בגובה העיניים עם דב קלמנוביץ'

הוא נולד בירושלים וגר ברמות. חסיד של משה להב. למד בישיבה עם יאיר נוה, והיה מוכן לחזור לסיני - לשירות צבאי, לא לחופים . 1,720 מילים עם דב קלמנוביץ' (53), נשוי, הפצוע הראשון של האינתיפאדה הראשונה, שמעדיף שלא תהפכו אותו לסמל

רונית מזרחי | 19/4/2010 19:37

ירושלים
"נולדתי בירושלים, אבא שלי נולד בירושלים, סבא שלי הגיע לירושלים בתחילת המאה. ירושלים פושטת ומשנה צורה, יש דברים שאני אוהב ויש דברים שאני לא אוהב. אוהב את ההיסטוריה, אוהב את הסיפורים, מספר המון סיפורים על ירושלים, אפילו פעם הייתה לי תכנית עם סיפורים כאלה ברדיו קול חי.

דב קלמנוביץ' איור: עמית בוניאל

"אני לא אוהב את כל מה שקורה עם העיר, השינוי של הדמוגרפיה והגאוגרפיה, אהבתי יותר את האינטימיות, את הסחבקיאדיה, אוהב פחות את המסחריות ואוהב יותר את המקוריות, את השוק את השכונות, את זה שכולם הכירו את כולם. היום היא הפכה להיות עיר כמו הרבה ערים בעולם".

בית אל
"מקום שאני מאוד אוהב, מאוד התחברתי אליו. אהבתי את האנשים, את הענווה, את המתינות. מקום אידיאולוגי, אנשים עם תרבות חיים וערכים. מאוד שונה מירושלים ומאוד שונה משאר המקומות בארץ. אנשים עם הרכב אוכלוסייה כמו בכל מקום אחר, אבל המניע האידיאולוגי והחוזק הנפשי פשוט מרשימים ומדהימים. סעדו, תמכו ועמדו לצדי בתקופה שנפצעתי כמו שלא הייתי מוצא בשום מקום אחר בעולם. זה מדהים כמה אהבה וחיבה יש שם".

ישיבת נתיב מאיר
"בית וגן של פעם. מתונה יותר, שונה, עם רבנים שונים. השפעה די משמעותית של ראש הישיבה עליי. המון חברות, זכיתי ללמוד בכיתה שיצאו ממנה שלושה אלופים - יאיר נוה, אלעזר שטרן וישי גר. הרב הראשי של צה"ל תת אלוף רפי פרץ למד איתי בכיתה. מקום שמחנך אותך להגיע למקסימום שאתה יכול בכול מקום, ועובדה שהצליחו להוציא אנשים מדהימים".

סיני
"הייתי מוכן לחזור לשם. לא בשביל התיירות כמו שהיום נוסעים לשם, לשארם ולדהב ולכל המקומות, אלא לסיני שאני שירתי בה, במעבר רג'ידי. מקום צבאי לחלוטין, לא רחוק מהבסיס הראשי בסיני ברפידים שהיה עיר בפני עצמו, כולל בתי קולנוע ושדה תעופה ותחנת ממסר של גלי צה"ל, עיר של גברים ברובה. עיר צבאית בוטחת, מדהימה. הנירוונה שהייתה שם היא כמו חו"ל, לנסוע משם לארץ זה היה יום שלם שהיינו נוסעים באוטובוסים. שריון, גריז, פעם ראשונה שחיללתי שבת בכוננות שהייתה לנו בערב פסח, מרתק".

ראיית חשבון
"מקצוע שכשאני מסביר להרבה אנשים למה הגעתי אליו הם מסתכלים עליי ולא מבינים. זה מקצוע לכאורה מאוד יבשושי, למרות שלמעשה הוא יצירתי ואני משקיע בו הרבה מאמץ. הצלחתי, התקדמתי, יש לי משרד מהבינוניים פלוס בירושלים, מוצלח, מאוד מתקדם. אני רואה בו מקום פרנסה ואני נהנה מהפרנסה שלי ומשקיע בה הרבה מאמצים. אני מאוד פדנט ואני מייצג בעצמי את הלקוחות שלי בפני הרשויות עד היום הזה".

בקבוק תבערה
"כלי נשק קטלני, מדהים, ששינה את חיי".

משפחה
"דבר שאין דקה שאני לא חושב עליו. אין דבר שאני עושה שבו הם לא עומדים לצדי, הם המחזקים שלי. אמרתי את זה כמה פעמים ואני אחזור ואגיד: משפחה זה לא רק החוסן הפנימי והחוסן הנפשי, זה גם ההוכחה הניצחת כלפי חוץ לכל המעשים שלי. אחרי שנפצעתי נולדו לי ילדים נוספים, ראיתי בהם הוכחה ניצחת להמשך קיומו של העם היהודי. אני אדם שערבים רצו לפגוע בו ולהמעיט בעוד יהודי אחד בעולם, הבאתי עוד שלושה יהודים לעולם וזה הכוח שלנו".

שיקום
"הוכחה יום–יומית שאני אדם נורמלי. לנצח את המטפלים, להוכיח להם שהנורמות והמחשבות שלהם לא עובדות עליי, שאני סותר את כל המוסכמות. לא נתנו לי סיכוי לחיות, אמרו לי שעם 75 אחוזי הנכות שלי בגיל 31 אני לא אשרוד ולא אחיה. אחרי שהוכחתי שאחיה שלחו אותי לשיקום, אמרתי שאני אוכיח שאני יכול יותר. כל שבוע אני הולך לפיזיותרפיה כדי שאחזור להיות אדם נורמלי. אמרו לי: 'אתה צריך לכתוב ביד שמאל', כי נכוויתי בצד ימין ואצבעות ידי נקטעו כששחררתי את חגורת הבטיחות כדי להימלט מהרכב הבוער, והיום אני כותב ביד ימין. השיקום אמר את שלו ואני אמרתי את שלי".

משככי כאבים
"בעייתי, זה כמו סמים. היה לי משחק עם בית החולים אם לקחת או לא. אשתי התנגדה, אני לפעמים נכנעתי והגנבתי איזה משכך כאבים, במיוחד בבקרים כשהייתי צריך להיכנס לאמבטיות כדי להסיר את התחבושות. תחשבי שיש איזו מוגלה קטנה וצריך להסיר ממנה תחבושת וקורעים לך חתיכת עור ואתה צורח, אז כשמדובר על 75 אחוז מהגוף זה מטורף.

"כשהייתי צריך להיכנס לחדר האמבטיה כל בוקר כשצריך להסיר מכל הגוף תחבושות, הצעקות שלי היו נשמעות מהקומה השביעית ועד לקומה הראשונה בהדסה עין כרם. לפעמים הייתי לוקח משכך כאבים לפני שנכנסתי לשם, הייתי בהכרה כמובן אבל נכנעתי ומהר מאוד הפסקתי איתם. בלילה לא לקחתי כדורי שינה מעולם".

ארגון לנפגעי פעולות איבה
"מורכב. גאה בזה שהצלחתי, עם עוד חברים טובים, להקים ארגון יציג לנפגעי הטרור. עד לפני 12 שנה נפגעי הטרור לא היו חלק ממערכות ישראל. הם לא הוכרו, הם לא נטלו חלק ביום הזיכרון שנקרא 'יום הזיכרון לחללי צה"ל'. כשהתחלתי את הפעילות היעד היה להשיג הכרה והשוואה בין חללים ופצועים בצה"ל לחללים ופצועים בקרב נפגעי הטרור. השגנו את זה הרבה מעבר למצופה.

"קודם כול אני גאה שאני בן לעם ישראל וחי במדינת ישראל כי בשום מקום אחר בעולם אנשים כמונו לא יכלו לשנות היסטוריה. הצלחנו להביא לשוויון, כל שנה אני מגיע להר הרצל ביום הזיכרון בשעה 13:00 ואני רואה את העיניים והמבטים של בני המשפחות השכולות, כמה הם גאים שהם חלק ממערכות ישראל. אני רווה נחת, אם אפשר להגיד את זה, ומרוצה מההישג הזה".

אינתיפאדה
"מעבר להיותה הנקודה המכוננת בחיים שלי, אני חושב שזו נקודה מאוד חשובה למדינת ישראל ולעם היהודי. המלחמה היא לא בחזית, היא גם בעורף. המלחמה היא לא רק במדים וכולנו חיילים, כל מי שגר בארץ הזאת, כל יהודי שמסתובב בעולם הוא מטרה לטרור ולכן הוא חייל במערכה, אם הוא רוצה או לא. האינתיפאדה גרמה לטרור להפוך להיות חלק לגיטימי בהשגת מטרות מדיניות ובמדינת ישראל, ועם כל עוצמתה ומלחמתה באינתיפאדה, נתגלו בקעים גדולים מאוד בערכים המוסריים".

יום הולדת
"אני חוגג פעמיים בשנה. אני אוהב חגיגות באופן כללי, אבל יום ההולדת שלי עוד יותר שמח. פעמיים מאז הפציעה שלי עשינו ימי הולדת יותר גדולים, בשנה הראשונה ובשנה ה–13 לפציעה שלי, ומדי שנה אנחנו חוגגים בחוג המשפחה בבית או במסעדה. ירושלים התברכה במסעדות מצוינות. לא כמו תל אביב, אבל חל שיפור בעיר מאז שהייתי קטן. יושבים יחד והילדים מספרים את הסיפורים בעל פה, אני מתחיל והם ממשיכים ומסתלבטים עליי והכול בסדר".

מהומות בהר הבית צילום:פלאש 90

יום הזיכרון
"יום אפור, אחד הימים המאוד–מאוד קשים בשבילי. לצערי חוויתי המון חוויות של שכול ופציעה אני לא הופך לנקרופיל, אני לא רוצה להישמע יהיר אבל אני חושב שיש לי כוחות נפש ותקשור לדבר עם אנשים שעוברים טראומה, גם המראה שלי וגם הרזומה שלי שונים מהרבה בני משפחות שכולות ומאנשים שנפצעו. אני משתדל לבקר בבתי חולים, אני משתדל לבקר משפחות שכולות, אני רואה אותם במצב הכי קשה וזה אחד הדברים הכי קשים שעוברים עליי.

"ביום הזיכרון אני משתדל להעלות את מי שאני זוכר, היום הזה הוא יום שבו אתה מרגיש כל אחד ואחד, גם מי שלא חווה חוויות שכול היום הזה חשוב לו וזה בא מעמקי הלב. אני אוהב ביום הזה את העממיות. לא את הטקסיות, לא את הצהרות של ראשי המדינה שאני לא יודע כמה הם עומדים מאחוריהם, אלא לראות עוצמה של אנשים. אין כוח בעולם שיכול לרגש אותי כמו לעמוד מול אם שכולה".

ביבי
"אח שכול. לא תמיד אנשים מבינים מה עובר על משפחות שכולות. כאדם שנפצע אני אומר, כמה שאנחנו מדברים ומתקשרים עם הרבה אנשים לא תמיד אנחנו מבינים את מה שעובר בנבכי לבם. כל אחד שעובר טראומה - בין שהוא אח או בן - לוקח את זה לכל מיני מקומות.

"זה אדם שאני, כבוגר תואר בכלכלה, מוריד את הכובע בפני היכולת הכלכלית והאינטלקטואלית הנדירה שיש לו. לא תמיד אני מתחבר לצדדים פוליטיים של כל פוליטיקאי וגם של ביבי, אבל אני חושב שהבן אדם הוא פטריוט אמיתי, מאמין במה שהוא עושה, לא תמיד מגשים את מה שהוא עושה. פטריוט".

ניר ברקת
"עושה כמעט את הבלתי אפשרי, מטפל בעיר שקשה מאוד לשנות כיוונים שנטעו בה קודמיו. אני מאחל לו את כל ההצלחה שבעולם, אני חושב שהוא צריך להיות קוסם כדי להצליח במה שהוא עושה, במיוחד בקדנציה הראשונה ובמיוחד כמי שאין לו ניסיון פוליטי בעברו. אני חושב שהוא בסדר".

רמות
"נוף מדהים, ירושלמיות. כשאני הולך ברגל אני רואה את העיר מרחוק ואני רואה את העיר ביופייה ובריחוקה. אני חושב שעובר על רמות תהליך שעובר על כל העיר הזאת, היא משנה דמוגרפיה והפלורליזם שבה הולך ומתרחק מלבה הפועם של מדינת ישראל. ירושלים לא יכולה להיות בירה בלי שהיא משקפת את הפסיפס האנושי שיש במדינה כולה. הדמוגרפיה בה הולכת ומשתנה וברמות חשים ורואים את זה וזה מצער".

ארגון "זוכרים"
"מפעל חיי. היכולת שלי למתוח את הציפיות עד מעבר למה שאנשים נורמליים היו מוכנים לקבל, זה ארגון 'זוכרים'. ליצור אותו, להוליד אותו, ללוות אותו, לנסות לגייס עוד אנשים שיהיו חברים בו. המוקד של התקווה והיחד זה ניסיון החיים העצום שיש לי מכל הטיפול שלי מנפגעים במהלך השנים. אני מאוד מקווה שהארגון הזה והמסרים שהוא מעביר יצליחו לחדור ולשנות את תרבות יום הזיכרון. אם בעבר העצימו את היחיד, ארגון 'זוכרים' מנסה להעצים את היחד. יחד של צה"ל וטרור, של דתיים וחילונים, של יהודים ושאינם יהודים, יחד גדול. המדינה הזאת אוהבת את הפילוג וביום הזיכרון אוהבת להתאחד".

דגלים חן גלילי

בנייני האומה
"אירוע ערב יום הזיכרון הראשון שעשיתי היה בבית ציוני אמריקה בתל אביב, הגיעו 350 איש וכמה מאות שעמדו בחוץ ולא היה להם מקום בפנים. החלטתי לעבור לבנייני האומה, אני חושב שלקחתי סיכון כמו הרבה סיכונים שלקחתי בחיים אבל מבחינתי המקום מהווה סמל לאומה ולרשמיות הממלכתית שאנחנו כנפגעי טרור כל כך ציפינו לקבל ביום הזיכרון. השם והמותג בנייני האומה נתנו לנו לגיטימציה לדברים האלה. אני לא בטוח שלעולמי עד נישאר שם, אבל בשלבים הראשונים מבחינתי זה היה מיתוג והכרה בערך המיוחד שאני שותף לו".

שירים
"אני אוהב לשיר שירי ארץ ישראל, הולך ל'טיש' של משה להב, חסיד שלו גם בירושלים וגם מחוצה לה. אני חושב שזה נותן המון שחרור מהמרובעות של החשבונאות ומהלחצים של טיפול במשפחות שכולות וארגון 'זוכרים'. המוזיקה והשירים זה לא לשבת מול שירונים כמו אצל שרה'לה שרון, זה גם לעלות על שולחנות וגם לעלות על הבמה, אני עולה לבמה ושר ועם כל איך שאני נראה אני עולה גם בתל אביב על הבמות ולא מתבייש, ואני שר שם עם הזיופים שלי ועם חוסר הידיעה של כל המילים".

סמל
"אני מתבייש, כי כשאנשים עוברים ואומרים לי 'אתה סמל' קשה לי עם זה. מה שאני עושה אני עושה לבריאות הנפשית שלי, כדי שלא אראה נכה או אומלל ולא מסכן ולא נצרך. אני לא סמל, עדיף לי להיראות כאדם נורמלי שחזר לחיים למרות מאה אחוזי נכות פלוס שיש לי ולמרות שמאות הנכים ברמה שלי לא עובדים ואני מהיחידים שחזר לעבודה ופעיל. אני רוצה להיות נורמלי, הלוואי וכולם היו נורמלים. אני לא רוצה להיות סמל, לא טוב לי עם זה. כשאנשים אומרים לי 'ראיתי אותך בטלוויזיה' אני נבוך מזה".

דב קלמנוביץ'
"הייתי מעדיף להיות אנונימי, הייתי מעדיף לא להיפצע אבל מכיוון שזה קרה לי אני לוקח את זה למקומות הכי טובים בעולם. הוכחתי קודם כול לעצמי ואחר כך לאחרים שאצורים באדם כוחות שהוא מזלזל בהם ביום–יום. מתחתי את החבל עד כדי מקסימום. היה עדיף שלא אמתח אותו ומכיוון שזה קרה אני מרוצה מכול יום בחיי. הדבר הכי חשוב זה לא לקחת את החיים כל כך ברצינות כי הם יכולים יום אחד להיעלם. אל תבזבז את היום, תנצל אותו, ובסוף היום תניח את הראש על המיטה ותגיד 'שיחקתי אותה'".