הכתובת על הקיר: כל מה שהשתבש בדרך להולילנד
ועדה מחוזית משובצת באנשי נדל"ן. יחס דורסני ושחצני כלפי תושבים ואנשי מקצוע. אדריכל עם חזון מגלומני. מאבק ציבורי שדעך בדיוק ברגע הלא נכון. זמן ירושלים חזר לארכיון העיתונות המקומית כדי לגלות מה השתבש בדרך להולילנד. ובכן, מה לא
שיחות עם גורמים שהיו מעורבים בתהליך קבלת ההחלטות או צפו בו מקרוב, כמו גם עיון בארכיון העיתונות המקומית מהשנים הרלוונטיות, חושפים מחדש את רמת אי הסדרים וההתנהלות הלקויה של הרשויות בנושא.
"זירת הפשע התכנוני" הייתה הוועדות לתכנון ולבנייה של משרד הפנים ושל העירייה. קודם כול הייתה זו הוועדה המקומית, בראשות ראש העייריה הקודם אורי לופוליאנסקי, שקידמה את התכנית בלי לשמוע התנגדות אחת מפי התושבים.
ב-1996 הופקדה התכנית להתנגדויות בוועדה המחוזית. גורמים שונים בסביבת הוועדה המחוזית אומרים כי פעילותה התנהלה בתוהו ובוהו מוחלט; הלחצים על חבריה היו חזקים ולא תמיד סמויים. אחד מהם אף קיבל לטענתו איום על חייו בעקבות התנגדותו לתכנית מסוימת.
שורשי אי הסדר בוועדה המחוזית נטועים בתרבות הפוליטית של העיר. הוועדה, על פי חוק, מורכבת מפקידים נציגי גורמים מגוונים: משרדי התחבורה ואיכות הסביבה, איגוד האדריכלים ו"נציגי ציבור". באופן מסורתי בירושלים נציגי הציבור כלל לא היו חברי מועצת העירייה או עובדי ציבור, אלא מינויים פוליטיים מובהקים. רובם היו קשורים לעולם הנדל"ן בעסקיהם
בין היתר ישבו בוועדה עו"ד שלמה דרעי, אחיו של אריה דרעי, המזוהה עם ש"ס, עו"ד נסים אבולוף והרב שלמה זלמן זוננפלד, שישב בוועדה 35 שנה והיה מזוהה עם אגודת ישראל. שלושתם עוסקים בנדל"ן לפרנסתם.
בשנת 2000 קבעה השופטת דורית ביניש בהחלטתה בנוגע לעתירות שהוגשו בנושא כי בוועדה המחוזית ירושלים "הונהגה שיטת מינויים חריגה שאינה מתיישבת עם הוראות החוק כפשוטן ועם כללי המינהל התקין", וזאת בהשוואה לוועדות בכלל הארץ.
בשיחה על הדיונים סביב תכנית הולילנד אומר היום זוננפלד כי "המשכיל בעת ההיא יידום" ורק מוסיף כי "ירושלים היא עדינה, משוש כל הארץ, תשעה קבין של יופי, אין ספק שהמפלצות האלה נוגדות את כל הקונספציה".
פרויקט הולילנד לא היה המיזם השנוי במחלוקת היחיד מאותה תקופה. לחצים פוליטיים הם חלק לגיטימי מכל מערכת ציבורית, אבל בסביבת הוועדה טוענים שהלחצים באותן שנים היו חריגים וברוטליים וביתר שאת במקרה הולילנד:
ראש העירייה דאז אהוד אולמרט הגיע כמה פעמים לישיבות הוועדה כדי לשכנע בתקיפות למען הפרויקט; ההתנגדות לקיומו של דיון פתוח בסוגיות השונות הייתה דורסנית במיוחד. כך, לא הייתה לגיטימציה לדבר על נושאים כמו שטחים פתוחים או בעיות התחבורה שייצור הפרויקט.
לצד זאת, צעדים לא סבירים מבחינה תכנונית היו חלק משגרת ההתנהלות. כך, למשל, התחילה בניית הבניינים לפני שהוסדרה גישה מיוחדת למשאיות, כפי שדרש נציג משרד התחבורה, שגם הוא בתורו חזר בו מדרישתו.
ב"כל העיר" נכתב באותן שנים: "מהפרוטוקול עולה כי אנשי המקצוע בוועדה - מתכנן המחוז במשרד לאיכות הסביבה מנחם זלוצקי, נציג איגוד האדריכלים נחום מלצר, מתכנן המחוז במינהל מקרקעי ישראל עמוס המרמן ומנהלת המחוז במשרד השיכון רינה זמיר – טענו שהתכנית אינה ברורה להם. מלצר אף אמר שהוועדה אינה יודעת איזו תכנית היא מפקידה. זמיר אמר ש'לא ניתן ללמוד מהתכנית דבר'". יו"ר הוועדה דאז מתי חותה סירב להגיב השבוע לדברים.
אך מלבד הדיונים הלא מסודרים, פרויקט הולילנד היה חלק משינוי כולל של מדיניות הבנייה בירושלים. כשנכנס אולמרט לתפקיד, בניגוד לקודמיו הוא החל לאשר בנייה לגובה. לא בהכרח דבר פסול, אלא שמראשית כהונתו של אולמרט לא פורסמה שום חוברת הנחיות מסודרת בנושא. גורמים מסביבת הוועדה המחוזית טוענים כי מדיניות כזו פשוט לא הייתה בנמצא בדיונים, על אף דרישות מפורשות חוזרות ונשנות של אנשי מקצוע בוועדה.
בחוגי התכנון הסתובבו שמועות על חוברת מסתורית שקובעת היכן מותר לבנות לגובה אך העירייה סירבה להציג אותה. רק בשנת 1999 הציג מהנדס העיר דאז אורי בן אשר מסמך מדיניות מחייב בנושא, שש שנים לאחר כניסתו לתפקיד של אולמרט.
חוץ מהטענות על אודות לחצים ואי סדר היו טענות נוספות נגד אולמרט. "כל העיר" חשף כי רואה החשבון של חברת "הולילנד תיירות", מיכאל ברזילי, חבר מרכז הליכוד, הוא גם רואה החשבון האישי של אולמרט. ברזילי השיב לטענות על גבי העיתון ואמר כי 'אני בקושי רואה את אולמרט, אין לו זמן בשבילי, הדוחות לכנסת נערכים בשעתיים על יד עובדת משרד מול שולה זקן וזו עבודה בהיקף זעום... לא אולמרט הפנה אותי לפרויקט הולילנד, אני רואה חשבונות של עוד 500 חברות".
ומה עם הגופים המקצועיים? נדמה שאין גוף או ארגון מקצועי בעיר שלא טרח להביע את התנגדותו לפרויקט בריש גלי: בתחילת 1997 התקיים כנס מתכננים ובו אדריכלים בכירים הביעו מחאה נגד מדיניות העירייה, נשיא האגודה הגאוגרפית הישראלית פרופ' גבי ליפשיץ הזהיר את הוועדה המחוזית מאישור תכנית הולילנד והציע לבנות בקנה מידה צנוע יותר.
הגאוגרף שלמה חסון, שכתושב רמת שרת היה ממובילי המאבק בתכנית, אמר כי "לצערי אולמרט הולך ומצטייר כהורס ירושלים, בניגוד לטדי קולק שנחשב לבונה העיר".
גם תושבי השכונות הסמוכות לא שקטו על השמרים. כ-800 התנגדויות הוגשו לוועדה המחוזית. בקרב המתנגדים היו כמה מחנות: ועד התושבים של רמת שרת, שאליו הצטרפו תושבים משכונות אחרות מהאזור כמו מלחה, גילה והקטמונים.
את המאבק מימן ברובו הקבלן עובד לוי, שבנה לעצמו בית בהשקעה גבוהה באזור רמת שרת, וראה את כל עמלו יורד לטמיון בגלל הצל הכבד של הולילנד.
בסוף 1996 החל הדיון בהתנגדויות. בסך הכול לשמיעת 800 ההתנגדויות הייתה אמורה להיות מוקדשת ישיבה אחת של שש שעות. לאחר שהמתנגדים איימו לפוצץ את הישיבה, נכנע יו"ר הוועדה חותה ואישר קיום ישיבה נוספת. כעבור כמה חודשים התכנית אושרה, כמעט בלי להתייחס לטענות התושבים.
את צמד מגדלי הענק, בני 33 הקומות שאחד מהם כבר עומד על תלו היום, הורו להנמיך בקומה אחת בלבד, הגובה של הדירות המדורגות ירד בקומה אחת בלבד והיה אמור לנוע בין שמונה לעשר קומות. אגב, היום "בנייני החומה" שסביב הולילנד צמחו לגובה שבין 12 ל-18 קומות.
לאחר שנדחו ההתנגדויות הוגשה בקשה נוספת לדיון בתכנית. שם כבר התחוללה דרמה של ממש. אייל הראובני תיאר ב"כל העיר" את תהליך ההצבעה, שמהווה מיקרוקוסמוס של התהליך כולו: היוזמה לדיון הגיעה מהחברים המקצועיים של הוועדה, נציג המשרד לאיכות הסביבה זלוצקי ונציג איגוד האדריכלים מייק טרנר.
במקביל מתאר הראובני את הלחץ שאולמרט הפעיל על חברי הוועדה לדחות את הבקשה לדיון נוסף. עוד התברר במהלך הדיון כי חבר הוועדה דרעי עבד בעבר אצל עו"ד יורם בר סלע, שהיה בעצמו פרקליט של יזמי הולילנד. דרעי אמר במהלך הדיון להגנתו כי אין לו כל קשר עסקי עם בר סלע.
בהמשך הדיון התושבים קבלו על כך שההתנגדויות נשמעו על ידי חמישה מחברי הוועדה בלבד. חותה טען בתשובה כי "גם הרכב של שלושה שופטי העליון חורץ גורלות". לבסוף התקיימה ההצבעה הדרמתית: "בהצבעה היה רוב של שבעה מול שישה לדורשי הדיון החוזר", כתב הראובני, "אך אז עבר נציג משרד התחבורה חיים איתן, שעד אז נמנה עם השוללים, לצד המחייבים. כשנוצר תיקו שבעה מול שבעה הפעיל חותה את קולו הכפול כיו"ר הוועדה ודחה את הבקשה".
דווקא לאחר מפח הנפש בוועדה המחוזית מתחה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה ביקורת חריפה על התנהלות הוועדות שמתחתיה. לאור הביקורת הציבורית הנוקבת התכניות הוחזרו שוב למחוזית אלא שאז משהו השתבש.
עו"ד נעמי וייל שייצגה את התושבים ואת הקבלן עובד לוי נזכרת היום במאבק בשילוב של כעס ואכזבה: "ביום שהופעתי מול הוועדה הארצית לוי הגיע להסדר פיצויים עם היזמים. אני גם יודעת שוועד הפעולה של קריית שרת הגיע איתם לאיזשהו הסדר".
בעוד שההסכם של לוי היה עניינו הפרטי, וייל טוענת כי ההסכם עם התושבים היה טעות חמורה: "ההסדר היה בעיניי עלוב. אני לא הייתי חותמת על הסכם כזה בשום פנים ואופן. היה הרבה יותר הגיוני להמשיך להילחם בוועדה המחוזית".
דווקא לאחר שהתכנית נדחתה על ידי המועצה הארצית והוחזרה למחוזית, מצב התושבים הורע: "משום מה, לא זו בלבד שזכויות הבנייה לא קטנו - הן הפכו ליותר גדולות. לצד זאת, הבטיחו חנייה לאנשי רמת שרת והבטיחו שטחים ציבוריים פתוחים, דברים שלא היו שווים את הנייר שכתבו עליו".
אך למרות החתימה על ההסכם, כיצד 800 התנגדויות הופכות לאפס ועוד אחרי ההצלחה במועצה הארצית? ציפי רון, תושבת מלחה שהייתה ממנהיגי המאבק נגד התכנית, מתקשה להסביר היום איך העניין נדם: "ועד הפעולה של רמת שרת חתם על הסכם בלי לשתף את כל המעורבים. הייתה במקביל פעילות של עוד גופים אחר כך, אבל קשה לי להסביר".
הגאוגרף פרופ' שלמה חסון, שהיה חבר בוועד הפעולה של קריית שרת, נותן הסברים משלו: "בהחלטה של הוועדה הארצית היה פער גדול בין דימוי למציאות. המסמך של הוועדה הארצית היה מסמך של כסת"ח. מבחינה אופרטיבית הם קבעו שצריך להכין 'תסקיר השפעה' ו'נספח תחבורה מחייב'. תסקיר השפעה זו בדיקה פשוטה של איכות הסביבה. אתה יודע מי מכין את התסקיר? היזם עצמו. לסעיפים הרציניים שלהם התנגדנו – מאסה וגובה - לא הייתה שום התייחסות משמעותית. הנושא של מאסה וצפיפויות חריגות הם עניינים עקרוניים ו'לא לנו לטפל בהם', הם טענו".
אז איך אתה מסביר את הדעיכה של המאבק?
"התשובה שלי היא שבלב כבד ושבור, כוועד פעולה של ירושלים, הגענו למסקנה שהובסנו, פשוט הובסנו והתבוסה הכי גדולה הייתה בשמיעת ההתנגדויות בוועדה הארצית. אחר כך לא הייתה שום התייחסות בתקשורת הארצית, פנינו לטלוויזיה ולעיתונים ופשוט לא רצו לכסות אותנו.
עיתון 'ירושלים' (של 'ידיעות אחרונות') סירב לסקר אותנו כי היינו מזוהים עם 'כל העיר'. יש נטייה עכשיו לתלות את הכול בתושבים אבל צריך לשאול איפה היה איגוד האדריכלים. איפה הייתה החברה להגנת הטבע. איך זה ייתכן שפנינו למשרד לאיכות הסביבה אבל הם אומרים לנו שהם לא יכולים להתערב. בסופו של דבר פשוט נשברנו, היינו קבוצה קטנה של תושבים, פשוט נשברנו והעדפנו ללכת לפשרה".
בראיון לנרי לבנה ב"הארץ" טען בשבוע שעבר רם כרמי שהתכנית שלו "נרצחה" על ידי משרד האדריכלים "תשבי-רוזיו", שתכנן את הפרויקט בסופו של דבר. אגב, במשרד "תשבי-רוזיו" סירבו להגיב לדברים.
וייל טוענת כי כרמי ושותפו לתכנון ארתור ספקטור אינם יכולים להתחמק מאחריות, אך היא מאשרת שהתכנית שהם הגישו הייתה גרועה פחות: "כרמי מתנער וספקטור מתנער. הם תכננו את הפרויקט הזה באופן מקורי. כשהופעתי במועצה הארצית היה לי דין ודברים עם כרמי, והוא שלח לי פתקאות על זה שאני דפקתי את הפרויקט שלו. אבל כרמי צודק, כי בסופו של דבר התכנית שהוא הגיש הייתה עדינה יותר".
כרמי הוא אדריכל שידוע בחיבתו למבנים בעלי נוכחות מאסיבית. המעקב אחר יחסו להולילנד מגלה שאמירות בסגנון משיחי ליוו את הפרויקט מראשיתו. כרמי תפס את הולילנד כמעין "עיר עתיקה-חדשה" או "אזור מקודש". בעבר ציין כי "לפרויקט יש את כל הצידוקים לתבוע לעצמו נוכחות מיוחדת כדי להיות פוקוס אורבני מוצלח בלב טריטוריה חסרת דמות הזקוקה לו".
את ההשראה שאב כרמי ממלך אחר שהרבה לבנות בירושלים: "הורדוס הוא האב הרוחני גם של המודל שבלב המתחם וגם של מתחם הולילנד כולו", אמר כרמי. מתחם הולילנד, אליבא דה כרמי, היה הזדמנות לקבוע שער כניסה חדש לעיר, מעין נקודת ציון שתסדר את הנוף המפוזר כעדר כבשים תועות:
"בשער הכניסה מכיוון הים התיכון בואכה עזה נמצא הולילנד, וצאן מרעיתו הם קניון מלחה, איצטדיון טדי, וכביש מס' 4, שעד עכשיו היו פזורים בנוף ללא רועה". תושבים וחברי ועדה שצפו בדיונים טוענים היום כי כרמי התייחס באופן משפיל למתנגדים לפרויקט. "הוא פשוט נפנף בזלזול עם היד כלפי התושבים", נזכר אחד מהם.
גם האדריכלים דן ואילנה אלרוד, שנשכרו על ידי לוי כדי לתת חוות דעת על הפרויקט, לא פוטרים את כרמי מאחריות: "היה ברור שמה שמוצג הוא מתחת לכל פרופורציה למה שראוי לבנות במקום כזה. חוסר הפרופורציה הוא לא רק בגובה של הבניינים אלא ברצף של חומה על כל הגבעה".
אילנה אלרוד אינה פוסלת לחלוטין בנייה לגובה בעיר: "בניין אחד גבוה על רקע של עיר שלמה הוא לא כל כך גרוע, אבל כשזה הופך לחומה בלא שום פרופורציה בעיר שהיא כבר מוקפת חומה - אז צריך להיזהר. גם כמות הבנייה, לא הייתה בפרופורציה לגודל השטח".
אלא שגם כרמי לא רווה נחת מהעבודה על הפרויקט. כיום הוא מנסה להתנער ממנו, אך הסדקים נבעו כבר בהתחלה. אל כרמי הצטרף כאמור ספקטור, אדריכל ירושלמי שהיה אמור לעזור כדי להתאים את הולילנד לרוחה של העיר. במהלך סכסוך על עניין אחר הגישו כרמי וספקטור תצהירים לבית המשפט.
הראובהי ועמירם ברקת כתבו ב"כל העיר ב-14 בפברואר 1997 כי "שני האדריכלים כותבים כי נתגלעו ביניהם חילוקי דעות מקצועיים קשים בנוגע לפרויקט הולילנד. 'הגעתי למסקנה שאיני מצליח להגיע להבנה קונספטואלית עם כרמי, וביקשתי מהיזם לשחרר אותי מהפרויקט', כתב ספקטור, שחזר בו מהבקשה מאוחר יותר. מנגד הודה כרמי שבמהלך התכנון התגלעו חילוק דעות מקצועיים וקשים בעבודה המשותפת".
עוד נכתב כי "לטענת גורמים המצויים בפרשה מאוחדים מתכנני הפרויקט - משרד 'ספקטור-עמישר', האדריכל דן פיקר ואדריכל הנוף שלמה אהרונסון – בדעה שכרמי הוביל את היזמים, משפחות קרוך וצ'רני מארצות הברית, לפרויקט מגלומני ובעייתי מבחינה כלכלית".
כתבי "כל העיר" מסבירים את בחירתו של היזם הלל צ'רני באדריכל בעל החזון על ידי מניעים פסיכולוגיים: "אדריכלים בעיר טוענים שנציג היזמים בארץ צ'רני סונוור מההילה המקצועית של כרמי ומסר לידיו את השליטה המוחלטת בפרויקט... שניים משותפיו של כרמי לתכנון, האדריכלים ספקטור ואהרונוביץ, מחו על ההחלטה לבנות את המגדלים בנימוק שהתכנית מתאימה למנהטן ולא לירושלים. בגיבויו של צ'רני דחה כרמי את מחאתם".
לכרמי היו תשובות משלו בנוגע לשאלה מה זה "ירושלמי": "כל האדריכלים הירושלמים אומרים שהפרויקט הזה לא מתאים לירושלים, אבל אף אחד מהם לא יודע להגדיר מה זה 'ירושלמי' ואני חושב שזה פרויקט גדול שמתאים מאוד לעיר".
ספקטור סירב להגיב לכתבה. מרם כרמי לא התקבלה תגובה.
כרמי אכן הציע בתכנית המקורית בניינים יותר נמוכים. אז מה הפך את הולילנד לכל כך גדול? עם השנים הלכו אחוזי הבנייה במתחם ותפחו ולא נוצר לחץ ציבורי סביב הנושא. דן ואילנה אלרוד נזכרים השבוע שלמרות חוות הדעת שהביאו, הפרויקט נשאר צפוף ומאיים: "היה סעיף חשוב של הטלת צל כבד על הבניינים הקרובים. הבאנו חוות דעת מקצועית ואחרי שכולם אמרו שהם מבינים אותנו כל מה שהוועדה החליטה הוא שיורידו קומה אחת או שתיים והיא לא שינתה כהוא זה בשום דבר – זה מצחיק לאללה".
הנה דרך אחת לספר את הסיפור של הולילנד: פרויקט שהתחיל מגלומני, התנהל בצורה לא מסודרת ולבסוף איבד שליטה. את הסוף, זה בטוח, עוד אי אפשר לראות. אילנה אלרוד מסכמת עם משמעויות יותר רחבות, שנכונות בדיוק להיום: "הולילנד זה חלב שנשפך, אבל הוא רק העלה לאור הזרקורים את הניסיון של הממשלה היום להעביר את חוק התכנון ובנייה.
"החוק מחזק את הפוליטיזציה של הוועדות, וצריך לתת יותר כוח לדרג המקצועי. צריך יותר איזונים בין הוועדות, ושהוועדה המחוזית תבקר את הוועדה המקומית ולהפך, אבל הרפורמה שהממשלה מתכננת הזו תעשה הולילנד אחד לאין-ספור".
גם לציפי רון יש מסקנות אופטימיות: "דרך הפרויקט של הולילנד נוצרו קבוצות עבודה שונות ופורומים שאחר כך לחצו על העירייה כדי לפרסם מדיניות מסודרת של בנייה לגובה. רון גם מזהירה מהעתיד: "היום כולם מיתממים. אני רוצה להזכיר שאזור 'הולילנד' היה אמור להיות שטח פתוח מראשיתו. אני מקווה שנלמד את הלקח לקראת הדיון על חוק התכנון והבנייה".
בשבוע שבו פורצת פרשה כמו הולילנד, מערכות המקומונים מתמלאות מבוכה. אמנם לא יותר מדיי מבוכה, אחרי הכול - הזמן הממוצע לעובד במקומון בימינו הוא שבעה חודשים וחצי, עד שהוא מתייאש או מתקדם. ובכל זאת, ריח חמוץ של החמצה נישא באוויר כאשר המערכות העירוניות מתפוצצות משחיתות מתחת לאף של כלב השמירה.
התחושה הזו שלחה אותנו לעיין עיון מדוקדק בארכיון של עיתון "כל העיר", אז העיתון הטוב בירושלים ואולי הטוב בישראל - "זמן ירושלים" להזכירכם אז עוד היה רק חלום רטוב של קברניטי מעריב - כדי לדלות סיפורים, אבל גם כדי להבין איך נולדה המפלצת, צעד אחרי צעד והיכן כשלה העיתונות.
לאחר נבירה עמוקה הסרנו דאגה מלבנו. כלב השמירה של הדמוקרטיה ובשמו המלא: הכתב המוניציפאלי אייל הראובני, היה שם. הוא נבח, צעק, התריע, כשכש בזנב ויילל אל הירח בעקביות ובחריצות. חוץ מלנשוך ממש הוא עשה הכול. ולא רק הוא. הכתובת הייתה על הקיר: מתכננים תכננו, כנסים כונסו – ללא הועיל. הולילנד נע אל מקומו על הרכס כמו הוריקן שאפשר רק לדבר עליו אבל לא לעצור אותו.
איך זה בדיוק קרה? בית המשפט יקבע. אבל הנה עוד הסבר: אז לא היו מייל, פייסבוק ובלוגים - כדי לארגן מחאת תושבים אפקטיבית. וכמובן חשוב לזכור שלהתריע זה לא מספיק. כדי להשפיע צריך להיות בעמדת כוח פוליטית.
אולי התקשורת לא תמיד חזקה כמו שנוטים לחשוב, עובדה, זה מה שקרה כשעיתונות הדפוס עוד הייתה בועטת ולא רק נושמת. פרויקט אחד מכוער שבנה טיפש על ההר, לא יצליחו לכסות גם אלף עיתונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם