בגובה העיניים עם אלי עמיר
הוא נולד בבגדד וגר בגילה. מת על קובה במיה ד רק לאחרונה החל לשבת בבתי קפה. וטוען שהמוזיקה הביאה לו את ההנאות והנחמות הגדולות בחייו. 2,654 מילים עם אלי עמיר (72), נשוי + 3 סופר וחיה פוליטית שמציין השנה 25 שנה להוצאת ספרו "תרנגול כפרות"
"נהר החידקל. הג'זירה בקיץ. הג'זירה זה אי שהיה מתגלה בשפל של הנהר. לילות הקיץ, המדורות עם הסמק מיסגוף - הדג הצלוי שאין לו מתחרה בעולם. זה דג נהר, שבוט קראו לו, לא יתואר. פרחים, בוסתנים, זאת בגדד. וכמובן הפחד מהמוסלמים, במיוחד מאז הופעת התנועה הציונית וביתר שאת אחרי הקמת המדינה, אחרי מלחמת השחרור שבה הצבא העיראקי היה הראשון שבא להילחם בנו והפסיד.
"כל שבוע היו מחזירים את הגופות בארונות והיו תהלוכות בערב שבת. הפחד מהמוסלמים שהולך אחריך ואתה מצפה למכה, אתה לא יודע מתי היא תנחת עליך. רק בגלל שאתה יהודי. ובגדד זה מפריח היונים, הנצחתי אותה בספר הזה. עליתי לארץ בגיל 12 וחצי".
קיבוץ משמר העמק
"קיבוץ זה בעצם האבות המייסדים, ענקי הדור והאומה, דור של חולמים ומגשימים. לאנשים האלה אנחנו חייבים את כל המדינה, את כל מה שיש לנו כאן. קיבוץ משמר העמק ועמק יזרעאל הם ארצי מולדתי. אתה מזדהה עם עץ, עם עמק, עם בית. אתה מזדהה עם תאנה, עם תמר.
"עמק יזרעאל המדהים הזה עם הר התבור ברקע, עם זריחה ועם הערפילים הלבנים בבקרים. הנוף הזה החליף את בגדד, הוא הפך להיות המולדת, עיר ההולדת שלי. ארץ ישראל שלי זה בעצם עמק יזרעאל ועוד לא נגעתי בו בכתיבה כמעט, חוץ מבספר 'תרנגול כפרות'".
ירושלים
"עיר שלא חוברה לה יחדיו ולא נצח נצחים. עיר מסוכסכת, עיר של מדנים, מאז ומתמיד בהיסטוריה. עיר יפה וקסומה וחלומית והשראתית שנטלה באמת תשעה קבין מהיופי ומההשראה של העולם, אבל גם עיר ארורה וקשה. אני גר בירושלים מאז שידעתי את עצמי. הגעתי הנה בגיל 16 בלי המשפחה, גרתי שלוש שנים לבד עד שהצלחתי להביא את המשפחה מהמעברה. אני מתגעגע עד צריבת הבשר לירושלים שלפני ששת הימים; עיר שקטה, מנומנמת, אריסטוקרטית משהו ועממית משהו, שני הדברים יחד. עיר שיודעת את גבולותיה למרות שהייתה סגורה בחומות, עיר שהייתה אינטימית שהייתה שלך ועיר שהיה בה חלום לראות את הכותל המערבי, זאת אומרת שנתקיימו בה המציאות והחלום.
"היום כביכול החלום הפך למציאות, אבל איזו מציאות קשה ומרה. ירושלים הזאת, עם 250 אלף ערבים שמתרבים פי שניים מאיתנו. זה איום על ירושלים כולה וצריך לקחת את זה בחשבון. האנשים האלה אויבים. אולי זה ביטוי קשה אבל הם לא רוצים אותנו, לא מזדהים איתנו בשום דבר, אנחנו לא נקנה ולא נרצה אותם, ולעולם הם לא יהיו ישראלים. זאת ירושלים עם כל כאב הלב, אבל הנה, את רואה, אני נאמן לה ולא עוזב אותה".
מעברה
"חגיגה לילדים כי זה תוהו ובוהו וחוסר משמעת ושבירת כל הכללים ובלגן אחד שלם ותקווה גדולה. כל הזמן אתה מצפה לצעד הבא, לאן תלך, איפה תתיישב. יש בתקופות המעבר האלה את הקסם המיוחד שלהן, זו הייתה המעברה. גיהינום להורים, גיהינום לדור המבוגר. מותה של דמות האב, מורה שלי שהתאבד כי לא היה יכול להסתגל למציאות הזאת בארץ, אנשים שהלכו בצל של עצמם, שלא הייתה להם פרנסה ולא היה להם כסף לקנות סיגריות.
"אנשים שחרב עולמם בתקופת המעבר. אבל לנו הילדים הייתה תקווה גדולה וחלום גדול וציפייה גדולה למה שיקרה אחרי זה. וכמובן הבלגן הזה, בכיתה אחת הכניסו אותי ואת שני אחיי הצעירים ממני אף שהפרש הכיתות ביני ובין הצעיר היה ארבע כיתות. כיתה שגדשו אותה ילדים וישבו גם על אדן החלונות בצריף ולמרגלות המורה והוא דיבר בטון פולני ולא הבנו כלום ממה שהוא דיבר, זה כביכול היה בית הספר. זאת המעברה".
גילה
"אני אוהב את הנוף הפסטורלי מהבית שלי, אני אוהב את השקט של גילה ואני אוהב את זה שהיא לא ממושמעת ולא מסודרת ואין לה מרכז. אין לי בית קפה לשבת ולהריח בו ארומה של קפה. אני נמצא בגילה מאחרי ששת הימים, אני מראשוני המשתכנים בגילה. נבנו אז שני בתים בגילה, באתי לגור בהם לבד לפני שהתחתנתי ונשארתי נאמן לשכונה הזאת".
ניר ברקת
"הצבעתי לו, דיברתי למענו, אבל אני מצטער שהוא הולך ימינה. אני מצטער שירושלים מדליקה מדורות בשעות לא נכונות. אישור 20 הדירות האלה בשייח' ג'ראח גרם נזק לא יתואר למדינת ישראל ולביקור של נתניהו, כמו גם אישור תכנית הבנייה הקודמת. אני מאוד מצטער על כך. הייתי רוצה שהעיר הזאת תישמר לפי המסורת של טדי קולק. הייתי רוצה שמתחם בתי הקולנוע שרוצים לבנות עכשיו כן יפעל בשבת כי יש רוב חילוני בעיר הזאת וכמו שאנחנו מתחשבים בדתיים, עם כל הכבוד להם, צריך להתחשב גם באוכלוסייה החילונית.
"ירושלים של היום מייסרת אותי מכיוון שאין בה מרכז. הרכבת הקלה שהיא לא קלה היא עול איום ונורא על גבם של תושבי
חלוקת ירושלים
"אין מנוס מחלוקת ירושלים. מי שחושב שירושלים תישאר במתכונת הנוכחית הזאת דן את ירושלים לאסון מפני שאו~טו~טו רוב ערבי וחרדי ישלוט בה. מספר גני הילדים של החרדים והערבים בעוד כמה שנים יהיה גדול יותר ממספר הגנים לאוכלוסייה החילונית. הציבור החילוני בירושלים לא יכול לסחוב על גבו את שתי האוכלוסיות האלה עם התשלומים הגבוהים מאוד לארנונה ולמסים אחרים, כאשר יש אוכלוסיות שלא משלמות את הסכומים האלה והם עול על האוכלוסייה האזרחית".
חרדים
"אני מחבב אותם מאוד, אני מאוד מעריך ומכבד את האמונה והדבקות שלהם באורח החיים שלהם. חרדים חשובים אבל צריכה להיות הנהגה חרדית שתהיה מעורה במידה מספקת ותסתכל גם על החלק השני של העם היהודי. אנחנו יהודים כמוהם, יש לנו מניות ביהדות בדיוק כמוהם, וכמו שאנחנו משתדלים מאוד לא לפגוע ברגשותיהם הם צריכים ללמוד לא לפגוע ברגשותינו. צריך ללמוד לחיות זה לצד זה מתוך כבוד הדדי".
דו-קיום
"אני לא רואה דו~קיום יהודי-ערבי, זאת פצצת זמן. כל יום שישי לפני התפילה זה כוננות, כל מתח פוליטי שקורה איפשהו זה כוננות ספיגה של המטרה. אין שום מדינה בעולם שחיה כך וישראל לא יכולה לחיות כך לאורך ימים. אין לנו תשתית לדו~קיום, אין דו~שיח בינינו ובין הערבים במזרח העיר, לא נוצר, אומר לך את זה מזרחן ויועץ ראש הממשלה לענייני ערבים אחרי ששת הימים בעיר. זה הסיפור, לא יהיה פה דו~קיום ואם יהיה דו~קיום בינינו ובין החרדים וכבוד הדדי זה כבר הישג ענק".
יועץ לענייני ערבים
"התמניתי לתפקיד הזה מיד אחרי ששת הימים. הרומן 'יסמין' מבוסס על החוויות שחוויתי באותה תקופה. אני עסקתי יום ולילה בכל המערכת הזאת בתקופת קו פרשת המים מיד אחרי ששת הימים והיו לי תקוות, היה משהו באוויר שאפשר היה לתרגם אותו בהסדר. באותה תקופה היו עיתונאים ידועים שכתבו ב'אל~קודס' ואישים שחיפשו דרך לפשרה, ואמרו: 'אנחנו נעשה איתכם פשרה תמורת הקמת מדינה פלסטינית והחזרת שטחים'. הם היו אנשים אמיצים מאוד אז. היום זה סיפור אחר".
הסוכנות היהודית
"זכיתי לעבוד בסוכנות כמנכ"ל עליית הנוער בתקופה שבה עלו מיליון יהודים מחבר העמים ומאתיופיה, זאת זכות היסטורית. היינו קבוצת מנכ"לים מסורה מאוד תחת הנהגתו של שמחה דיניץ, עליו השלום, ושל מנדל קפלן, עליו השלום. זה זוג שעשה את העבודה באותה תקופה ואפשר לנו, חבורה של מנהלים כלליים, להוציא את העלייה הגדולה הזאת מהכוח אל הפועל.
"הסוכנות היהודית היום חייבת להביא לעם היהודי חלום חדש, היא חייבת להביא לעולם היהודי אתגר חדש ולקשור אותו אליה מחדש. היא חייבת לגייס אנשי רוח ואנשי הגות שיפעלו בשירותה על בסיס כזה או אחר כדי לקשר בינה ובין אנשי הרוח היהודים בעולם. הסוכנות חייבת היום להניף לעצמה דגלים, כי הדגלים של האתמול חדלו להיות רלוונטיים".
כתיבה
"הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי, ועשיתי הרבה דברים אני חושב. כתיבת רומנים מספקת לי כלי ביטוי שנחוץ לי כאוויר לנשימה וכמים לשתייה, הכתיבה משחררת אותי ממתחים וגורמת לי לשמחה גדולה. הכתיבה עוזרת לך לשפוט את עצמך, את חייך ואת סביבתך מנקודת מבט אובייקטיבית עד כמה שאפשר. בכתיבה אתה חייב לשבת על אדן החלון ולראות את כל הצדדים מסביבך. זה משחרר אותך ומזכך אותך. הכתיבה היא עבודה קשה, מפרכת, לפעמים מתסכלת, היא עבודה בבדידות.
"אתה חולב את עצמך כל הזמן, אתה חייב להחליט אלפי החלטות של מילים, של משפטים, של סיטואציות, של דרמות, של עיצוב אופי ואתה מתחבט ומתלבט בהם לבד. רוב הזמן אתה נמצא במנהרה חשוכה במובנים לא מעטים ואף פעם אתה לא יודע אם הכתיבה תיגע בקורא, תרגש אותו או תעשה לו משהו. אתה יודע רק כאשר באה התגובה של הקורא. מעשה הכתיבה משיג את השלמות שלו כאשר הוא מגיע ליד הקורא ומגיב לו ואז המעשה מושלם.
"התחלתי לכתוב מתוך מצוקה, מתוך כאב וזרות. אני חושב שכתבתי מהחוויה הזו, להיות עולה חדש מארץ מוסלמית בראשית שנות החמישים כאשר האוכלוסייה הוותיקה יותר לא ידעה כמעט דבר על הערבים ועל האסלאם. זיהו אותנו עם תרבות נחותה ושפה נחותה ושירה מונוטונית וריקודים זולים של זונות, ריקודי בטן, ולא היה סטריאוטיפ שלילי שלא זוהינו איתו. אני באתי ממרכז העולם, מבית הספר הכי טוב בבגדד - פרנק עיני, שבוגריו התקבלו ישר לקיימברידג' ואוקספורד, והירידה הזאת, הטלטלה הזאת, הביאו לצורך הזה קודם כול, לזעוק את הזעקה של העולה והשונה. למעשה זה הביא אותי לכתוב. זה לא אומר שלא כתבתי קודם, מגיל צעיר אהבתי לכתוב ולקרוא".
"תרנגול כפרות"
"יצירת הביכורים שלי, ששמה אותי על מפת הספרות העברית בצורה שלא תיארתי שכך יהיה. לא חלמתי שהספר הזה יהיה בסופו של דבר לפה לרבים, לא חשבתי שהוא יהיה חלק מתכניות הלימודים. חשבתי שאני כותב סיפור פרטי אישי, אינטימי מאוד, ובדיעבד התברר שהוא הפך להיות לסיפורו של כמעט כל עולה חדש במדינת ישראל.
"זה מה שלמדתי מהתגובות במשך 25 שנה, מתלמידים, מסטודנטים, מקוראים. זה ספר שנמכר, לפי דברי ההוצאה לאור, בכ~200 אלף עותקים והתהודה שלו גדולה ביותר. מובן שההצלחה של הספר הזה עודדה אותי מאוד להמשיך ולכתוב את הספר הבא 'מפריח היונים', שהוא בעצם היה החלום הגדול שלי, לכתוב את הפרק האחרון של יהודי עיראק לפני העלייה לישראל".
סופר
"לסופרים בארץ יש השפעה גדולה הרבה יותר ממה שהם מודים. אני חושב שסופרים, משוררים, אמנים ושחקני קולנוע הם מעצבי תודעה ומשקפי תודעה בכל עם ובמיוחד בעם היהודי. אבות הציונות היו סופרים. האישים שהשפיעו על דרכה של המדינה והציונות היו סופרים ומשוררים גדולים: שלונסקי, אלתרמן, ביאליק, אישים כאלה. אני חושב שהשרשרת הזאת, שההשפעה של הסופרים, קיימת גם בימינו.
"יש משהו שאנשים לא שמים אליו לב; אני לא יכול לרתק אותך אליי במשך שבוע גם אם אני מספר הסיפורים הכי טוב בעולם, אבל את מתייחדת עם ספר שאני כותב לך במשך שבוע שלם. לא יכול להיות מגע קרוב יותר לסופר או לאמן מאשר הקורא או הצופה שלו משקיע את מיטב זמנו ומחשבתו ביצירתו. זה מקור השפעה מאוד עמוק על הקורא. את התודעה שלי ואת הישראליות שלי עיצבו הסופרים והמשוררים של ישראל".
פוליטיקה
"דבר הכרחי ביותר. פוליטיקה צריכה להיות משימה נשגבת בשירות העם והאדם. לאסוננו היא הפכה בארץ למקור של כבוד, טובות הנאה, נהנתנות של הפוליטיקאים, ויש חוסר תשומת לב אמיתית ועמוקה לצרכים של האוכלוסייה. אני כמעט נבחרתי לכנסת. אני חיה פוליטית, יש כמה סופרים בארץ שנוגעים בחיידק הפוליטי ואני אחד מהם.
"שנים ייסרתי את עצמי בשאלה מה המניע שלי להיכנס לפוליטיקה כי מאוד פחדתי שגם אני נכנס לפוליטיקה בשביל כבוד, עמדה, השפעה וטובות הנאה. רציתי להיות מזוכך, גם אם זה נשמע מתיפייף, רציתי שהחלק שבו אני רוצה לשרת ולתרום יהיה הרבה יותר גדול מכול מניע אישי. עמרם מצנע קרא לי לבוא ובאתי, גם לפני כן פרס ורבין רצו שאני אבוא לפוליטיקה. פוליטיקה זה שירות העם ואני לא רואה את זה קורה עכשיו, וזה חוצה מפלגות".
א.ב. יהושע
"חבר נהדר, סופר יוצא מן הכלל, אדם אמיץ, אדם בעל השפעה גדולה מאוד על החברה הישראלית, איש סוער ומסעיר, מגיב לכל דבר בעל חשיבות לאומית".
קובה במיה
"המאכל האהוב עליי. אין קובה במיה בעולם כמו הקובה במיה שסבתא ואמא שלי עשו. אני מת על קובה במיה. קחי אותי לכל מקום, אני אשאל אם יש במיה ואם יש קובה. לא כולם עושים קובה נכון, מרבית המסעדות לא יודעות לעשות קובה כמו שצריך. קובה צריך להיות עשוי מבצל קצוץ, מעט פטרוזיליה, בשר קצוץ. לפעמים שמים בזה נומי בסרה שזה לימון, מעדן כתבלין, וכל זה מלופף באורז טחון, לא בסולת. זאת הקובה במיה האמיתית וזה מעדן".
מוזיקה
"אני לא יכול לתאר את חיי בלי מוזיקה, ממש לא. לשמחתי הרבה, אחרי מאמץ עצום שהשקעתי כדי להיפתח למוזיקה קלאסית, אני נוהג לומר שבבקרים אני מאזין למוזיקה קלאסית ובערבים, כשמתחיל להחשיך טיפה, אני עובר להאזין לאום כולתום, לעבדול ווהאב, לפריד, ללילה מורד. יש חבורה נפלאה שכבשה את עולם הזמר והמוזיקה במאה שעברה שאני מאזין לה ואני נהנה מאוד ממנה.
"המחמאה הכי גדולה שקיבלתי זה שכאשר תורגם הרומן 'יסמין' לשפה הערבית במצרים קם סופר מצרי בהופעה פומבית ואמר, בספר הזה המוזיקה של הספר היא מוזיקה מצרית, היא מוזיקה אום כולתומית. עליי הוא אמר שאני לא עיראקי, שאני מצרי. זאת אומרת שהמוזיקה חלחלה אל תוך היצירות שלי והמוזיקה גרמה לי את ההנאות והנחמות הכי גדולות בחיים".
ערבית
"אני מת על ערבית יהודית בגדדית. זאת ערבית בת 2,600 שנה והיא בליל של ארמית, ערבית, עברית בדורות האחרונים, קצת טורקית, קצת פרסית, קצת אנגלית וקצת צרפתית. שפה חכמה מאוד, עשירה מאוד שקדמה ליידיש. היידיש בת אלף שנה, וכמה שהיידיש עשירה ועסיסית ונהדרת הסלנג היהודי של יהודי עיראק עשיר יותר. יש לי ספרים עם אלפי פתגמים של יהודי עיראק, של השפה הערבית היהודית המדוברת, ואני נמחץ מכאב שהשפה הזאת תיעלם כי הדור האחרון שמדבר אותה זה אני, הבנים שלי כבר לא מדברים אותה".
אינטרנט
"המצאה מהממת שאני לא מוצא את ידי ורגליי בה. אחרי עמל למדתי לעשות דברים פשוטים. האינטרנט הוא כלי מעשיר מאין כמוהו אם יודעים לנצל אותו במידה, אם לא משתעבדים לו, כי יש בו אלמנט של השתעבדות, של בזבוז זמן משווע שנובע מתוך שעמום וחוסר מנוחה פנימי. האינטרנט ככלי הוא אדיר וגם מקרב את האנשים זה לזה, והוא אגב בסיס המהפכות. אם יש סיכוי שבאיראן תהיה מהפכה זה בזכות האינטרנט".
לונדון
"חוויה אדירה. 'מפריח היונים' תורגם לאנגלית, והדבר הכי מעניין היה התגובה של הערבים העיראקים. ביקשתי להיפגש איתם והיה לי ערב יוצא מן הכלל שבו נכחו 45 עיראקים מוסלמים עם נשים, דיברתי איתם בערבית כמובן ולצדי דיברו סופרת ומשורר עיראקי והיה ערב מיוחד במינו. הם התעניינו בספר, קנו אותו, הזמינו אותי לצאת איתם לאכול את אותו סמק מיסגוף בלונדון בלילה קר ומקפיא. יש היום מגמה שכותבים בגעגועים על התקופה שהיהודים חיו בעיראק,
"יש איזושהי חרטה שהציקו להם וגרמו להם לצאת, ואת זה חשתי אצל סופרים, משוררים ועיתונאים. בלונדון גם רואיינתי בבי-בי-סי ממש בפריים טיים בערבית, ואמרתי למראיינת שלי עם הספר שלי ביד: 'תדעי לך שאני יהודי ציוני וישראלי וכדאי שזה יהיה לך ברור כשאת מראיינת אותי'. הם כמובן עשו עליי תחקיר. זו הייתה חוויה מרתקת לשמוע את התגובות שלהם על הספר שהם ראו בו חלק מהביוגרפיה שלהם, זאת הייתה הבגדד שלהם שגם הם מתגעגעים אליה. לצד זה היו התגובות של יהודים ואנגלים וכל אחד מצא בו משהו אחר, את האקזוטיקה של המזרח וכולי".
אוטוביוגרפיה
"חלק מהאוטוביוגרפיה שלי נמצא במה שכתבתי ובמה שאני עומד לפרסם בעוד ארבעה חודשים, ספר חדש שהשם הזמני שלו הוא 'היא אהבה סתיו'. אני חושב שאוטוביוגרפיה כשלעצמה איננה מעניינת, מה שמעניין לדעתי הוא המהפכים והשינויים שקרו לאדם בחייו, פגישות מעניינות ומרתקות שהיו לו עם אישים שהשפיעו על דרכו. השאלה היא איך כותבים ומביעים את זה. במדינה כמו שלנו לסיפורים כאלה יש משקל כי הם יהוו את הנדבך לדורות הבאים, כדי לדעת מי הם הדורות הראשונים שהגיעו לישראל.
"בעיניי המייפלאואר, העלייה ההמונית שהגיעה מארצות האסלאם והעלייה שהגיעה עם ניצולי השואה בסוף שנות הארבעים וראשית החמישים מרכיבות את המיליון הבסיסי, והוא הרחיב את האוכלוסייה הישראלית ונתן ביסוס למדינת ישראל. הדור הזה, מה הוא משאיר לדורות הבאים? הוא משאיר ספרות, זיכרונות, אוטוביוגרפיות מובחרות ועל כך ייבנו הספרות והשירה של הדורות הבאים. יש גם חשיבות בכך שאת רוצה לדעת מי היו אבותייך ואבות אבותייך, איפה היו השורשים שלך. זו לא מדינה רגילה, עקרנו 70 דורות מעיראק, באנו לכאן, פה מתחילה ספירה חדשה, שם חדש. עמיר, מה זה עמיר? השם שלי הוא פואד אליאס ח'לאסצ'י. בספירה החדשה עם העמיר יש משקל לסיפורים אוטוביוגרפיים או לרומנים שאתה עושה מהם".
בתי קפה
"רק בשנתיים האחרונות התחלתי לשבת מפעם לפעם ב'דובשנית' ברחוב הפלמ"ח. אני בא לשם פעם בשבועיים-שלושה בימי שישי, עד לפני שלוש שנים לא ישבתי בבתי קפה. אני כותב או בבית או בקיבוץ כשמתאפשר לי, אני צריך בדידות ושקט מוחלט בשביל הכתיבה. אני לא יכול לכתוב בבית קפה. אני אוהב לשבת בבתי קפה, לראות את האנשים שבאים לקנות עוגיות ביום שישי, להריח את הריחות של המקום".
מסורת
"אני חושב שהיא חשובה ביותר, במיוחד לדור שלנו ולדור הצעיר שלנו. המסורת הדתית חשובה מאוד, דברים אלמנטריים כמו קידוש בליל שבת, כמו השבת עצמה, כמו החגים, כמו יום כיפור. הטקסים היהודים הבסיסיים שמחברים את כולנו לעם אחד בכל מקום מאוד חשובים, גם לימוד המסורת היהודית חשוב לנו כעם".
אלי עמיר
"עד היום אני עדיין לא יודע מי הוא. לפעמים אני אוהב אותו ולפעמים פחות, לרוב אני רודה בו שיספיק לעשות יותר ושיעשה יותר. אני מייסר אותו עד מוות אם הוא מבזבז זמן, אני רוצה שיעשה משהו כל הזמן וכל הזמן אני אומר לו: 'תשתדל לעשות טוב, תשתדל לעשות טוב'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם