נפרדים מהפקקים: המונית שמפעילה משפחת לביא
מכל עיוותי החיים הכאילו אמריקניים שסיגלנו לעצמנו, הכי מקומם המראה של ילדים שמשונעים בתוך מאות קילוגרמים של פח לבית ספר במרחק של שלושה רחובות
קלישאות, כמו שעונים עומדים, מצליחות לשקף את המציאות אחת לכמה זמן. בפסח הזה הגשמנו את אם כל הקלישאות: יצאנו לחירות. זה קרה כשהתברר שהילדים הגדולים מספיק גדולים כדי לחצות את העיר לאורכה ולרוחבה באופניים. תם, סופית, עידן המכונית בתוך העיר. לא שעד עכשיו הרבינו להשתמש בה בגבולות תל אביב, אבל בכל זאת - כשרצינו להגיע לחוף מרוחק יחסית או לקרוב משפחה בוגדני שנטש את לב העיר לטובת קצה הצפון הישן, נזקקנו לשירותי הסעה ממונעים. לא עוד. מעכשיו הפקקים באבן גבירול יצטרכו להסתדר בלעדינו.
מכל עיוותי החיים המודרניים, ותירגעו - אני ממש לא משתוקק לחזור למערה - הכי מקומם אותי המראה של ילדים אזוקים בחגורות בטיחות ומשונעים בתוך מאות קילוגרמים של פח למרחק שלושה רחובות. סוגיית "התחבורה הפעילה" - איך לעזאזל גורמים לילדים לחזור ללכת, לרוץ, לרכוב על אופניים, ובקיצור להיות ילדים - הפכה לאישיו שהוא ענף תעסוקה שלם בעולם המערבי.
במרכז תשומת הלב עומדת כמובן ההגעה לבית הספר וממנו. רק 16 אחוזים מהילדים האמריקנים נוהגים לצעוד ללימודים מדי בוקר, ואכן הילד האמריקני הממוצע מתנפח בהתאם (אחוז האמריקנים הסובלים מהשמנת יתר הכפיל את עצמו מאז שנות השבעים).
בישראל אין סטטיסטיקה לאומית רשמית, אבל סקרים שנערכו על ידי "מגמה ירוקה" ו"בטרם" העלו שכשליש מהילדים הישראלים מגיעים לבית הספר במכונית פרטית. כמעט מחצית מהמכוניות, אגב, מובילות ילד אחד בלבד. עוד לא אמריקה, אבל עמוק בתוך התהום החלקלקה שמובילה בדרך לשם.
המחקרים המעידים על יתרונות הצעידה לבית הספר - והצעידה בכלל - יכולים למלא את הספריות של כל בתי הספר בתל אביב. ברחבי העולם נערכים כינוסים שמומחי חינוך, בריאות, תחבורה וסביבה מפרטים בהם בעיניים רושפות את ממצאיהם: ילדים צועדים הם חברותיים יותר, חרדתיים פחות, בטוחים בעצמם יותר, וכמובן בריאים יותר ומפוטמים פחות. שלא לדבר על זיהום האוויר, הפקקים
בהזדמנויות היחידות שנאלצתי להסיע את אחד מילדיי ללימודים, נחשפתי לפן נוסף, לגמרי לא אקדמי, של הנוהג הזה: מדובר בסיוט. הרחובות הסמוכים לבית הספר הופכים בשעת בוקר לפקק ארוך ועצבני, הורים חונים מול שער בית הספר בחנייה כפולה ומשולשת, ואם רציתי או לא, נאלצתי לעצור באמצע הכביש, לשלוף את הצאצא המבוהל מהמושב האחורי, לרוץ אתו בין המכוניות הצופרות, להניח אותו על המדרכה ולהיפרד ממנו בחטף. תודו שכל ההליך הזה נשמע חינוכי ופסטורלי מאוד, אחלה דרך להתחיל את היום.
לא בטוח שיש סיבה לנימה האופטימית שעומדת לבוא עכשיו, אבל כנראה ליותר ויותר הורים נמאס מהבילוי היומי הזה. האסימון מתחיל ליפול, וברשימה הולכת ומתארכת של בתי ספר בישראל מתקיימים פרויקטים של עידוד הגעה רגלית ללימודים. קוראים לזה "אוטובוס הליכה" - בבתי ספר ברעננה, בקריית אונו, בחיפה, ברמת השרון ובמקומות נוספים הכריזו על ימי שישי כימים של תחבורה רגלית. מורים והורים מתפרסים ביישוב, והולכים לבתי הספר במסלולים של אוטובוסים, ובכל תחנה במסלול הורים יכולים לצרף את ילדם לטור הצועדים. הצעידה המשותפת הופכת במהירות להפנינג של פטריוטיזם בית ספרי, עם דגלים ושירים והכול. אם בתי ספר משוויצים בהליכה ברגל, אני האחרון שיגיד על זה משהו רע - למעט העובדה שלא ברור למה זה קורה רק פעם בשבוע.
אני לא יודע על פרויקטים כאלה בתל אביב, וחבל. בינתיים, מדי בוקר יוצאת מדלת הדירה שלנו המונית המשפחתית; זו מתפתלת ברחובות העיר, ומקץ עשרים דקות בדיוק עוצרת בחריקת סוליות בשער בית הספר. זו כנראה המונית היחידה בתל אביב שלא צורכת דלק, לא זקוקה לרישיונות, ושבמערכת הקשר שלה לא נשמעת השאלה האולטימטיבית: מי פנוי באלנבי?
אני יודע שנהייתי קצת נודניק בעניין הזה של המפוחים, אבל כנראה רק לעיתונות מנדנדת יש איזשהו סיכוי להשפיע. חוץ מזה, אשתי הכריחה אותי לכתוב את השורות האלה, והפעם היא אפילו צודקת. בעיצומו של החג, כשהתקשרו מהרדיו ושאלו אם יש לי דבר מה דחוף למסור לאומה, שיתפתי אותם בסיפור הזה:
יום רביעי, א' חול המועד. המוני אנשים מטיילים להנאתם בטיילת, זו שכבר נמתחת במסלול ישיר מתל ברוך עד בת ים, זו שראש העירייה שלנו מתגאה בה כל כך ובצדק. ילדים ומבוגרים, נשים וגברים, צועדים ורוכבים. כולם נהנים - עד הרגע שהם פוגשים את המפוחן.
כן, האיש עם המפוח, שבאמצע ההמולה עומד ומפוחו בידו, מקים רעש אימים ומסחרר אבק, עלים וסתם ענני לכלוך לכל עבר. אנשים חולפים על פניו, אוטמים נחיריים, עוצמים עיניים, עוצרים נשימה, ובעיקר שואלים את עצמם: למה זה מגיע לנו?
מוזר. אותו ראש עירייה שדאג לתל-אביבים לטיילת, משסה בהם את המפוח כדי לחבל בהנאת החג. חולדאי אינו היחיד: יש עוד ראשי עיריות רבים בישראל שמאוהבים במפוחים, אשר מאפשרים להם לחסוך משכורת של כמה מנקים במחיר כבד של רעש, זיהום אוויר ופגיעה באיכות החיים.
החדשות הטובות הן שבעוד כמה חודשים, כשרפורמת הרעש של המשרד להגנת הסביבה תיכנס בעזרת השם לתוקף, ראשי העיריות ייאלצו, אם ירצו או לא, להטמין את המפוחים עמוק במחסנים; ואני שואל - למה לא להקדים את המאוחר? או כמאמר השיר הנפלא ההוא מ"שבלול" - למה, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא כבר מחר?
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
