ראשי » מקומי » השרון » חדרה/נתניה

תחת כנפיי: הטייסת הבלגית חולמת לשבת בקוקפיט ישראלי

הכירו את הטייסת הבלגית ולרי זלצמן, ציונית וישראלית כבר כחצי שנה. לוולרי יש חלום, להטיס מטוס גם בארץ הקודש. עם שורשים שהולכים עד משפחת דיין וחברה העונה לשם קים קלייסטרס, אנחנו שמים את הכסף שלנו עליה. ציונות 2010

לוולרי זלצמן, טייסת בת 28 שעלתה מבלגיה לבדה בחודש יוני אשתקד, יש חלום צנוע: לקבל רישיון ישראלי להטסת מטוס ג'מבו 747, ארבעה מנועים, ולטוס הכי רחוק שאפשר. לשם כך, מוכנה הצעירה המוכשרת שקיבלה רישיון טיס בלגי לאחר קורס בן שנתיים וחצי, לעשות הכול - כולל להתגייס בגילה  לשירות ממושך בצה"ל.

"אני רוצה להיות טייסת בצבא", אומרת זלצמן בהתלהבות נדירה, אבל באותה נשימה מוסיפה כי סביר להניח שהגיל, השליטה החלקית בשפה העברית והפרופיל הצבאי שנקבע לה, ימנעו ממנה להתקבל לקורס טיס.

עם זאת היא מוכנה להקריב ולשרת בכל תפקיד שקשור בצורה כזו או אחרת לטיס, מקצוע אשר רק בו היא מסוגלת לראות את עצמה עוסקת. בימים אלה היא מחכה בציפייה לתשובות מהמערכת הצבאית הידועה במורכבות הבירוקרטיה שלה ובינתיים התפנתה לראיון חגיגי לכבוד יום העצמאות ה-62 למדינה, והראשון שהיא חוגגת בישראל.

זלצמן, פטריוטית לא קטנה, די פסימית בנוגע לעתידה הצבאי שיוכרע בימים הקרובים, בתום חצי שנה של דיונים בנושא. רישיון הטייס הבלגי שלה לא תקף בארץ, ואף על פי שחשוב לה לתרום למדינה, היא מעדיפה לעשות זאת באופן

טבעי, בתחום בו התמקצעה.

לאחר שעזבה חיים נוחים, משפחה אוהבת ותומכת וחברים, מנסה זלצמן למצוא את דרכה החדשה בארץ שהריחוק המנומס, הקרירות האקלימית והמנטאלית והנהיגה הרגועה בכבישים, רחוקים ממנה מרחק רב. למרות הקשיים הצפויים, היא מעידה על התאקלמות מהירה יחסית, הבית שבנו הוריה בנתניה וששימש אותם בביקוריהם בארץ, הפך להיות ביתה. העובדה שממש בדרך לשם, מרחק בתים ספורים, יש רחוב שנקרא אנטוורפן (שמה של עיר הולדתה בבלגיה), מהווה תזכורת מחויכת למקום שעזבה לפני פחות משנה, בכל פעם שהיא מגיעה הביתה.

"אני רוצה להתנדב לצה"ל כדי לטוס, אבל עד עכשיו אמרו לי שהנתונים שלי לא יאפשרו לי. אני מוכנה לעשות כל תפקיד אחר שיהיה קרוב למקצוע שלי. יש לי כבר רישיון טיס אבל אני צריכה לקבל גם רישיון ישראלי ובינתיים מחכה כבר יותר מחצי שנה לתשובה מצה"ל באשר לאפשרויות שעומדות בפניי. רק אחרי הריאיון בצבא אחליט סופית אם להתנדב או לא, אני לא מעוניינת כל כך בתפקידים אחרים".

אבל תרומה זו תרומה לא?
"ולכן חשוב לי לתרום בתחום שבו התמקצעתי. לצערי כרגע לא מאפשרים לי. זה לא שביקשתי לטוס על F-15 או F-16, יש לי רישיון טיס על בואינג ועל איירבוס וגם על מטוסים קטנים, כל מה שאני רוצה ומבקשת זה להמשיך לטוס. עד עכשיו הציעו לי תפקידים בסיסיים כמו עיסוק במחשבים אבל אני לא טובה בזה. ברור לי שהמקצוע שלי זה משהו אחר מאשר מקצועות אחרים של מתנדבים, אבל זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב. אם בצבא היו מאפשרים לי להצטרף לקורס טיס הייתי עושה זאת בשמחה, אבל אני בת 28 ואולי קצת זקנה בשביל הצבא", היא צוחקת.

גם האפשרות לעבוד בתעופה האזרחית ישראלית באה בחשבון ולשם כך היא מחכה רק לקבל את ההזדמנות המתאימה. מוטיבציה יש לה בשפע וכל שנותר הוא שמישהו ירים את הכפפה ויעזור לה להפוך לטייסת הבלגית הראשונה בישראל.

"יש לי 300 שעות טיסה ואני צריכה לעשות יותר כדי להיות טייסת אזרחית. אם ארצה לעשות זאת אצטרך להוציא רישיון טיס ישראלי ואם בצבא לא יקבלו אותי, אשקול לעשות זאת. אני מתלבטת כי יש לי הצעת עבודה כטייסת בבלגיה אבל אני מאוד רוצה להישאר פה וקשה לי להחליט". זלצמן מפנטזת על לימודים באנגלית, מה שלדבריה יכול להקל עליה מאוד אבל גם בעברית היא מוכנה להיאבק ולהבחן על מנועים, מדחפים ומוטות כנפיים.

"כמו כל אדם אני רוצה לעשות משהו עם החיים שלי, ללכת קדימה ולא להישאר באותו מקום. אם תהיה לי עבודה כאן בטיס זה יאפשר לי להתפרנס בצורה הכי טובה שאפשר, אין לי בעיה גם להדריך. כל מה שקשור במטוסים זאת אני".

בכדי להתעודד מעט, יכולה זלצמן להתנחם בסיפורה של אליס מילר, גם היא עולה חדשה, מדרום אפריקה, שפתחה את מסלול הטיס בצבא עבור נשים, אחרי שעתרה לבג"צ וניצחה. גם בבלגיה מסתבר, מקצוע הטיס נחשב לגברי בעיקרו וזלצמן היתה אחת מתוך שתי נשים שסיימו את קורס הטיס בהצלחה בבלגיה.

את אהבתה למקצוע גילתה בגיל צעיר וללא רקע משפחתי בעניין. "כבר בגיל שש אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להיות טייסת. בגיל שש אומרים כל מיני דברים, אחד רוצה להיות רופא והשני רוצה להיות אסטרונאוט אבל אצלי זה נשאר וליווה אותי לאורך כל שנות ילדותי ובגרותי".

את מקצוע הכימיה שהחלה ללמוד באוניברסיטה, נטשה מחוסר עניין. לאחר שעבדה בשדה התעופה בבריסל כדיילת, החליטה לבדוק את האפשרויות לגבי הדבר האמיתי. לאחר שקיבלה את ברכת הדרך מהוריה, החלה את לימודיה בבית הספר לטיסה ואת המסלול שנמשך לרוב שלוש שנים, הצליחה לסיים בשנתיים וחצי.

"זה הג'וק שלי, כמו שאומרים בעברית", היא מחייכת ומשחזרת את הפעם הראשונה בה הטיסה מטוס לבדה: "זו הייתה הרגשה מדהימה שקשה אפילו לתאר אותה למי שלא התנסה בטיס אף פעם".

את שנת העלייה הראשונה שלה בילתה הטייסת בעיקר על קו ישראל - בלגיה, שם חידשה את רישיון הטיס הבלגי שלה ועכשיו היא שוב כאן ואפילו רוצה להישאר. זלצמן עלתה לארץ מעיר היהלומים הבלגית אנטוורפן, בה שוכנת הקהילה היהודית השנייה בגודלה בבלגיה שמונה כיום כ-20 אלף איש.

היא נחתה הישר בנתניה, בעבר עיר יהלומים ישראלית בפני עצמה וכיום מטרופולין זעיר שמקבץ אליו עולים חדשים מרחבי התפוצות. הטייסת היהודיה-בלגית-ישראלית מדברת "שלוש וחצי" שפות כהגדרתה - צרפתית, פלמית, אנגלית וקצת עברית שמתגלה בפועל כהרבה עברית.

"יהודים בבלגיה מדברים בשתי שפות. בבית אנחנו מדברים צרפתית ומחוץ לבית פלמית", אומרת זלצמן, שלאחר שישה חודשים באולפן בנתניה עדיין לא מוכנה להחמיא לעצמה על השפה. למאזין מהצד, העברית שלה נשמעת הרבה יותר טובה מאשר זו של חלק מהישראלים שנולדו וגדלו בארץ הקודש. "עברית זו שפה שונה לחלוטין ואני מדברת עם שגיאות וצריכה להמשיך ולהשתפר. זו לא שפה קלה. יותר קל לי להבין מאשר לדבר. אין בכלל קשר בין השפות האחרות שאני יודעת, לעברית".

מה הכי קשה לך?
"כל העניין של זכר ונקבה וסימני הניקוד מאוד קשים. לוקח לי חמש דקות כדי לקרוא את המילה טלוויזיה או אוטובוס ומה שנראה הכי קל למי שמכיר, עבורי זה קשה", מתארת זלצמן בחיוך ובלי טיפת תוכחה.

ההחלטה לעלות לארץ גמלה בליבה לאחר ביקורים חוזרים ונשנים, שהותירו בה רשמים עזים. אביה, יליד הארץ, היגר עם משפחתו לברצלונה בהיותו תינוק, חזר לישראל לאחר 12 שנה והכיר את אמה של זלצמן בארץ מולדתה, בלגיה. השניים נישאו לפני כ-30 שנה, ומחזיקים היום בבית מרקחת באנטוורפן. לזלצמן אחות גדולה שמתגוררת גם היא בבלגיה.

אולם למרות השורשים שניטעו כבר בבלגיה, הזהות הישראלית-יהודית תמיד הייתה נוכחת במשפחה. "למדתי בבית ספר יהודי עד גיל 12 ואחר כך בבית ספר מעורב. לאורך כל השנים בהן התגוררתי בחו"ל, הקפדתי להגיע לביקורים בארץ, לעתים גם עם חברים. בזמן החופשות מהלימודים בבית הספר, נשארתי חודש אצל חברה שעלתה לישראל והיא הייתה באה אלי באוגוסט".

עלית לארץ ממניעים ציוניים?
"אני יהודייה וזו הסיבה שאני רוצה לחיות כאן, זה די ברור לדעתי".

אבל בטח מאוד קשה לעזוב הכול מאחור, משפחה, חברים...
"לשמחתי אני לא לבד פה ויש לי הרבה חברים שמקלים ברגעים הקשים. גם דוד שלי מתגורר פה ובכלל, אני רואה את העתיד שלי במדינה הזו. המון אנשים עושים עלייה מכול מיני מקומות ומסתדרים, למרות הקשיים בהתחלה.

"אפשר לומר שאני גם בלגית לאור העובדה שגרתי שם 27 שנים וגם ישראלית", היא מנתחת את נושא הזהות. מיד לאחר מכן היא עוברת לדון בהבדלי התרבות: "אמנם יש לי סבלנות", היא רומזת על התכונה הישראלית הלא אופיינית, "אבל האופי שלי הוא ישראלי כי בבלגיה למשל לא אומרים דברים באופן ישיר ואני משתדלת שכן. יכול להיות שבגלל שאבא שלי חי כאן בעבר אז אני יודעת להסתדר פה, זה טבוע בגנים שלי".

למרות רשימת ההבדלים הארוכה בין הישראליים לבלגים, שהיא שולפת בזריזות ומצביעה עליהם, הדברים לא נאמרים בנימה של תלונה, להיפך. מה שבעיני ישראלים רבים נתפס כ"חוצפה" (במבטא יידישאי) ישראלית קלאסית, בעיני זלצמן הוא דווקא שינוי מרענן.

"התרבות בשתי המדינות שונה לגמרי. בבלגיה אחרי השעה עשר בלילה הכול סגור, וכאן הכול פתוח, בכבישים כאן יש בלגן אחד גדול. שלא תביני לא נכון, אני אוהבת לנהוג פה כי יש יותר אקשן. בבלגיה כל אחד נוסע בדרך שלו לפי החוקים, אין גמישות בכלל. פה אם רוצים לעקוף, הרבה פעמים זאת משימה בלתי אפשרית ולא מאפשרים לך בכלל. שם, ברגע שאתה מאותת, הנהג מאחוריך יאפשר לך לעבור בקלות".

גם חוסר הסבלנות האופייני לא חמק מעיניה: "הייתי בדואר. איזה בלגן. אין לאנשים סבלנות. עבורי זה לגיטימי שצריך לקחת מספר ולחכות בתור אבל אנשים נדחפים ותמיד ממהרים".

מה לגבי הגברים בישראל?
"בעקרון גברים נשארים גברים אבל אפשר לומר שברוב המקרים, האירופאים יותר ג'נטלמנים. אפשר לראות את זה בכניסה למסעדה, קודם כל האישה נכנסת ואחר כך הגבר. פה פותחים את הדלת ונכנסים, לא מחכים. יש גם הבדלים בדיבור ובנימוס שבאים לידי ביטוי בהגייה", מציינת זלצמן ומדגימה איך זה נשמע בעברית: "בישראל הדברים נאמרים בטון דיבור גבוה של 'בואי כבר, נו יאללה אנחנו עוזבים' ובאירופה זה 'בואי, אנחנו הולכים'", היא מנמיכה את הטון.

עם זאת היא לא חוסכת במחמאות על המזג הישראלי החם. "האנשים כאן מקרינים הרבה חום ואהבה. רוב החברים שלי פוחדים לבוא לפה בגלל המראות שיש בטלוויזיה ואני תמיד מסבירה להם שאין להם ממה לחשוש. אחרי כל השכנועים, החברים הבלגים שלי הגיעו לבקר למשך שבוע והתאהבו מיד בישראל. יש לי גם חברים יהודים שרוצים ומתכננים לעלות לארץ בשנים הבאות. בבלגיה לא מבינים שבנתניה ותל אביב אין מלחמה וחושבים שיש מלחמה בכל הארץ וזה פשוט לא נכון".

התדמית שנוצרה בישראל בין היתר היא שבלגיה זו מדינה אנטישמית. את נתקלת פעם בגילוי כזה?
"זה ממש לא כך. בסך הכול זה בסדר להיות יהודים בבלגיה ויש בה דתיים וחילוניים כמעט כמו פה. בנוסף יש שתי קהילות יהודיות מאוד גדולות בבריסל ובאנטוורפן, שבה יש תעשייה גדולה של יהלומים והרבה מאוד יהודים מגיעים לעבוד שם יחד עם אנשים מכל העולם. יש ערבים ויש יהודים ויש בלגים".

דווקא נשמע כמו מצע מבטיח לחילוקי דעות...
"ברור שלא כולם כל הזמן מסתדרים. במלחמת לבנון השנייה היה קצת קשה כי ספגנו מחלק מהערבים שם צעקות וגם היו מקרים בהם שברו ליהודים מכוניות. אני לא נתקלתי בהתנכלות באופן אישי ויש לי מגוון חברים: בלגים, ערבים ויהודים וכולם אוהבים אחד את השני. אני לא יודעת למה יצא למדינה הזו שם של מדינה אנטישמית, יכול להיות שזה בגלל הפוליטיקאים בבלגיה אבל בעקרון לעם בבלגיה אין שום דבר נגד ישראל".

עוד לפני שעלתה לישראל התוודעה זלצמן לטניסאית הכי מפורסמת שלנו: שחר פאר. את הטניס החלה לאהוב כאוהדת לאחר שאחת מחברותיה הקרובות בבלגיה היתה הטניסאית הבלגית המפורסמת, קים קלייסטרס המדורגת עשירית בעולם.

"למדתי איתה באותה כיתה בגיל 14 למשך שנה. הכרתי אותה לפני ההצלחה הגדולה שלה ויש לה משפחה נחמדה מאוד. היא למדה בבית ספר לטניס שם התפתחה בתחום וכאשר נסעה  להשתתף בתחרויות בחו"ל, היא שלחה לי גלויות.

"היינו חברות אבל מטבע הדברים הקשר התנתק וכל אחת המשיכה בדרך שלה. מה שכן, נשארתי אוהדת שלה, כמו גם של ז'סטין הנין ו-ינינה ויקמאייר. יש שלוש טניסאיות בלגיות מוכרות בקנה מידה עולמי ויש כמובן את שחר פאר המצוינת שלנו".

אז אחרי שגילתה כי גם לישראל נציגות מכובדת בטניס, יכולה זלצמן להשתקע כאן בלי דאגות נוספות. עם שורשים משפחתיים שנפרסים על פני חצי מיבשת אירופה (בבלגיה, פולין ורומניה) ולאחר טיולים בארצות הברית, מקסיקו ואנגליה, די מחמיא לגלות שדווקא בנתניה היא בחרה להתיישב.

כעת חוץ מעניין הטיס שטורד את שלוותה עד שתקבל את התשובה המיוחלת, יש עוד עניין אחד, קטן אולי אבל בלתי פתיר בעליל: מזג האוויר. "עכשיו מזג האוויר בסדר אבל בקיץ פשוט חם לי מדי, 35 מעלות זה ממש לא בשבילי. למזלי יש מזגן אז אפשר להסתדר איכשהו".

עם החורף הידידותי שלנו דווקא אין לה בעיה. לגבי עליה עתידית של שאר בני המשפחה, הכול יכול להיות, היא אומרת, בפרט כשברקע קיים קשר דם ישראלי ומשמעותי ביותר: "ההורים שלי נשארו בבלגיה וגם אחותי שקנתה שם דירה, כך שאני הנציגה של המשפחה כאן. ודאי שאשמח אם הם יצטרפו אליי בעתיד. יש לנו כאן שורשים ואפילו קרבה למשפחת דיין המפורסמת.

"אחות של סבא שלי הייתה הלנה זלצמן, אשתו השנייה של שמואל דיין שהיה מייסדי מושב נהלל וחבר כנסת, ואביו של שר הבטחון במלחמת ששת הימים משה דיין. אבא שלי נולד פה לפני קום המדינה בפברואר 1947". עם אילן יוחסין כזה באמת קשה להווכח, וזלצמן גם מוסיפה ואומרת שהרומן שלה עם הארץ, מקורו בעומק הלב.

ערב יום העצמאות, היא מאחלת לעצמה להפוך לישראלית אמיתית: "אני מרגישה שזה המקום שלי. ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם וזו המדינה שלי. ברור שיש לי משפחה וחברים בבלגיה, ולא היה קל לבוא לפה, אבל עשיתי את זה כי אני רוצה להיות ישראלית. אם זה יבוא יחד עם הטיס זה פשוט יהיה מושלם".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...