כאב שלא מרפה: 18 שנים לרצח הלנה ראפ
בת ים: 18 שנים אחרי שמחבל דקר למוות את בתו הלנה ראפ בטיילת, ולאחר שעורר מהומות ששיתקו את העיר, מסכים האב זאב לשחרור המחבל מהכלא תמורת גלעד שליט בתנאי שיהיה המשוחרר היחיד. "אני שומע על החזרת מחבלים ואני נחרד"
הלנה, נערה צעירה ויפה בת 15 מבת ים, בתם של זאב ורבקה, צעדה בדרכה לתחנת האוטובוס בעיר ומשם לבית ספר בתל אביב שם למדה צילום אמנותי. המחבל פואד עבד אל האני אל עומרין עלה על מונית דקות קודם לכן והגיע לטיילת בת ים, שם רצח את הלנה בדקירות סכין.
"היא נרצחה בריביירה של בת ים", אומר אביה זאב ראפ, בן 65, "אי אפשר לתאר את המקום בצורה טובה יותר. הגענו לשם כדי לחיות ולא להירצח. התושבים באותה תקופה הבינו כי נחצה כאן קו אדום, שאי אפשר לעבור על כך בשתיקה. ההמון הזועם, היצרים ובעיקר התחושה שאי אפשר לשתוק, גרמו למהומות הגדולות שהתרחשו לאחר ההלוויה של הלנה".
כאמור, בשעת בוקר מוקדמת יצאה הלנה מביתה. האב זאב עבד באותה השעה בעסק שהקים בחולון. "אני זוכר שהייתי אמור להגיע לפגישה במס הכנסה, כאשר רואה החשבון שלי הודיע לי שהוא מתעכב בגלל האירוע שקרה. הוא שאל אותי אם שמעתי חדשות, ואמרתי לו שטרם עשיתי זאת. מה כבר יכול לקרות, שאלתי את עצמי.
"לפתע רואה החשבון אומר לי שכנראה רוסיה נרצחה בבת-ים. הלנה הרי הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות. באותם הרגעים הרגשתי שמשהו מציק לי. התקשרתי למשטרה והצגתי את עצמי. אמרתי להם שהבת שלי עלתה על קו עשר בדרך לבית הספר. הם החזיקו אותי על הקו במשך כמה דקות, ואמרו לי שהם כבר הודיעו למשטרה ושאני אהיה רגוע".
הזיכרון של ראפ מכה בצורה אנושה וכואבת היישר בחזהו ובליבו. אי אפשר להתעלם מהחוזק הנפשי בו נעזר זאב כדי להמשיך ולגולל, שנייה
"אני לא הייתי רגוע לאחר השיחה עם המשטרה. הרגשתי שהייתה בי תולעת שרוצה לדעת מה בדיוק קרה. התקשרתי לבית הספר ודיברתי עם המזכירה. היא אמרה שתבדוק האם הלנה בבית הספר, ולאחר כמה דקות היא אמרה לי 'הלנה לא בכיתה. היא עדיין לא הגיעה'.
"באותו הרגע הבנתי שהיא נרצחה. אמרתי למזכירה 'תודיעי לכולם שהיא נרצחה'. למה אמרתי את זה? כי הרגשתי בלב. ידעתי שהיא נרצחה. באותו הרגע אמרתי לבן שלי שעבד איתי בעסק ולשאר הפועלים שאני סוגר את העסק כי הלנה נרצחה.
"התקשרתי בשנית למשטרה, ואמרתי להם שאני יודע שהבת נרצחה. הם ביקשו לשלוח ניידת, אבל אמרתי שאני אגיע לבד. נסעתי עם הבן כאשר הוא זה שנהג ברכב. כשהגעתי למשטרת בת-ים, אמרו לי שאולי היא במכון הפתולוגי, כי יש שם פצועה. ברגע ששמעתי 'מכון פתולוגי' הבנתי שזאת התחנה הסופית.
"קצין הביטחון של העירייה הגיע. הוא היה בחור גבוה מאוד. ברגע שראיתי אותו חנקתי אותו. אמרתי לו 'תגיד לי אם זאת היא', מאחוריו עמדו השוטרים וסימנו לו עם היד שלא יאמר לי. חנקתי אותו בכל הכח ואז הוא אמר לי בשארית הקול שנותר לו 'כן, זאת היא'. משם הגלגל התחיל להסתובב".
אחד מהרגעים הקשים אותם חווה ראפ מהרגע בו נודע לו שבתו נרצחה היה הרגע בו סיפר על שארע לרבקה, אשתו.
"ביקשתי שניידת טיפול נמרץ תגיע לבית שלי. עליתי עם הרופא לבית. לא ידעתי איך לבלוע את הצפרדע הזאת. נכנסתי הביתה וראיתי את אשתי יושבת ובוכה. המבטים שלנו הצטלבו, ואני עד עכשיו זוכר את המשפט שאמרתי לה 'כן רבקה, זאת היא'".
ככל שמתקדם תיאור אותם ימים קשים שעברו על משפחת ראפ, זאב נרגש יותר. "החלטתי לקבור אותה היכן שאימי קבורה. הלנה נקראה על שם אימי, ששרדה את השואה. מסע הלוויה יצא עם האמבולנס מפתח ביתי, הוא נסע מהבית עד לבית הקברות במהירות של הליכה רגלית, אלפים צעדו וליוו אותה. אני לא אשכח את המראה הזה".
אל הלוויה הגיעו שורה ארוכה של אנשי ציבור. רחבעם זאבי המנוח ספד, רוני מילוא התייצב, לא לפני שהתנצל בפני ראפ על מה שקרה. כזכור, מילוא כיהן באותה תקופה כשר המשטרה בממשלת שמיר. "ביקשתי ממילוא שיספיד אותה לא כשר המשטרה אלא כרוני מילוא ללא שום תואר. גם ראש עיריית בת ים הגיע, מנהלי בתי הספר, שלמה להט התייצב".
לפתע עוצר ראפ את הסיפור. הוא נזכר ברגע המצמרר ביותר, והתחיל לדמוע. "דקות לפני הלוויה עצמה, נכנסתי להיפרד מהלנה. זה היה הכי קשה. אי אפשר לתאר את ההרגשה הזאת. נישקתי אותה והרגשתי שהיא קרה. אז הבנתי שהיא נלקחה ממני באופן סופי. מעל העין שלה הייתה שריטה קלה, פרט לזה לא היו עליה שום סימנים".
במהלך הלוויה אליה הגיעו כאמור אלפים מתושבי בת ים ואזרחים שלא הכירו כלל את הלנה, נשמעו צעקות בגנות הערבים. "ביקשתי מכולם שלא יצעקו, אמרתי להם שלכל דבר יש את הזמן שלו".
ואז למעשה, לאחר הלוויה התחילו המהומות בבת ים?
"עברתי בין הבתים ואמרתי לאנשים 'נערה נרצחה פה', ואז אנשים פשוט יצאו לרחובות. אומרים על תושבי בת ים הרבה מאוד דברים, אבל הם האנשים החמים ביותר במדינה הזו. אני גאה שהייתי תושב העיר ואני גאה בהם גם עכשיו. אני לא מתבייש בזה. המהומות הגדולות התעצמו מיום ליום".
ולאחר חמישה ימים אתה זה שסיימת את המהומות.
"נכון. מפקד מרחב איילון שוחח איתי, ביקשתי שתהיה עצרת ושלא יהיו שם שוטרים. צריך להבין שהמהומות היו אז במשך חמישה ימים, 24 שעות ביממה. שיתקתי את בת ים. הרצח של הבת שלי היא רצח עבור כל תושבי העיר.
"כולם הבינו שקו אדום נחצה. בעצרת לא היו שוטרים, רק כמה שוטרים סמויים שהביאו מהצפון. בגבול בת ים-יפו עמדו כוחות מג"ב, ערבים פחדו פחד מוות להיכנס לעיר. בכל בוקר שחררתי את העצורים שנעצרו ערב קודם בהפגנות. אמרו לי שאם לא אפסיק יאשפזו אותי בבית חולים".
אתה מצטער שהפסקת את המהומות? הרי הכל היה בשליטתך.
"אני בהחלט מצטער. לדעתי בנקודה הזאת, אם ההפגנות היו נמשכות, הייתה הזדמנות להעביר מסר חד משמעי שאנחנו יותר מטורפים מהערבים. שאנחנו לא נקבל את הדרך הזאת של פיגועים, זאת הייתה ההזדמנות הכי גדולה להפסיק את הטרור, שרק התגבר מאז.
"הלנה שלי נרצחה, אבל זה לא היה רצח אישי אלא רצח ציבורי. הרגשתי שכולם רוצים להגיד 'עד כאן'. תקופה ארוכה לאחר מכן ערבים לא רצו לעבוד במסעדות בעיר. הם רק שמעו את השם בת ים וכבר אמרו שהם לא מתקרבים לשם".
ראפ נולד בגרמניה ב-31 בדצמבר 1945. שני הוריו שרדו את תופת השואה. אביו שרד את בירקנאו ואושוויץ. המספר שקועקע על ידו ליווה אותו עד יומו האחרון. אמו הייתה בין המורדים בגטו ורשה שבסופו רק היא ועוד תשעה יהודים בלבד נתפסו בחיים. היא נשלחה למיידנק והצליחה לשרוד שם. במחנה העקורים בגרמניה, תחת הפיקוח האמריקאי, נולד זאב, ב-31 בדצמבר 1945.
"החינוך שקיבלתי בבית היה חינוך לאהבת הארץ. לא הספקתי ליהנות מאבי כי כבר מגיל עשר היו לו בעיות רפואיות כתוצאה מהשואה. הוא הוכה רבות והכליות שלו רוסקו. הייתי בן יחיד, ובגיל 14 קברתי אותו. אמא שלי, שהייתה נכה, חתמה לי שאתגייס לשירות קרבי, כבן יחיד. גדלתי בבית של 'לא עוד'. פשוט כך.
"אני חייב להזכיר דבר שטרם סיפרתי. מעל הקבר של הלנה אמרתי שהיא החלל השישה מיליון ואחד כי בשבילי השואה המשיכה. כל מי שנרצח זה המשך ישיר לשואה. יש בי כעס גדול על קברניטי המדינה שחושבים על שחרור אסירים בעלי תעודות זהות ישראליות כשיש להם דם על הידיים".
אנחנו ימים ספורים לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, וקרובים ליום השנה לרצח. מהן התחושות שלך בימים אלה?
"אנחנו בחודש מאוד מיוחד, שעבורנו הוא מסמל המון. זה מתחיל מליל הסדר, שבו אנחנו משאירים כיסא ריק, והוא לא לאליהו הנביא. לאחר מכן יום השואה, שזה יום כואב מאוד כי כמעט כל משפחתי נספתה בשואה. יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא גם לחללי פעולות האיבה, וכמובן ליום השנה לרצח של הלנה.
"אלה ימים קשים ביותר. כל השנה קשה, אבל הכאב גדל בימים האלה. לא ייתכן שאני אשמע אנשים אומרים שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. הנרצחים הם לא נפגעים, הם חללים. אני מזדעזע בכל פעם מחדש. שינוי במילה אחת גורם לסבל וכאב כל כך גדולים למשפחות".
אתה נשמע מאוד טעון וכועס.
"נכון. חיי מתחלקים עד המקרה שקרה, ומהמקרה שקרה. אתה מקבל משמעות שאי אפשר להבין אותה. אל תשפוט אדם בעת צערו, הכאב גדול מאוד. אני שומע הרבה פעמים אנשים שאומרים 'אני מבין אותך'. אז לא, אתם לא מבינים אותי. זה מס שפתיים. אני שומע על החזרת מחבלים ואני נחרד".
תסביר בבקשה.
"הנושא של שחרור מחבלים עם דם על הידיים הוא אסור. אני כואב את כאבה של משפחת שליט, אבל אני אמרתי בעבר, אני אומר את זה היום ואמשיך לומר זאת בעתיד, אסור למדינת ישראל לשלם כל מחיר, כמה שזה כואב לומר את זה. העבר מלמד אותנו ש-20 אחוזים מהמחבלים שמשתחררים חוזרים לפעול בטרור. אני חושב שבנושא של שליט נעשו טעויות גדולות מאוד".
אילו טעויות?
"המדינה שלנו צריכה להבין שהמנהיגים שלנו לא מבינים בכלל את המנטליות של הערבים. צריכים בארץ ראש ממשלה מזרחי שמבין את הערבים. ככל שתראה שאתה רוצה, כך הם יעלו יותר את המחיר. הם רגילים לנהל משא ומתן על חיי אנשים כמו סחורה".
מה אתה מציע?
"צריכים לעשות חישוב פשוט, קר. רווח מול הפסד. כמו רואה חשבון. מה יקרה אם נחזיר מחבלים ואחד מהם יתפוצץ בשוק ויהרוג עשרה אזרחים? זה שווה את ההחלפה בתמורה לאדם אחד? אזרחים רבים עוד ייפצעו, זה שווה את זה?
"החישוב הוא קר אבל אין מה לעשות. אני נגד שחרור מחבל הבת שלי. אבל, אם יחזירו את שליט ויבקשו ממני להחזיר אותו, ורק אותו, אחד תמורת אחד, אני מוכן. אקח אותו לצד השני. תשמע, יש בי אנושיות. אני מוכן תמורת גלעד שליט לשחרר את הרוצח אבל רק אחד תמורת אחד".
למה?
"כי עליו אפשר לפקח. כאשר נשחרר מאות זה יהיה בלתי אפשרי. פשוט בלתי אפשרי".
זה נכון שאריק שרון התחייב בפניך שרוצח בתך לא ישוחרר?
"זה נכון מאוד. יש לי מכתב חתום על ידו. הוא לא ישוחרר אם לא אאשר את זה".
זמן קצר מאוד לאחר רצח הלנה, עזבה משפחת ראפ את העיר. "לא יכולנו לגור שם. הרי זירת הרצח הייתה מאה מטרים מהבית שלנו. בכל פעם שפתחנו את החלון ראינו את המקום", מסביר ראפ.
זאב מציג בפניי קלסר גדול שמכיל בתוכו מאות עמודים מגזרי העיתונים לאחר הרצח. התיעוד המלא של הרצח עצמו, הלוויה, השבעה, ההתפרעויות, המשפט של הרוצח. הכל שמור בתוך תיקייה מלאה.
"המחאה הגדולה היא למעשה הזיכרון וההנצחה של הלנה. אני יכול רק לומר שבגלל ההופעות שלי בתקשורת, הייתה תקופה שגורמים שמאלניים ראו בי מטרה. לשמחתי התקופה הזאת עברה".
יצחק רבין היה איתך בקשר רצוף מאז הרצח.
"נכון מאוד. לא היה ערב חג שרבין לא התקשר ושאל לשלומי ולשלום משפחתי. בראש השנה, חודשיים לפני שנרצח, הוא איחל לי שנה טובה. שאלתי אותו אם הוא שלם עם עצמו, והוא ענה לי 'ההיסטוריה תשפוט אותי', ולזה יש משמעות רבה".
זה נשמע כמו דברי ביקורת.
"החלום של רבין היה שלום אמת. לצערי אין שלום. צריך מנהיג שיידע להתמודד עם הערבים. ערבי זה לא שוויצרי. הצד שעומד נגדנו לא רוצה שלום. אם הם היו יודעים מה הם רוצים זה היה טוב. זה כמו תינוק שבוכה והוא לא יודע על מה. הם רואים רק את עצמם. קח לדוגמה את ערפאת. כל המיליונים של הפלסטינאים נמצאים אצל אשתו בפאריז, ועם שלם מוכה ומושפל".
הופעת לכל הדיונים במשפטו של המחבל הרוצח. למה?
"לא הסרתי ממנו את העיניים שלי. ידעו שאם הוא יסמן 'וי' או משהו אני אתנפל עליו. שמרו שאני לא אעשה לו כלום. כל תיק החקירה אצלי. המשטרה ידעו שאני אשיג את זה ולא משנה מה. יש לי את פסק הדין, צילומים של הבגדים, של הסכין, צילום תעודת הזהות שלו, הכל".
למה ביקשת את כל זה? בשביל מה?
"האמת, אני לא יכול לענות לך על זה. אני לא יודע למה ביקשתי את זה".
מאיפה היה לך הכח להגיע בכל פעם ולראות את הרוצח בבית המשפט?
"אני בן לניצולי שואה. זה הטורבו שמניע אותי. קדושת החיים היא מעל הכל. אתמול ראיתי בטלוויזיה סדרה על השואה. אני יודע בוודאות שאם הייתי באותם זמנים קשים הייתי מתמרד. זאת הדרך שלי".
איך תרגיש אם תראה יום אחד את הרוצח יוצא לחופשי?
"כמו שאמרתי, אהיה מוכן תמורת גלעד שליט, אבל רק אחד בתמורה לאחד. אסתכל עליו כעלוב נפש. בשבילי הוא יהיה אוויר. כל עוד הוא בכלא אצלנו הוא מספר של השב"ס. כשייצא, אם ייצא, הוא יהיה אוויר".
דיברת עם נועם שליט, אבא של גלעד?
"דיברתי איתו ורציתי שניפגש אבל הוא לא יצר קשר. היה לי חשוב לדבר איתו. מאוד חשוב".
למה חשוב לך?
"כי הייתי ממליץ להם להוריד פרופיל. לדעתי המדינה הייתה צריכה לצאת בהצהרה מיד לאחר החטיפה ולומר שהיא לא רוצה את שליט, ואז המחיר היה יורד".
זה לא היה מסכן את גלעד בשבי?
"לא, כי הם לא יכולים להרוג אותו. גלעד בשבילם הוא אוצר. הם מתייחסים לזה כאל מסחר. בכל פעם שיש הפגנות לשחרור שליט זה רק מרחיק את שחרורו. היינו בהתחלה צריכים ללמוד מה הצד השני רוצה. הטעות הגדולה שלנו היא שתקפנו את האגו של האויבים שלנו, ולא את נקודות החולשה שלהם".
מה הכוונה?
"אנחנו שולטים בחשמל שלהם, נכון? היינו צריכים לנתק אותו. ולעצור את המים, ואת הדלק. תוך זמן קצר זה היה נראה אחרת, היינו צריכים לשבור את חוקי המשחק".
איך זכרה של הלנה משפיע על שגרת היום שלך?
"אמנם יש 24 שעות ביממה, אבל בשבילי יש 25. יש שעה אחת נוספת שהיא לא קיימת, זאת השעה שכל מי ששכל את היקר לו מתייחד עם זכרו. כך זה קורה בכל יום. זה יכול להיות בבוקר או בערב, בצהריים או לפנות בוקר. בכל פעם זה הולם בך בשעה אחרת ללא כל התראה".
אתה לפעמים חושב מה היה קורה עם הלנה אילו הייתה בחיים?
"אני מאוד משתדל שלא. המחשבות מלוות אותי והן פרטיות, אבל אין לי עם מי לחלוק את זה. אני לא מדבר על זה עם אשתי כי אף אחד לא רוצה להכאיב לשני. התער חד מאוד. ובשנייה הראשונה לא מבינים לאיזה עולם נכנסו. עולם השכול.
"בדרך כלל אומרים הזמן מרפא אבל זה לא נכון. הגעגועים רק גוברים עם הזמן. כשאני רואה את החברות שלה שגדלו והגיעו לאן שהגיעו, זה כואב כי הלנה בשבילי תמיד תהיה הילדה של אמא ואבא. אתה יודע, כאשר להלנה מלאו 18, משרד החינוך שלח לנו תעודת בגרות שלה? שמעת פעם על דבר כזה?
"היא הייתה ילדה כה נהדרת ויפה. מאוד צנועה ומקובלת על חברים. היא הייתה רואה חיה חבולה או פצועה והיא הייתה עוזרת לה. אני זוכר שהיא תמיד הייתה לוקחת את החולצות שלי, כי הן היו גדולות והיא אהבה ללבוש חולצות גדולות. זה היה אז באופנה. נשארנו רק עם הזיכרון ממנה.
"מעבר לכך, המלחמה שלי במשך שנים רבות הייתה להקים אנדרטה לזכרה בבת-ים. זה הצליח רק בזמן האחרון כאשר שלומי לחיאני ואורי בוסקילה אישרו את זה. שני ראשי ערים עברתי עד שהקימו את זה".
מה אתה יכול לאחל לעם ישראל לקראת יום העצמאות?
"שלום, שקט ושלווה. אני אומר את זה כאשר עין אחת שלי דומעת ואני מעלה חצי חיוך. אני מאחל לגלעד שליט שיחזור הביתה למשפחתו כבר לפני יום העצמאות. אני הייתי משחרר את הרוצח של הבת שלי תמורתו, אבל רק את הרוצח".
תחגוג את יום העצמאות?
"אני חוגג את יום העצמאות כי אין לנו ארץ אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם