מעטים המפעלים שנשארו בבעלות אותה משפחה במשך שישה דורות. מעטים יותר הם אלה אשר עוד מנוהלים על ידי בני אותה המשפחה. "מצות אביב", הגלגול הנוכחי של "מצות זליבנסקי", הוא מפעל נדיר כזה. הסמנכ"ל הצעיר רועי וולף הוא דור שישי למייסד דוד זליבנסקי.
מימין דוד וולף, שרה דננברג וולף, מיכל, נועם ורועי וולף יחצ
שרה דננברג-וולף בת ה-88, סבתו של רועי, דור רביעי וילידת נווה צדק, עדיין עובדת שם. גם היום היא מסתדרת יפה מאוד בלי מחשב, אבל את החישובים ואת התוצאות של המחשבים הקיימים היא כבר למדה לבדוק טוב-טוב.
לפני שלוש שנים ציינו בני המשפחה והעובדים 120 שנה למפעל מכיוון שזיהו את שנת הקמתה של שכונת נווה צדק - 1887 כשנת הולדתו של המפעל. אולם היסטורית, דוד זליבנסקי החל בהכנות לפתיחת המאפייה המשפחתית הקטנה רק שנתיים לאחר מכן, ואפיית המצות הראשונה הייתה למעשה לקראת פסח 1890. לפיכך רק בפסח הזה ימלאו באמת 120 שנים למפעל.
המנכ"לים של המפעל הם דוד וולף, אביו של רועי, ואחיו נועם. גם מיכל, בתו של נועם, עובדת במפעל המשפחתי. כיום המפעל "מצות אביב" מייצא מסחורתו הכשרה ליותר מארבעים מדינות בעולם.
"כמו תמיד, פסח מתחיל אצלנו כבר בסוכות, כשמכשירים את המפעל לקראת ליל הסדר", מסביר רועי וולף, שמתגאה במדיניות משפחתית ישנה נושנה:
היחס ללקוחות גדולים מעולם לא בא על חשבון הלקוחות הקטנים ביותר, כמו אותו רופא שיניים יהודי בודד שמתגורר באיי ואליס, קולוניה צרפתית נידחת בלב האוקיינוס השקט, וזוכה בכל שנה לחבילת מצות "ביבוא אישי".
"כשאומרים 'סוף העולם', זה סוף העולם", מחדד וולף. "אנחנו משווקים גם לקהילות קטנות באפריקה, בגינאה המשוונית, בניגריה ובסינגפור וגם לכנסיות מיוחדות בקצווי תבל, כמו בקוראה, שם יש כנסיות המשתמשות במצות כמו לחם הקודש בטקסים נוצריים".
ב"מצות אביב" לא קופאים על השמרים, אם אפשר להגיד כך על מפעל שמייצר בעיקר מצות, ומדי שנה מקפידים לפתח מוצרים חדשים - מהם דליקטסים כמו מצות מחיטה מלאה, מצות סובין ומצות דבש. כולן קלילות וכולן שונות מהקונספציה הטוענת שאכילת מצות היא סוג של סבל. בשנה רגילה מייצרים שם גם מאפים אחרים, מגוונים וטעימים, לא מעט בזכות רועי וולף, שיצא בעבר להשתלמות בת כמה שנים אצל שף קונדיטור נחשב בצרפת.
אהבה במזכרת בתיה
גילוי נאות: ברשימה זו יש עבורי לא מעט נוסטלגיה. בילדותי ובנעוריי זכיתי להכיר את ישראל דננברג, מלך המצות, שרועי וולף הוא נינו. לפעמים הייתי בא לבקרם בביתם התל-אביבי עם חתנם, עורך הדין צבי פומרוק. זה אותו פומרוק העוסק גם הוא בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל ובתל אביב, ואשר כתב לפני כשנתיים את הספר המצליח "שלוש - התל-אביבי הראשון".
מצות אביב ארכיון
שנינו, פומרוק ואני, היינו צמאים לשמוע עוד ועוד סיפורים על חייהם עם המצות ועל ימיהם הראשונים של המפעל ושל העיר, ותמיד-תמיד התפעלתי מצניעותם של בני המשפחה. גם כשכבר היו תעשיינים אמידים מאוד, הם חיו על פי אמות מוסר שהאמינו בהן וגדלו עליהן - בלי בתי מידות ופאר ובלי עוזרת צמודה, משרתים או סוכנת בית.
כשהייתי בא לבקרם הייתה צביה דננברג, אמה של שרה, עסוקה בניקיון הבית במו ידיה, אפילו שכבר הייתה אישה לא בריאה בגיל שמונים ומשהו. "מטעמי מצפון", הייתה מסבירה, "למה להטריח עוזרת אם אפשר בעצמי?" על קיר חדר השינה, מעל מיטתם של בני הזוג דננברג, הייתה תלויה תמונה של שפרה ודוד זליבנסקי, סבו וסבתו של ישראל.
סבא זליבנסקי היה כאמור הראשון שהחל בייצור מצות בנווה צדק לקראת הפסח, ובשאר ימי השנה הם אפו לחם לתושבי השכונה וגם לתושבי יפו. לזליבנסקי היו שלושה בנים ובת, היא אמו של ישראל דננברג, שמתה בדמי ימיה. דננברג ואחותו גדלו אצל סבתא וסבא בנווה צדק, עם המצות ועם הלחם.
ישראל דננברג עצמו נולד ב-1897. כשהיה בן שנה ביקר חוזה המדינה בנימין (תאודור) זאב הרצל בעיר יפו, ובמלון ששהה בו אכל מלחמו של סבא דוד זליבנסקי. בד בבד עם לימודיו של ישראל בבית הספר הוא עבד במאפייה המשפחתית וסיפק לחם ומצות ללקוחות, ובהם אחד מיוחד, כך סיפר לנו: הברון יוסטינוב, סבו של שחקן והאמן פיטר יוסטינוב, שהתגורר אז במושבה הגרמנית.
ב-1921 נסע ישראל דננברג למושבה עקרון, היא מזכרת בתיה (שנחשבה אז יישוב נידח, וכיום היא להיט נדל"ני). הוא הוביל בעגלה מוצרי מזון, והבחין פתאום בצעירה יפהפייה שניפתה אבנים מן החיטה. הייתה זו צביה ארקין, נכדתם של מייסדי המושבה, והייתה זו אהבה ממבט ראשון.
כעבור שנה נולדה בתם שרה, וכעבור כמה שנים החליט דננברג להגדיל את המאפייה, והעביר אותה מנווה צדק למקום חדש וגדול יותר ברחוב נידח שנקרא אז החרושת, וכיום נקרא דוד חכמי (בפאתי מתחם יד חרוצים).
"כשהייתי קטנה עברנו לגור בתוך המפעל החדש שאבי בנה", מספרת שרה דננברג-וולף. "אמי הייתה מרכיבה אותי יום-יום על סוס לבית הספר לבנות בנווה צדק כי זה היה רחוק וגרנו בשממה. יום אחד אמי לא הרגישה טוב, ואבי הרכיב אותי על אופניים. נפלתי ושברתי יד. כל כך הייתי רגילה לסוס".
"לוחמי" ההגנה בנווה צדק
ישראל דננברג המשיך לייצא מצות לעשרות קהילות ברחבי העולם, בלי אינטרנט ודואר אלקטרוני. אני נזכר בסיפוריו על ילדותו בנווה צדק ועל ילדי הטמפלרים הנוצרים מהמושבה הגרמנית, שהתנכלו לילדים היהודים בשכונה החדשה.
דוד וולף, מצות אביב צילום: ראובן קסטרו
הוא סיפר שבגיל עשר, כלומר ב-1907, הכינו הוא וכמה מחבריו כידוני עץ, והדגימו ל"אויביהם" הגרמנים וגם הערבים שגם ילדים יהודים יודעים להתגונן. אולי זה היה רגע ההקמה של ארגון ההגנה. אגב, בין ה"חיילים-ילדים", מלבד דננברג, היו גם דוד תדהר, הבלש העברי הראשון הנודע, וישראל רוקח, לימים ראש עיריית תל אביב.
אקטואליה נוספת קשורה ליחסי ישראל-טורקיה, כשבראשית מלחמת העולם הראשונה נתמנה צעיר טורקי בשם מוסטפה קמאל לקצין הממונה על החיילים בצבא העות'מאני. דננברג, רוקח ותדהר, שכבר היו בני 18, התיידדו עם הקצין הצעיר, ואף לימדו אותו לשחק בספורט חדש ומופלא ששמו כדורגל. דננברג עצמו נהג לפנק את קמאל במצות מבית החרושת המשפחתי.
האימונים התנהלו בגבול שבין נווה צדק לתל אביב, סיפר לימים דננברג, באזור פינת הרחובות ליליינבלום ונחלת בנימין. בחסות הידידות, שגובתה בכדורגל ומצות, הצליח דננברג לבטל פעם גזרה קשה שרצו הטורקים להטיל על היישוב המקומי. לימים הביסו הכוחות הבריטיים של הגנרל אלנבי את הכוחות הטורקיים והשתלטו על פלשתינה. הקצין הטורקי הצעיר חזר לארצו, עלה לגדולה, ויהיה לימים אבי האומה הטורקית החדשה בשם אתא טורק.
טלפון מספר 655
אני קורא קטעי עיתונות ישנים, דפים אשר הצהיבו ששמר ישראל דננברג. אחד הראשונים עוסק בשביתת פועלי המצות של זליבנסקי. השנה 1932. דננברג פתר את הסכסוך כך: "הפועלים קיבלו הוספה של שילינג ליום, אבל הפועלות רק חצי שילינג", כתב העיתון בלי שמישהו נדרש לסוגיה מדוע הפועלות רק חצי. עם זאת, הדגיש הכתב: "יש לקוות כי הנהלת המפעל לא תביא עוד את מועצת פועלי תל אביב להכרח של מלחמה!"
מצות אביב ארכיון
שנה לאחר מכן פורסם בעיתון "דבר" מאמר בנוגע למלחמה על העבודה העברית (עוד לפני שהיה פועל תאילנדי אחד בארץ ישראל). אקטואליה מודל 1933:
"אבוי!" זעקה כותרת המאמר, "מר זליבנסקי, מבעלי בית החרושת למצות בתל אביב, מכר את פריו לסוחר ערבי בלי לדאוג להבטחת עבודה עברית מלאה. כל ההשתדלויות של בא כוח מועצת הפועלים נופצו אל סלע ההתנכרות!"
יש להבין כי דננברג לא נזקק למשרד פרסום. הוא היה קופירייטר בנשמתו, ולכן ניסח בעצמו פרסומת לקראת פסח 1933 (זו המשיכה גם בשנים שלאחר מכן): "והיה כי ישאלך בנך מדוע רק מצות דוד זליבנסקי ובניו מתל אביב, והגדת לו כי זליבנסקי ובניו הוציאו עמל של יובל שנים, עד שעלה בידם להמציא מצה המצטיינת ביותר בטיבה. טלפון מספר 655". כן, שלוש ספרות בלבד כמובן.
חמש שנים חלפו, והנה מודעה שונה, בעיתון המיועד ליוצאי פולין: "התאחדות עולי פולניה בארץ ישראל מודיעה לכל חבריה שנתקבל מהאדונים זליבנסקי כמות הגונה של מצות, בלי שום תשלום, לטובת מפעל ההזנה. כל יוצאי פולין מתבקשים לזכור את היחס האדיב של הפירמה זליבנסקי".
באמצע שנות השלושים חל פילוג משפחתי כואב. ישראל דננברג נפרד משני דודיו; אלה המשיכו עם שם הפירמה "זליבנסקי ובניו", והוא פתח מפעל משלו - "מצות דננברג". בסוף שנות הארבעים הקים את מצות אביב, ולאחר מכן את מפעל "מצות ישראל". הוא רכש לאחר הקמת המדינה שטח בשכונת פרדס כץ בפאתי בני ברק, שם הקימו בעקבות גלי העליות הגדולים מעברה ענקית. דננברג וחתנו אליעזר וולף העסיקו ופרנסו רבים מתושבי המעברה. "אחד מהם נשאר במפעל עד צאתו לפנסיה, ואחר, צעיר יותר, שנולד במעברה, עדיין עובד כאן", מגלה שרה.
גם בהרכב המשפחתי הזה חלו בשנות השמונים פילוג, קרע ונתק בעקבות סכסוך משפחתי, ונוצרה חלוקה על הבעלות של שלושת המפעלים שהקים ישראל דננברג: שרה, הבת הבכורה, בן זוגה אליעזר וולף ובנם דוד הפכו לבעלי "מצות אביב". שלוש הבנות האחרות - תחיה, שפרה ודליה - קיבלו את "מצות דננברג" ואת "מצות ישראל".
עד גיל תשעים המשיך ישראל דננברג להתייצב במפעל יום-יום, לובש את אותו סרבל אפור, חובש את אותו כובע עבודה. ב-1987 לקה במחלה ממארת, ובנותיו הקימו מערך אוהב ותומך, מעין בית חולים פרטי, בבית. ביוני 1988 נפטר דננברג בגיל 91. רעייתו האהובה והאוהבת צביה נפטרה שלושה חודשים אחריו.
הכותב הוא עיתונאי והיסטוריון העיר תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם