הגיבורים מקרית חיים: סיפורו של גדוד 21
ראובן ויצריבר (82) המתגורר כיום בקרית מוצקין, שלחם ברבות מלחמות ישראל, נהג בפורץ המחסומים בשיירת יחיעם, במלחמת השחרור. כעת נזכר ויצריבר בחבריו לגדוד 21 ששכן בקרית חיים ומתאר את נחישות הלוחמים שבזכותה הוקמה מדינת ישראל
בקרב זה נפלו 47 לוחמים, מתוכם 17 מקרית חיים. 62 אחרי, ויצריבר מספר על הגדוד המפואר שישב בקרית חיים ואיך הוא וחבריו יצאו למשימה, בידיעה שרבים מהם לא ישובו ממנה.
זאת בכדי להבטיח אספקה לחברי קיבוץ יחיעם שהתבצרו במבצר יחיעם, בלי מזון, מים ונשק. ויצריבר היה מבין הבודדים ששרדו את הקרב העקוב מדם, שאותו הם ניצחו עם הגעתם לאנשי הקיבוץ. הסיפור על בחורי הקריות שרשמו פרק חשוב באבק על המדינה שבדרך.
הבסיס של גדוד 21 היה ממוקם ברחוב ה' (היום רחוב משה שרת) בקרית חיים וכלל ברובו צעירים תושבי הקריה שהתנדבו להילחם על קום המדינה. "אנחנו התגייסנו בשנת 47. מפקד הנפה היה אז, בן עמי פכטר, שלאחר מכן הפך להיות מפקד הגדוד", נזכר ויצריבר.
"הוא היה אגדה בפני עצמה. בן עמי אסף את כולם בקיבוץ רמת יוחנן ואמר לנו שאנחנו מגויסים למשך חודש שלם, כאשר הוא הבטיח לכל אחד מאיתנו משכורת של 60 גרוש ליום. אנשי הפלמ"ח התלוננו, וטענו שהם מקבלים שתי לירות לחודש, אז מה פתאום שאנחנו נקבל שישים גרוש ליום?". לפי ויצריבר, רוב המגוייסים לגדוד היו בני הקריות, בעיקר קרית חיים ואתא וכן נשר.
"מספר המגויסים הגבוה ביותר בארץ היה מקרית חיים", אומר ויצריבר בגאווה. "רוב החיילים היו
אחד האירועים שהביאו להסלמת המצב בצפון בין הערבים ליהודים היה הטבח בבתי הזיקוק. "באחד הימים, אנשי האצ"ל זרקו רימונים על הערבים שנסעו מבתי הזיקוק לשארם א-שייח, כתוצאה מזה נהרגו שלושה ערבים", משחזר ויצריבר.
"הערבים לא עברו על כך בשתיקה והחליטו לנקום. הם פלשו לבתי הזיקוק ושטבחו שם בהרבה עובדים יהודים. חלק מהערבים שעבדו שם, הצילו הרבה יהודים בכך שהחביאו אותם בצינורות שהובילו נפט. הם עשו זאת כי הם רצו לשמור על פרנסתם. זה היה האות לתחילת המלחמה באזור שלנו".
גדוד 21, בו שירת ויצריבר היה מורכב משלוש מחלקות: אחת שהוצבה בשבי ציון, השנייה ביחיעם והשלישית בקיבוץ מצובה. ויצריבר עצמו הוצב בשבי ציון.
"תפקידנו היה לערוך מסעות ברגל, בכדי להביא אספקה וכל מיני פעולות לחימה אחרות. העברנו גם מקיבוץ חניתה חלקים של סטנים (תתי מקלע), שם היו מייצרים אותם. את הפיניש היו עושים בבית החרושת 'וולקן', לשם העברנו אותם. כדי להעביר אותם הייתה יוצאת מחלקה מיוחדת ברגל מאזור נהריה לכיוון חניתה. היינו נשארים ללון שם, ולמחרת בלילה היינו יוצאים שוב להעביר את החלקים. זו הייתה תחילתה של התארגנות במלחמת השחרור".
עם חלוף הימים, הגזרה החלה להתחמם ונהיה קושי רב לנוע בצפון. בגדוד 21 שהתמחה באספקה לישובים וללוחמים הפזורים בגזרת הצפון, היה ברור ששום דבר לא צריך לעצור אותם, וכי חייהם וההתנגדות של רבים מחבריהם תלויה בהם. הם המשיכו לנוע בדרכים על אף הסכנה.
"באותם ימים כבר אי אפשר היה לעבור את עכו, ולא יכולנו להגיע גם לקרית חיים, לנסוע לחניתה כמעט לא בא בחשבון. בהתחלה, לפעמים הייתי נוסע ליחיעם עם המשוריין שקיבלנו והייתי הנהג שלו. אחרי היציאה מנהריה עברנו את הכפר אום אל פארס, שהיה אומנם מלא בערבים, אבל הם לא עשו לנו כלום. היינו מעבירים פעם אספקת מזון ופעם חומרי בניין לבניית העמדות. פעם אחרת העברנו פצועים וחולים לבתי החולים מחוץ לאזור הקרבות".
ב-21 לינואר הותקפו קשות חברי קיבוץ יחיעם. הערבים התקרבו לגדר הקיבוץ והצליחו להרוג ארבעה מחברי הישוב. מאותו רגע החל מצור מאסיבי של ערבים על יחיעם. אנשי יחיעם עלו והתבצרו במבצר יחיעם, כשהמזון אזל מהר מאוד והם החלו להתקיים מפטריות שגדלו במבצר, מחרובים וממים דלוחים מהבורות במקום. באותו זמן התקבלה ההחלטה כי אנשי גדוד 21 יביאו אספקה ליחיעם הנצורה. ב-26 לינואר התארגנו חברים מגדוד 21.
"התקבצנו בקרית חיים ברחוב ה'", נזכר ויצריבר, "אני קיבלתי לנהוג במשוריין של תחנת הקמח. זה היה משוריין מיוחד שיכל להכיל 22 לוחמים, ולא שישה כמו תמיד. התושבים בקרית חיים שהבינו לאן מועדות פנינו, יצאו לרחוב להיפרד מכל אחד מאיתנו". מפקד הגדוד, בן עמי פכטר הגיע והחליט להצטרף למשוריין. "מצב הרוח שלו היה מרומם במיוחד", משחזר ויצריבר, "הוא התבדח וחילק לכולם סיגריות. הגיעו גם כמה חבר'ה מהצבא הבריטי, שבאו לעזור לנו בהתארגנות".
"לא ידענו פרטים על המבצע, בן עמי לא אמר לנו שום דבר", מציין ויצריבר. "כשהיינו בדרך הוא אמר לנו שיש לו הסכם עם כל המוכתרים בסביבה, שהם יתנו לו לעבור, בתנאי לכך שאנחנו נפתח להם את צינור המים מכברי לעכו. אבל הם אמרו לנו שליחיעם הם לא יתנו לנו להיכנס. הם הרגישו את עצמם חזקים שם, כי ביחיעם היה ריכוז הכוח הגדול של הערבים.
"בסופו של דבר הבאנו אוכל לקיבוצים, לנהריה, מצובה, חניתה, איילון ובאותו יום חזרנו לנהריה והתפזרנו כל אחד למקום אחר. כולם ידעו שזו הפעולה היחידה שהיינו צריכים לעשות ולא ידעו על יחיעם. יום לפני זה בן עמי לקח אותי בלילה לקרית חיים לגייס משאיות משוריינות, על מנת שנוכל לעבור את עכו. קיבלנו אוטובוס משוריין של אגד, משאית משוריינת של תחנת הקמח במפרץ וטנדר משוריין מסולל בונה, שם עבדתי בזמנו".
ערב לפני כן, נזכר ויצריבר, כי הגיע לידם מידע שאמור היה לבטל את הפעולה: "הופיע מודיע דרוזי, צעיר בן 17, וסיפר לנו שבתרשיחא יש כוחות גדולים של ערבים והוא מציע לנו לא לנסוע ליחיעם. 'שיאכלו מה שיש להם, אבל אל תנסו להגיע ליחיעם', הוא אמר לנו. אבל בן עמי כבר תכנן את הפעולה והחליט שנוסעים ליחיעם להביא להם אספקה ותחמושת. לדבריו, אם לא נגיע אליהם, הערבים יחסלו אותם תוך זמן קצר ביותר. הוא גייס כח גדול והשביע אותי שלא אספר לאף חייל לאן מועדות פנינו, כלומר ליחיעם".
למחרת יצאו חיילי גדוד 21 לדרך כשרובם לא יודע כלל מה מצפה להם. המשאית כללה את משוריין פורץ המחסומים בתוכו שישה אנשים, אוטובוס משוריין עם 39 אנשים ומשאית של תחנת הקמח בה היו 22 לוחמים.
"בן עמי הודיע שהוא מצטרף כנהג על הטנדר המשוריין של סולל בונה. חבר שלו, בניה בן ברק, שאל אותו: 'מה אתה עושה? אם אתה יוצא איתם אתה משאיר את כל הגליל המערבי בלי מפקד'. אבל בן עמי היה בשלו. הוא השיב לו שכל הזמן נהרגים לו אנשים, ונמאס לו. לכן הפעם הוא החליט לנסוע עם לוחמיו", נזכר ויצריבר בגאווה במפקדו. "בדיוק בשתיים בצהריים יצאנו לדרך מנהריה, כשלצידי יושב צפקד השיירה, איתן זיית. בן עמי אמר לי לנסוע מאה מטרים לפני השיירה, למקרה של התקלות".
כבר עם הגעתם לכפר הראשון לפני יחיעם, הבינו לוחמי השיירה שמשהו אינו כשורה. הכפר שהיה תמיד מלא בערבים עמד ריק ושומם, הרחובות היו ריקים בלי נפש חיה. אפילו התרנגולים שהיו מסתובבים דרך קבע על כביש הכורכר לא נראו עוד. דממה. "התקרבנו לכפר וראינו רק ערבי אחד עם רובה צייד. חוץ ממנו לא ראינו אף אחד.
מפקד הפלוגה אמר לי: 'זו מלכודת'. הוא החזיק רימון יד ואמר שהדבר הראשון שהוא עושה זה לזרוק את הרימון. ברגע שהתקרבנו לקיבוץ כברי, סמוך לבית העלמין, בצד ימין אנחנו רואים גל אבנים לא גבוה מפוזר על הכביש. זה היה הפיתיון. אני עובר עם המשוריין את הגל הזה ואני רואה בצד ימין בבית הקברות מלא ערבים חמושים עם נשק וחגור. הם הסתתרו מאחורי הקברים שהיו מטר וחצי בלבד מהכביש. מפקד הפלוגה זרק רימון יד, ואז התחילה להיפתח עלינו אש חזקה שקשה לי לתאר. היו שם כאלף ערבים, נגד כמה עשרות מאיתנו".
אש התופת החלה לגבות את המחיר הכבד מאנשי השיירה, כפי שמתאר ויצריבר עם דמעות בעיניו, 62 אחרי: "היינו 14 איש במשורין, מפקד השיירה אייתן זיית נהרג במקום מכדור בפה. את מקומו תפס חמל'ה שוורץ. אני מפנה מחסום אחד ויורים עלינו אש חזקה במחסום השני. בגל השני של האבנים קיבלתי כדור בכתף והתחלתי לדמם. אחרי זה התברר שקיבלתי גם כדור בחזה שנכנס ויצא.
"היה לי מזל, ניגש אלי בחור אחד שאני מכיר מילדות, הוא היה חובש בצבא הבריטי, והוא טיפל בי. כל הדרך ירו עלינו אש חזקה ואנחנו יורים חזרה וממשיכים לנסוע לכיוון יחיעם. אני נוהג עם יד אחת שלא נפגעה וכל הדרך אנחנו דואגים איך נעבור את הגעתון, שבאותה תקופה זרמו שם מים. ידענו יום קודם, שהערבים ירדו ופוצצו את הגשר. אבל למזלנו הבולדוזר מיחיעם ירד למטה וכיסה את הגשר עם חול. חמל'ה וחייל נוסף הלכו לפני כולם, הם פחדו שיש מוקשים. אבל איך שהגענו לגשר וראו שאפשר לעבור אותו, הם השכיבו אותי על הרצפה, כי הייתי פצוע, וחמל'ה החליף אותי בנהיגה".
לאחר קרב קשה, המחלקה שחנתה במצובה יצאה לקראת השיירה וסייעה לה להבקיע את הדרך ליחיעם. "מתוך 39 חיילים שהיו באוטובוס המשוריין שרדו רק ארבעה. מה שנחרט בזיכרוני הוא המראה של בחור צעיר אחד עם רובה עליו. הוא הסתובב שם ולא ידע מה קורה איתו. הערבים שראו אותו חשבו שהוא משוגע, ערבים לא מתעסקים עם משוגעים, לכן הם לא ירו בו והוא הגיע לחניתה".
גופתו של המפקד בן עמי נמצא רק לאחר חיפושים ממושכים. ככל הנראה, לאחר שנפגע הוא המשיך ללכת בניסיון להגיע ליחיעם, ואז הכניעו אותו פצעיו והוא קרס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם