פסיפס ישראלי: עולים מיותר מ-10 מדינות בבניין אחד באשדוד
בבניין ברחוב רוגוזין 4 באשדוד גרים יחד עולים מרוסיה, גאורגיה, צרפת, מרוקו, ארגנטינה, אירן ואפילו כמה צברים. וזה עוד כלום: בעיר קולטת העלייה תושבים מ-99 מדינות שונות
אולם אם ברצונכם לבחון את התלכיד החברתי המגוון בעיר הנמל בדרך הטובה ביותר, כדאי שתבקרו בבניין שברחוב רוגוזין 4, שם כמעט בכל אחת מ-12 הקומות מתגוררת משפחה שהגיעה ממדינה שונה וכולן חיות בהרמוניה ראויה לציון. על פערי השפה הם מתגברים בעזרת תנועות ידיים וברגעים ממש דחופים תמיד אפשר לשאול את הילדים הקטנים שהספיקו לקלוט את העברית במהירות ומסייעים כעת להוריהם.
את הבניין מנהלת ביד רמה ובחיוכים בלתי פוסקים יו"ר ועד הבית הנמרצת לוסט בנצה שעלתה ארצה בשנת 1976 מצרפת, ומאז מתגוררת ברוגוזין 4. "רציתי לעזוב את התפקיד כמה פעמים אבל הם לא נתנו לי כי הם היו מרוצים. אני מסתדרת עם כל הדיירים אני מצליחה לדבר עם כולם", מספרת בנצה.
"הם לא עושים בעיות ואני מסתדרת אתם. אני שמחה שמגיעים מהרבה מדינות ומנסה לעשות פעילויות. בסך הכל צריך לעזור לעולים חדשים כי גם אני הייתי פעם עולה חדשה ואני יודעת איך זה".
אברהם אנדר עלה ארצה מארגנטינה לפני כשלוש שנים והחליט להשתקע באשדוד. הוא עדיין לא שולט בעברית על בוריה ונעזר בבתו החמודה בת העשר
"אשדוד היא עיר יפה מאוד, עיר רגועה, עם הרבה טבע, הרבה ירוק, פארקים ופרחים. תל אביב היא עיר קוסמופוליטית, יש בה הרבה תרבות אבל לא כדאי לגדל בה ילדים. החיים קשים בשביל עולים חדשים. הם לא יכולים לדבר טוב עברית וצריכים עזרה בדברים קטנים ביום יום בעבודה, בבנק או אצל בעלי מקצוע.
"בבניין אנחנו מסתדרים עם כולם. אני מבין עברית אם מדברים איתי לאט וכשצריך הבת עוזרת לי. גם בדרום אמריקה יש הרבה אנשים שמגיעים ממדינות אחרות. אני אוהב את הבניין הזה. יש לי נוף יפה, אני יכול להסתכל על הים. הוא קצת ישן אבל מסתדרים".
ויקטור ברנס עלה ארצה מלוב בשנת 1951 וזוכר היטב את ההבדלים בין התקופות: "כשאני באתי היו כאן רק נקודות שאיתן יכלו לקנות לחם או בשר. אוי ואבוי אם היו תופסים אצלך משהו בבית. היום כשאני רואה תרנגולת אני מגרש אותה. אני אוהב את זה שיש אנשים מהרבה מדינות בבניין. אנחנו מסתדרים עם כולם ומי שלא מסתדר עוזרים לו".
אשתו, גרציה, עלתה ארצה שנתיים לפניו בשנת 1949: "אני זוכרת שהביאו אותנו למושב שדה עוזיה ואמרו לנו להוריד קוצים ולשים שם אוהלים. למדנו לכתוב מתחת לעץ תות עם חתיכת מקל בחול. למרות שבאנו מבתי ספר מסודרים באיטליה קיבלנו את זה טוב. היחס עם השכנים כאן טוב ומסתדרים אפילו שהם ממדינות אחרות. זה ממש קיבוץ גלויות כאן".
ליילה בראל עלתה ארצה מטיביליסי שבגרוזיה לפני עשרים שנה ומיד הגיעה לאשדוד: "אמרו לנו שיש כאן ים ובאנו בגלל זה. אנחנו חיים טוב מאד, השכנים טובים, האיזור שקט והבניין מרכזי נקי ומסודר. אנחנו יכולים להבין עולים חדשים שמתקשים עם השפה. כשצריך, עוזרים אחד לשני".
דורית גולסאד הגיעה לישראל מהעיר קרמאן שבאירן בשנת 1986: "יצאנו מאירן, הגענו לפקיסטן ומשם עברנו עוד הרבה מקומות עד שהגענו לארץ. לא היה קל לעלות לכאן. בדרך הרגו שמונה אנשים ואנחנו ברחנו להר וחיכינו עד הבוקר כדי להמשיך. היינו שמונה ימים בלי מים ואוכל אבל בסוף הצלחנו.
"כאן אני מאושרת. התחתנתי עם ישראלי ויש לנו ארבעה ילדים. כיף לנו מאוד כאן, יש לי שכנים נחמדים שעוזרים, נותנים ומחבקים. אני רק מפחדת קצת מהגובה כי אנחנו גרים בקומה שביעית אבל אנחנו מסתדרים. גם אם לא מבינים את השפה בסופו של דבר אנחנו מצליחים לתקשר".
ניצה פרידמן, ילידת הארץ ממוצא פולני, היא בין הצברים הבודדים המתגוררים בבניין. היא הגיעה היישר לקומת הפנהאוז שלו לפני עשר שנים לאחר שעשתה "עליה" מתל אביב: "הגענו לכאן כי בעלי עבד כל הזמן באשדוד ובסופו של דבר פשוט העברנו את עצמנו לפה. בסך הכל אשדוד היא עיר נחמדה. מבחינה תרבותית יש פה מוזיאונים והצגות שאפשר ליהנות מהם.
"מהדירה שלנו יש אוויר נהדר ונוף יפה. אין לנו ילדים קטנים אז אני פחות מרגישה את הילדים של השכנים אבל האווירה בבניין היא טובה מאוד ולמרות שיש כאן דיירים שהגיעו ממקומות שונים בעולם כולנו מסתדרים ביחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם