שערי הגיהנום: מיומנו של ניצול שישה מחנות (חלק א')
בזכות כישרון, כוח סבל על אנושי והרבה מזל, שרד יעקב חברטובסקי שישה מחנות ריכוז וזכה להגיע ליום השחרור. תקציר היומן שכתב מהווה תיעוד נדיר של התופת, העולה על כל דמיון אנושי. "כך עינו אותנו והכו אותנו ושלחו אותנו לקרמטוריום, עד שהגיע רגע השחרור. זהו סיפורי"
אומרים שסופר טוב כותב על החיים. סבא שלי לא כתב על החיים, הוא כתב את החיים עצמם. בשפה פשוטה, יומיומית וחסכונית, הוא מתאר חיים של חיה נרדפת. במספר תמונות מכל מחנה (והוא היה בשישה כאלה), הוא מצליח להעביר את סיפור השואה המלא מזווית נדירה של ניצול.
בשנת 1949, לאחר שספינת המעפילים שלו גורשה לקפריסין, הגיע סוף סוף סבי לישראל. הוא נישא להלנה (אותה פגש בספינה) והביא לעולם את חנה וזהבה - אימי. על השואה מיעט לספר, ומשפחה בישראל לא הייתה לו. למרות שחי חיים מלאים, מת מהתקף לב בשנת 1974, כשהוא בן 54. במקרה שלו, המילה לב שבור לא הייתה רק מטפורה. לאחר מותו נולדו לו מבנותיו נכדה ושלושה נכדים, ואם היה חי היום היה מתגאה גם בשני נינים.
יעוז סבר, עורך זמן השרון
בכשרוני הקטן לכתיבה אני רוצה להעלות על הנייר את אשר עבר עלי ואת אשר על ליבי לאחר מאורעות שנת 1943 שבה נתפסנו על ידי הגסטפו הגרמני, אני ועוד אלפי יהודים ביאליסטוקאים, ונשלחנו למחנות ריכוז שונים.
הדברים שאותם אני עומד לספר, כל התלאות הבלתי אפשריות והזמנים הקשים שכמעט ובלתי
זהו סיפורי.
ביום שישי, בערך בעשר בבוקר, ב-27 ליוני 1941, נכנסו הגרמנים לביאליסטוק בפעם השנייה. הבהלה היתה גדולה במיוחד בקרב היהודים.
הגרמנים עברו מבית לבית והטילו רימוני יד דרך החלונות. ראש המשפחה בכל בית יצא החוצה ונורה מיד. הבית עצמו, עם האנשים שבו, הועלה באש. יהודים רבים ניסו להתחבא או לברוח החוצה, ומי שניצל נאסף על ידי הגרמנים לבית הכנסת שהועלה אף הוא באש. כך נשרפו חיים אלפים מיהודי ביאליסטוק.
גם ברחוב שלנו חיפשו הגרמנים יהודים ועברו כמו חיות פרא מבית לבית. אנו והשכנים התחבאנו בעליית הגג. פתאום שמענו צעקה: האם יש כאן יהודים? אף אחד מאיתנו לא ענה. אז החלו הגרמנים לחפש בכל הבית. הם לא מצאו איש. הם הגיעו קרוב לעלייה, כאשר אחד מאיתנו החל להשתעל. הוא היה חולה ריאות ולא יכול היה להתאפק. הגרמנים שמעו זאת וכך מצאו אותנו.
הם הורו לנו לרדת, לא ענינו, ואז הם החלו לירות בנו. הרבה נפלו מתים מיריות אלה. אני שכבתי מתחת לאחת הארובות, התחבאתי טוב יותר, וכל האחרים שנותרו בחיים ירדו. קודם ירדו האחים שניידר, אחר כך האחים ברנר, אחר כך ירד איצ'ה קנטור ואחריו עוד שכנים.
אני נשארתי לשכב שם תחת הארובה. שמעתי את שאלת אחד הגרמנים: האם אין שם מישהו? לא עניתי. הוא ירה פעם נוספת, ואחר כך שמעתי אותם הולכים. וכך ניצלתי ממוות.
את הקורבנות החדשים הובילו לבית הכנסת הבוער. לא ברור כיצד הצליח איצ'ה קנטור למלט את עצמו משם. הוא בא חזרה הביתה וסיפר לי בפרטים כיצד הכל נראה. כיצד היהודים גססו בכאבי תופת. הוא סיפר כיצד מספר יהודים העדיפו להתאבד, מאשר לעבור מוות מכאיב שכזה.
אחד משכנינו תלה את עצמו. יהודים אחרים נמלטו בוערים מבית הכנסת. צעקות הכאב שלהם נשמעו למרחוק. הגרמנים המשיכו בדרכם ובאותו יום שישי, ה-27 ליוני 1941, דאגו להביא עוד ועוד קורבנות לבית הכנסת.
בלילה נשמעו קריאות הגרמנים המעירות את היהודים שבמשך היום לא היו בביתם. שורות של אנשים צעדו לכיוון בית הכנסת עם ילדים קטנים על הידיים ועם הוריהם הזקנים.
בכיות הילדים, בזמן שהגרמנים חיפשו אנשים נוספים, קרעו את הלב. הפאניקה והצעקות של כולם היו נוראיות. אפשר היה להשתגע רק מזה.
את כל זאת ראינו לנגד עינינו, אני ואיצ'ה, הכל היה כתמונות חיות לנגד עינינו. כל התהליך הזה ארך עד שבת בעשר בבוקר. במשך 24 שעות נשרף הכל. עינינו חשכו כאשר ראינו יותר מאוחר את המרכז היהודי השרוף. מהבתים היהודיים בעיירה האהובה ביאליסטוק נותרו רק שלדים.
ב-5.2.1943 באה גזירה חדשה על ראשינו. לאחר שחוסלה הפרובינציה הביאליסטוקאית, דרשה הגזירה של הורמאכט הגרמני 12,000 יהודים להוצאה מהגטו הביאליסטוקאי.
הכל נעשה לפי הדייקנות הגרמנית. ביום ו', ה-5.2.1943 הגיעו הגרמנים לגטו. אנחנו, היהודים שבגטו, התכוננו לכל הסכנות. גם אני ומשפחתי הסתתרנו בעליית הגג של ביתינו ברחוב יוראבצקה. רחובות הגטו היו ריקים לחלוטין כאילו כולם מתו.
הגרמנים הגיעו כחיות פרא, חמושים בכלי נשק, והוציאו יהודים - נשים וילדים צעירים וזקנים - מכל מיני מחבואים בעזרת המשטרה היהודית. את מי שרק מצאו לקחו. לבסוף הגיעו גם לרחובות יוראבצקה וקופיצקה וכך נפלה גם עלי הגזירה.
אני נתבקשתי לעמוד על המשמר ולהודיע לשכנים במחבוא כאשר הגסטפו מגיע. כשהגיעו, רצתי מהר והודעתי לשכנים, והתחבאתי בעליית הגג. חיות הפרא קרעו ושברו את הדלתות הנעולות. הם לא מצאו איש, כי כולם התחבאו, ואז נשמע צעקה: "יהודים החוצה".
קשה לתאר את הפחד והבהלה שזרעה הקריאה בקרבינו. כל אחד צריך היה לשמור על שקט ורגיעה. במקרים אחרים שמענו שאמהות חנקו את ילדיהם הבוכים כדי לא להזיק לאחרים. פה קרה מה שלא ציפינו לו. לעלייה עלו שניים מאנשי הגסטפו ואחד מאנשי המשטרה היהודית. אתם יכולים לתאר לעצמיכם את הבהלה שבה היינו.
איש המשטרה היהודית קרא ליהודים לרדת כיוון שמקום המחבוא שלהם נתגלה. לא ענינו לו. נצמדנו אחד לשני, אף אחד מאיתנו לא רצה להיות הראשון. ופתאום החל ירי ונפלו לידי כמה הרוגים. אז נאלצנו לרדת למטה והובלנו לקבוצה שכבר חיכתה לנו. בזמן שעמדנו וחיכינו הגיעו קורבנות יהודים חדשים.
בחוץ היה כפור נורא ורוח נוראית ומחמת הרוח והכפור, עמדו האמהות עם ילדיהם על הידיים וביקשו רחמים. עזרתי לאם אחת להניח את בנה המת על הארץ. הוא החזיק את עיניו פקוחות והביט בי. כיסיתי אותו בעיתון והשארנו אותו שם. וכך עמדנו עוד ועוד וראינו מחזות ותמונות נוראיות.
אחר כך יצאנו מהגטו למסילת הרכבת, שם היו מוכנים קרונות עבורנו.
חילקו אותנו לשלושים איש בכל קרון, המספר היה סביר. היודנראט דאגו לנו ללחם לדרך. עמדנו כל הלילה. האנשים התרגלו גם למצב זה, כאילו כך היה תמיד. לפעמים שמענו אנחה זו או אחרת. היו כאלה שישנו שנת ישרים מרוב העינויים שעברו מתחילת הלילה ועד עכשיו. לפנות בוקר, ביום א' ה-6.2.1943, הרכבת זזה מהעיירה הבלתי נשכחת שלנו ביאליסטוק.
ישבנו בקרונות עם לבבות שבורים. בעצם חדלנו לחיות. נקרענו מהמשפחות, מהילדים, מההורים, ממכרים ומחברים. אחיות נפרדו מאחים, קיללנו את היום שבו נולדנו.
כך נסענו עוד ועוד, כל שעה שעברה נראתה כמו שנה, אף לא אחד מאיתנו אכל או שתה. כל אחד היה מצוי בדיכאון נוראי. לכולנו היתה הרגשה שאנו לא רחוקים מטרבלינקה שם יסתיימו חיינו. בדיוק כפי שיהודים אחרים נתנו שם את חייהם על קידוש השם.
בלתי אפשרי להעלות זאת על הנייר. הכל נראה מבהיל ומפחיד. האנשים היו נתונים בחרדה ובפאניקה נוראית. ילדים קטנים ביקשו מים אך לא היו מים בשבילם. אנשים קיבלו התכווצויות כאב מחרדה, ואחרים נפלו מחולשה. היו יהודים שהתפללו וביקשו שיקרה נס. גם אנשים בעלי עצבים בריאים יכולים היו להשתגע בקלות.
אני הייתי עסוק בעזרה לצעירים שהחליטו לקפוץ מחלון הרכבת הנוסעת. על גג הקרון ישב חייל אס-אס, ומי שלא הצליח לקפוץ דרך החלון נורה על ידו למוות. אחד הילדים בכה שהוא רוצה מים. אימו לא ידעה מה לעשות. מאחר שלא היתה לה דרך אחרת, היא הלכה הצידה, השתינה בכלי ונתנה לילדה לשתות.
תמונות נוספות שכאלה עברו לנגד עינינו, וכך עברו עשרים שעות. לעינינו נתגלתה הכתובת הגדולה "טרבלינקה". הרכבת עצרה.
קולות האמהות והילדים נשמעו עכשיו ביתר שאת מפאת החרדה והפחד. הקולות היו קולות אבל. קשה היה להחזיק מעמד בפאניקה ובפחד. מחלון הרכבת העומדת הצצנו וראינו את הקרמטוריום של טרבלינקה. כמו כן ראינו את המסילה המובילה פנימה. פתאום החלה הרכבת לנוע. רגע זה היה עוד יותר מפחיד מקודמיו. חשבתי שאני נמצא בגיהנום של החיים. הרכבת המשיכה בדרכה מבלי שנדע לאן. כך הגענו לוורשה.
הרכבת נעצרה בתחנה ואנו בתוכה. האס-אס הרשו לתת לנו מים. לאחר הפסקה של 15 דקות הרכבת יצאה שוב לדרכה. פה התגבשה הדעה בקרבנו שמסיעים אותנו למחנות עבודה. אתם יכולים לתאר לעצמכם את השמחה הגדולה. התקדמנו ברכבת ולעינינו נגלה השלט הגדול "אושוויץ".
הרכבת עצרה לבסוף, ומייד התמלא הרציף באנשי אס-אס. הדלתות נפתחו והוצאנו החוצה. לפנינו נעמד איש אס-אס גדול, חיה צמאת דם עם עיניים רצחניות וראש צהוב, ובידו מקל גדול. חילקו אותנו, מי לימין ומי לשמאל. שאלו אותי מה גילי ועניתי 25. נשלחתי שמאלה ולא ידעתי מי לחיים ומי למוות. כך או אחרת קרה לששת אלפים ביאליסטוקאים. 75 נשלחו לעבודה והיתר נשלחו לקרמטוריום.
העמידו אותנו בקבוצות של חמישה בשורה והובילו אותנו לאורך קילומטר. הגענו לשער ברזל גדול שעליו שלט עם כתובת "מחנה ריכוז רייסקי" (רייסקי ובירקנאו היו מחנות מעבר לפני אושוויץ שהיה מחנה מרכזי). אחד מאנשי האס-אס נעמד לפנינו, והובלנו פנימה.
התמונה הראשונה שהתגלתה לעינינו היתה הבוץ שהגיע עד מעבר לברכיים וקבוצת אנשים שהיתה רתומה לעגלה במקום סוס. בצידם הלך אדם גדול וחזק עם מקל ביד והיכה את האנשים מימין ומשמאל כדי שיובילו את העגלה כמה שיותר מהר.
צעדנו קדימה ובכל מקום ראינו קבוצות עבודה שונות. הובילו אותנו פנימה לבלוק. העמידו אותנו בשורה ישרה, אחד אחרי השני. בצד עמד איש אס-אס מבוגר, היה עלינו לעבור על פניו ולתת לו כל דבר ערך שהיה עלינו. בצד היו שולחנות, שלידם קבוצה של אנשים, ביניהם היו יהודים. כל אחד מאיתנו עבר הרשמה ולכל אחד ניתן מספר. בסיום ההרשמה סימנו לנו את המספרים על היד השמאלית. במחט חרטו לנו את המספר על היד. מספרי היה 100748, מספר שנשאר לתמיד.
מפה הובילו אותנו לבלוק השני. על הדלת היתה הכתובת 'ביתן גז'. היתה הרגשה נוראית בקרב האנשים. שוב עמדנו בלבבות הולמים, מבלי לדעת מה עומד לפנינו. הדלת נפתחה וקראו לנו מייד להיכנס. בחדר הראשון ביקשו מאיתנו להתפשט לגמרי. לקחו את כל הבגדים מאיתנו. עברנו לחדר השני. שם נמצאו ספרים שסיפרו אותנו והמשכנו הלאה.
נכנסו לחדר והבחנו במדרגות. שאלנו "מה זה?", ואחד מהשומרים אמר לנו שמייד נראה. רצינו לדעת מה מחכה לנו, ואז הגיע פתרון החידה. הושיבו אותנו על המדרגות, התכסנו באדים, האמנו שזה גז. שמענו על כך כל כך הרבה. חלק מהאנשים החלו להיחנק. אחרים צעקו מפני שהם האמינו שהם עומדים להיחנק בגז.
מרוב האדים התקלף הבוץ מאיתנו. כבר הרבה זמן שלא התרחצנו, בין רגע התחיל מאוורר גדול לפעול והביא עימו אוויר חדש לנשימה. שוב נפתחה הדלת וגירשו אותנו פנימה לחדר אחר. שם ראינו מקלחות. זה היה בעצם חדר רחצה. התיזו עלינו מים קרים. לא כל אחד יכול היה לעמוד בקור כזה.
גירשו אותנו הלאה על מנת לקבל בגדים חדשים שהיו קרועים ובלויים. עדיין לא התרגלנו לכל. עמדנו ורעדנו ועיסינו אחד את השני, רצינו מאוד להתחמם. פתאום שמענו מוזיקה מנגנת. הדלת נפתחה, ופנימה נכנסה קבוצת עבודה לפי קצב המוזיקה, כאשר הקאפו צועק ימינה ושמאלה. כך הגיעו 20 אלף נידונים, בכל פעם בקבוצה של 200. בכל קבוצה כזו נשאו עימם הראשונים את מתי היום.
מראה האנשים לא היה כשל אנשים נורמלים. פניהם היו צהובים או ירוקים, כל אחד עם הצבע החולני שלו, העיניים היו מוכות עייפות, הגוף היה מלא סימנים כחולים, והפנים עם הבעה של מוות. לפי מה שסיפרו, אחרי ארבעה שבועות במחנה אתה הולך לקרמטוריום. בשומעי זאת נפלה עליי בהלה ובנוסף לכך גם בראותי את האנשים, בתוכי התחילה להתבשל ההכרה שאני לא רוצה לחיות ואני לא רוצה להתענות ולהגיע לסוף כזה. החלטתי להתאבד בלילה.
חיים ליס שהיה יחד עימי בתופת זו, היה חברי הטוב. נהגתי לשפוך ליבי לפניו. סיפרתי לו שאיני רוצה להגיע לסוף כמו של חברינו בבלוק, ודרשתי ממנו שיתן לי את חגורת מכנסיו שכן איני רוצה לחיות. רציתי לתלות את עצמי ולסיים עם חיי הצעירים.
ואז הוא אמר: "יעקב, אתה עדיין צעיר ואינך יודע מה המחר יכול להביא עימו. האם יצאת מדעתך? דברים כאלה עדיין יש לך מספיק זמן כדי לבצע". חיים המשיך לדבר אליי ושכנע אותי כאילו היה אחי. הוא הצליח להשפיע עלי והחלטתי לדחות עבורו את תוכניתי לפעם אחרת.
כך עבר הלילה. בחמש לפנות בוקר העיר אותנו צלצול פעמון. התלבשנו מהר ויצאנו החוצה למסדר. לאחר המסדר הסתדרנו בקבוצות של חמישה בשורה. היינו אסירים חדשים לחלוטין. נאמר לנו לאסוף את הגופות של האנשים שמתו בלילה. נרתמנו לקרון גדול ועברנו מבלוק לבלוק והיכן שראינו גופות הורדנו מהם את הבגדים ולאחר מכן הטלנו אותן לעגלה.
הובלנו את עגלת המתים לצריף המתים שאורכו היה כחצי קילומטר, והיו מונחים שם מתים אחד על השני כמו בחבית של דגים מלוחים. כמו כן היה גם בלוק לגוססים. אפשר היה לראות אותם שוכבים על רצפה קרה, שוכבים או יושבים ברגעיהם האחרונים, עם העוויות נוראיות בפניהם, אחד צוחק, אחד בוכה, השני נאנח, אחד צועק וכל אחד מהם עם עווית אחרת על הפנים.
כה מפחיד ומבהיל היה לראות כיצד הם מתענים. אנשים שכה רצו לחיות. הגוססים בצריף נהגו למות עם עיניים פקוחות. ב-13 בפברואר 1943 העבירו אותנו משם באמצע הלילה. האחראי על הבלוק הגיע והודיע לנו שאנחנו מיועדים למחנה בירקנאו.
ב-14.2.1943 ספרו מאיתנו 75 איש והחלו להוביל אותנו. הפעם שומרי האס-אס עמדו ושמרו עלינו, והובילו אותנו בעצמם לעבר בירקנאו. גם שם נתקבלנו על ידי אחראי הבלוק. בחוץ הפשיטו אותנו ונשארנו עירומים. האחראי דחס אותנו לפינה ושאל שאלות. הוא הגיע אלי ושאל אותי למקצועי. אמרתי שאני תפר מומחה. הוא קרא לי החוצה ואמר "אני אראה לך כיצד מתנהגים אצלנו לתפר מומחה".
הוא הוביל אותי לספסל וביקש ממני להתכופף. הוא נעמד מעלי מצד אחד, מצד שני עזר לו קאפו אחר ושניהם החזיקו מקלות בידיים, והחלו מכים בי. עם המכה הראשונה שקיבלתי חשבתי שהרקיע השביעי נפתח בפני. וכך קיבלתי 25 מכות.
לא יכולתי כבר להחזיק את עצמי. נפלתי על הרצפה. חיות הפרא דרכו עליי ברגליהם ובסוליותיהם, והתחיל לרדת דם מפי ומאפי. בראותם שאני כבר עומד למות, אמר האחד לשני בפולנית שזה מספיק ושיניח לי.
דבריו האחרונים אליי היו ש"כך מתייחסים אצלנו לתפר מומחה". לא יכולתי להקים את עצמי מהאדמה. הם הרימו אותי והניחו אותי בפינה ופנו לקורבן הבא.
אחד מאיתנו מת בסיטואציה זו. היתה זו קבלת הפנים במחנה הריכוז החדש. באשר לממונים עלינו, זה היה הבידור שלהם, להתמרח בדמנו. בכאב עברו עליי 24 שעות הבאות, ללא לחם, ללא מים, רק עם הכאבים שהשאירו לנו. הייתי שבור גופנית לחלוטין.
הובילו אותנו לצריף שמונה עשרה, שם פגשתי הרבה ביאליסטוקאים מהטרנספורטים הקודמים.
אחינו הביליסטוקאים הסבירו לנו שבעצם עכשיו אנו בהסגר כשלושה שבועות, ואחר כך נישלח למחנה אושוויץ.
תהינו לעצמינו כמה זמן יהיה ביכולתנו לחיות את חיי המחנה. בתחילת חיינו חיינו בדירות יפות והנה עכשיו אנו שוכבים על קרשים והרעב מתחיל להציק. קיבלנו ביום מאתיים גרם לחם, עם חצי ליטר מרק שהיה בעצם מים מבושלים עם קליפות תפוחי אדמה.
מיום ליום נעשינו יותר ויותר רעבים. קרה שהגיע זמן ארוחת הצהריים ואז אחראי הצריף גרינבוים ואחראי החדרים היו מתחילים להכותנו באלות שלהם, עד שאלה נשברו לאלפי רסיסים. לא אחד שילם בחייו עבור הרצון לזכות במעט יותר מרק ליום. כל ארוחת צהריים היתה כרוכה בקורבנות אנושיים.
פעם באמצע הלילה, שמעתי שקוראים לי "יעקב", התעוררתי והתקרבתי לקורא בשמי. ראיתי את מוטל בבצקי מרחוב פיינקנה נלחם במוות ואומר לי בשארית כוחותיו כי הוא מת. ניסיתי להצילו. נתתי לו מים ועיסיתי את לבו. כלום לא עזר, מוטל מת לי בידיים.
כל יום אחדים מחברי וממכרי הביאליסטוקאים מתו. קיבלנו זאת בצורה קשה ובדמעות שזלגו מעינינו ולא יכולנו לעזור במאום. היום הם ומחר אנחנו. זו היתה הדרך היחידה לצאת מכל הכאב.
יום אחד הגיעה ועדה של רופאים גרמנים. התפשטנו לגמרי לפניהם, והם בדקו מי מאיתנו כשיר לעבודה. הרופאים קבעו שפשטה בקרבינו מגיפת טיפוס והחליטו על עוד שלושה שבועות של הסגר. כל חולי הטיפוס נאספו ונשלחו למשרפות. חיים ליס חברי, יעקב קלטן, שמרל ביאליסטוצקי ועוד אחרים גמרו את חייהם במשרפות.
אנו נשארנו לעוד שלושה שבועות של הסגר, שוב עינו והכו אותנו באמצעים שונים שהיו בידיהם. המטרה היתה לחסלנו. הגרמנים הציעו פרמיות לכל אחראי צריף שדאג להרוג יותר ולהביא יותר יהודים למשרפות. לבסוף החליטו על מעברנו למחנה הריכוז אושוויץ. השארנו הרבה מחברינו ומכרינו מביאליסטוק מאחורינו, במחנה הארור בירקנאו.
המשך יומנו של יעקב חברטובסקי יפורסם מחר (ב') ב-nrg מקומי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם