ונזכור את כולם: תלמידי חיפה מבקרים בקברים של ניצולי שואה
מנהל מרכז התרבות הדתי בנווה שאנן, בנצי כץ, החליט לצוות תלמידים מבתי הספר השונים בחיפה לקברים של ניצולי שואה, שנהרגו במלחמת השחרור. לדבריו "זהו חוב מוסרי שלנו"
על המצבה, שעליה סמל צבא ההגנה לישראל, מופיעים הפרטים הבסיסיים הסטנדרטיים: טוראי דוד גוטמן, בן ציפורה ויוסף, נולד ברומניה בשנת 1922, ונהרג במלחמת העצמאות, ב- 28 בדצמבר 1948.
עיון במסמכים של משרד הביטחון מלמד, כי הבחור שירת בפלמ"ח בחטיבת הראל, ונפל בקרב על עיראק אלמנשיה באזור השפלה הדרומית. ואולם הפרט המצמרר ביותר, הוא עובדת נפילתו של דודי במלחמת השחרור, ימים אחדים לאחר שעלה לארץ ישראל מרומניה.
דוד גוטמן המנוח, היה אחד ממאות ניצולי שואה, אשר נהרגו זמן קצר מאוד עם עלייתם ארצה - במסגרת שירותם במחתרות היהודיות, או בצה"ל. סיפורם של חלק מהם, מהווה טרגדיה בתוך טרגדיה: האנשים נקברו בקבר ישראל, וזאת מבלי שהשאירו קרובי משפחה מאחוריהם.
אנשים כמו דודי, אשר שרדו את הזוועה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. שהגיעו לארץ הקודש לאחר שכל בני משפחותיהם נספו בשואה - אבדו בתהומות הנשייה, מבלי קרוב או גואל, אשר יזכור אותם או יפקוד את קבריהם.
מי ששנתו נדדה עקב כך, הוא מנהל מרכז התרבות הדתי בשכונת בנווה שאנן בחיפה, בנצי כץ. אך בניגוד לרבים אחרים, כץ החליט שלא רק להסתפק בנדודי שינה או בדיבורים, ולעשות מעשה, שהפך למעשה למפעל חייו. בעקבות מעשה זה, מצאו אחייניו של דוד גוטמן את קברו של דודם, ואילו קבריהם של יוצאי שואה רבים אחרים, אשר נפלו במערכות ישראל, "אומצו" על ידי אחרים.
"העובדה שהיו ניצולי שואה שנפלו במלחמת השחרור, מבלי שהותירו מאחוריהם בני משפחה, ושזכרם נכחד מן העולם, גרמה לי לא לישון בלילה", מספר כץ על איך הכל התחיל.
"החלטתי שעליי לקום ולפעול, כדי שיהיה מי שיפקוד את קבריהם. התחלתי לבדוק את הנושא הזה, עיינתי במסמכים של משרד הביטחון ובספרים של יוצאי קהילות גדולות מאירופה, ומצאתי 40 נופלים שהיו תושבי חיפה, ואשר נפלו במלחמה לאחר שהגיעו לארץ כניצולי שואה. מתוכם 33 קבורים בחיפה, ואילו אחרים קבורים במקומות אחרים במדינה".
כץ החליט לגייס תלמידים מבתי הספר בחיפה, וכן חניכים מתנועות הנוער. כל נער קיבל קלסר, שבו כתוב כל הידוע על החלל, שרטוט מקומו המדויק של קברו, ופרק תהילים שנהוג לומר ליד הקבר. ביום נפילת החייל, כמו גם ביום הזיכרון לחללי צה"ל, פוקדים הצעירים את בית הקברות הצבאי בעיר, כאשר כל אחד מהם מתייצב ליד הנופל "שלו". הם מניחים זרי פרחים, מנקים את המצבה, ואומרים קדיש.
באמצעות פניות לקהילות הניצולים, וכן על ידי התקשרות עם גופים העוסקים בשואה
טוראי סילרד עזרא, שכונה בשם ג'ורי, היה בן 28 בנפלו. הוא נולד בשנת 1920 בהונגריה, עלה ארצה בשנת 1946 ונפל בדרך ללטרון ב-30 במאי 1948. הייתה לו ארוסה אותה השאיר בהונגריה, אליה כתב ערב צאתו לקרב האחרון, וממנה ביקש שאם ייפול והיא תינשא לאיש - תקרא את בנה על שמו "ג'ורי".
לימים עלתה הארוסה ארצה, נולדה לה בת והיא קראה לה בשם ג'ורג'יה. עתה, בזכות פעילותו של בנצי כץ, ניתנה לג'ורג'יה היכולת לדעת היכן קבור האיש שעל שמו היא נקראת, והאפשרות לעלות על קברו.
"אני מאמין שבאמצעות עבודת חיפוש אינטנסיבית, נוכל למצוא עוד ועוד קרובי משפחה של הנופלים", אומר כץ. "זה חוב מוסרי שלנו אותו אנו חייבים לאותם הנופלים. יש כאן מחויבות אנושית, מוסרית, לאומית, לכל אותם אודים מוצלים מאש, אשר שרדו את התופת באירופה, ונפלו כאן למען הקמת המדינה".
בנצי כץ הוא בן 63, יליד הונגריה. הוריו הם ניצולי שואה, אשר רוב בני משפחותיהם נספו במהלכה. אביו נפטר לפני כשלושים שנה, אמו, בת 89, גרה במושב מיתר שבדרום, ומרבה להופיע בפני בני נוער ולספר את סיפור הישרדותה.
"זהו עולם הולך ונעלם", אומר כץ. "אנחנו נמצאים בדקה התשעים, ואני מרגיש תחושה של מרוץ נגד השעון. המטרה שלי היא למצוא עוד ועוד בני משפחות, אשר לראשונה יקבלו מידע על גורלו של יקירם, ואפשרות לפקוד את קברו".
יושב ראש הכנסת לשעבר, ויו"ר "יד ושם" לשעבר, פרופסור שבח וייס, תושב חיפה וניצול שואה בעצמו, אומר כי בין השנים 1944-1947, עלו לארץ ישראל יותר מ-200 אלף משארית הפליטה. רובם היו מפולין, אך רבים היו גם ממדינות אירופאיות אחרות כמו רומניה, צ'כיה, סלובקיה והונגריה.
חלק מהעולים אשר הגיעו לאחר השואה, זכו באימונים צבאיים קצרים מאוד, חלקם בני ימים אחדים, ומייד לאחר מכן נשלחו לחזית. "חלקם לא ידעו כמעט עברית, ובשעת הקרבות ניתן היה לשמוע כיצד פקודות המפקדים מתורגמות ליידיש, פולנית, הונגרית ולשפות אחרות", מספר וייס.
אשר להגדרה של מספר חוקרים צבאיים, לפיה שימשו ניצולים אלה, בשעת המלחמה כ"בשר תותחים", מכיוון שנשלחו לקרב כמעט ללא כל הכשרה מתאימה, אומר וייס: "ההגדרה הזו כלל אינה מקובלת עליי, מלחמת העצמאות הייתה מלחמת קיום ממשית. נפלו בה לצערי הרבה מאוד לוחמים, חלקם ניצולי שואה שזה מקרוב הגיעו. זו הייתה מלחמה של כל עם ישראל, וכל חלקי העם שילמו את המחיר הנורא שהיה צריך לשלם כדי להקים את המדינה".
לא רבים המחקרים על ניצולי השואה שהגיעו לישראל, לפני או בעיצומה של מלחמת השחרור, נקלעו לתוכה, וחלקם אף נספה. פרופסור חנה יבלונקה מאוניברסיטת בן גוריון, היא אחת הבודדות שעסקה בנושא כאוב זה. יבלונקה מציינת, כי עולים חדשים שזה מקרוב באו, נטלו חלק במלחמת העצמאות מבלי שתרומתם נרשמה בתודעה. זאת, למרות תחושת השליחות שליוותה את התגייסותם, כמו גם המרכיב האידיאולוגי בהיחלצותם למלחמה עקובת הדם ב-1948.
עשרות אלפי מגויסים הצטרפו לכוחות המגן (ההגנה, האצ"ל והלח"י) במלחמת השחרור, הם כונו גח"ל (גיוס חוץ לארץ). שם זה ניתן לחיילים משארית הפליטה באירופה לאחר השואה, מצפון אפריקה וממחנות העקורים בקפריסין.
הם הובאו לארץ כמתנדבים, ונשלחו לקרבות מייד עם הגיעם. לעיתים, בקושי הצליחו לרשום אותם ולגייסם. כתוצאה מכך רבים מביניהם, שנהרגו בצורה הרואית בקרבות תש"ח, כלל לא זוהו לאחר המלחמה. רבים מהם נפלו בקרבות לטרון העקובים מדם, ונקברו כאלמונים.
לעומת זאת, מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) היוו כ-3000 מתנדבים, בעלי רקע קרבי, שהגיעו מארצות שמחוץ לאירופה. היו אלה חיילים יהודים ולא יהודים, בעלי רקע קרבי, שהגיעו להתנדב להגנת המדינה עם הקמתה. אמריקאים, חיילים ממדינות חבר העמים הבריטי ועוד.
יש לציין, כי רוב הטייסים הראשונים של צה"ל היו מתנדבי מח"ל. ד"ר אלי נחמיאס, חוקר תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, מציין כי במהלך מלחמת העצמאות נפלו 858 עולים חדשים, שהיוו כ-20 אחוזים מכלל אנשי הצבא שנפלו במלחמה.
אולם למרות זאת, נתקלו יוצאי השואה ביחס מתנשא ומזלזל של "הישראלי החדש" ו"הצבר", שדמויותיהם הלכו ועוצבו במהלך תקופת היישוב ובמלחמת העצמאות. ההתגייסות והמפגש בין הלוחמים העולים והותיקים לוו בקשיים, פערים ויחסים מורכבים.
"לעולים החדשים היו בעיות שפה. היו להם בעיות של הבנת המנטאליות של אנשי הפלמ"ח, על ההווי הייחודי שלהם. היו להם בעיות של לבוש לא הולם, ולא מתאים למציאות הישראלית. אך יותר חמור מהכל - אנשי הארץ לא הבינו את שעבר עליהם בשואה, שהדיה ומוראותיה טרם נקלטו ונצרבו בתועה של יהודי ארץ ישראל.
ובינתיים, ממשיך כץ במאמציו הסיזיפיים למצוא עוד ועוד קרובי משפחה, להגיע למצב של עוד ועוד קברים אותם יפקדו קרובי החללים. כולם היו כמו בניו, הוא מרגיש, אך בכל זאת, חש כץ קרבה מיוחדת לחייל בשם אליהו מלגר.
מדובר בחלל, אשר כל הידוע עליו הוא תאריך נפילתו - 11 בפברואר 48'. "המקרה של אליהו מלגר מזעזע אותי במיוחד", אומר כץ. "זהו מקרה מדהים, שחוץ משמו של האדם ותאריך מותו לא ידוע עליו מאומה.
לא גילו, לא תולדות חייו ואף לא תמונתו. זהו חלל כמעט אלמוני, אוד מוצל אשר לא השאיר איש מאחוריו. והלוואי, הלוואי שאצליח למצוא אדם כלשהו אשר הכיר אותו, ואשר יוכל לפקוד את קברו ולסגור עוד מעגל בתולדותיו של חייל יהודי בארץ ישראל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם